ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבועות, התורה לא הזכירה מושג "חג מתן תורה"

בית מדרש חגים וזמנים שבועות מעמד הר סיני ומתן תורה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

כח אייר התשע"ה

שבועות, התורה לא הזכירה מושג "חג מתן תורה"


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

התורה מודיעה (ויקרא כג, א-מד) על הקרבנות שיש לנו להקריב בימי חגי ישראל. התורה אינה מודיע מה הטעם לכל חג וחג; פרט לחג סוכות "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (כג, מג). אבל בענין חג שבועות, בנוסח התפילה תקנו לנו חז"ל לומר "זמן מתן תורתנו". ובכמה מקומות בתלמוד מוזכר מושג זה. שבת (פו, ב), שבת (קכט, ב), פסחים (סח, ב), סוטה (יב, ב). אבל פלא הוא בעינינו כי בתורה שבכתב לא מוזכר זאת, אפילו בפרשת יתרו, ובסוף משפטים, שם מבוארים עניני מתן תורה, ולא נוסד על כך חג.

ביאורים רבים נאמרו לפענח תעלומה זו. נזכיר בקצרה, לפני שנוסיף בעז"ה פרט נוסף.
[א] התשובה הפשוטה ביותר נאמר ע"י שו"ת ריב"ש (סוף סי' צ"ו). "לא תלה הכתוב חג שבועות ביום מתן תורה אלא ביום חמשים לעומר. אלא שבזמן הזה דידעינן בקביעא דירחא ולעולם ניסן מלא ואייר חסר, כָּלים חמשים יום ביום ו' בסיון שניתנה בו תורה, לדעת רבנן (שבת פו, ב) ולזה אנו מזכירין בתפילה 'זמן מתן תורתנו'. ותדע לך שהרי מתבאר שם בפרק הנזכר דבין לרבנן ובין לר' יוסי 'ביום שבת ניתנה תורה'. וט"ו ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים היה חמישי בשבת (שבת פז, ב) אלא דלרבנן עשו ניסן ואייר שניהן מלאים, הוקבע ר"ח סיון בשני בשבת, ולכן יום שבת שאחריו היה ו' בסיון. ולרבי יוסי היה אייר חסר, והוקבע ראש חודש בא' בשבת, ולכן יום שבת שבו ניתנה תורה היה ז' בסיון. וכשתמנה מי"ו בניסן שהוא זמן [הבאת] העומר חמשים יום תמצא שהם כָּלִים בערב שבת, והשבת [שבו ניתנה התורה] היה יום חמשים ואחד לזמן העומר. [וממשיך הריב"ש לבאר נקודה נוספת:] אלא שאז [במדבר סיני] לא קרב העומר כי לא נתחייבו בו עד שנכנסו לארץ, וגם עדיין לא נצטוו בשביתת המועדות עד לאחר שהוקם המשכן. ומכל מקום למדנו שאין הכרח להיות חמשים יום לעומר שתלה בו הכתוב חג שבועות; שיהיה יום שניתנה בו התורה, לא פחות ולא יותר. אלא שעתה לפי חשבוננו שניסן מלא ואייר חסר יבוא כן לעולם שחמשים כָּלִים ו' בסיון" [עכ"ל לעניננו].

[ב] תשובה נוספת העיר ר' מנחם עזריה מפאנו ("עשרה מאמרות", חקור דין, ח"ב פט"ו) ודבריו הובאו במגן אברהם (לשו"ע או"ח סי' תצ"ד). בכוונה תחילה ערך כן הקב"ה שיום מתן תורה [בשנה הראשונה, במדבר סיני] יחול ביום ז' סיון (לר' יוסי) כדי ללמד על קדושת יום טוב שני של גליות, במשך הדורות שיבואו.

[ג] טעם הדומה להנ"ל כתב "הכתב והקבלה" לפתרון תעלומה זו:
"ותבלין לדבר נ"ל דבאמת עיקר קבלת התורה היתה בשלשת ימי הגבלה, כמבואר סוף פרשת משפטים 'ואל משה אמר וגו' ויספר לעם' בד' בסיון את כל דברי ה' ואת כל המשפטים שהם ז' מצות בני נח ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין ושמיטין ויובלות וקללות שבתורת כהנים. וכל זה כתב משה בו ביום וקרא לפניהם עוד הפעם מן הכתב בחמשה בסיון כמש"ש 'ויכתוב משה את כל דברי ה' וכו' נעשה ונשמע', ובו ביום כרת משה עמהם את ברית התורה, ככתוב שם 'ויקח משה את הדם ויזרוק על העם. ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה'. ועל זה אמר במכילתא פ' יתרו "אמר להם משה 'הרי אתם קשורים, ענובים, תפורים. מחר בואו וקבלו עליכם המצות כולן'". הנה מבואר שכבר קודם יום נתינת התורה על ההר בגלוי שכינה ששמענו בו עשרת הדברים, כבר קבלו עליהם ע"י משה רוב חלקי המצות ונכנסו בברית התורה בשלשת ימי ההגבלה, וגם עליהם חל שם 'מתן תורה' וכו' וכו'. .ולפי מה שבארנו ניחא, דקבלת התורה היתה בששי ואותן עשרת הדברות בשביעי. וכיוונה החכמה העליונה למנוע מלקבוע את חג מתן תורה ביום הקדוש והנורא שהיה בו גלוי השכינה לעיני כל העם להשמיעם עשרת הדברים, שלא יבא מזה קלקול לדורות לקטני אמונה לאמר אין תורה רק עשרת הדברים [=אלו] שהם מצות שכליות וששמענום מפי הגבורה (על דרך שביטלו לקבוע עשרת הדברים בקריאת שמע מפני תרעומת המינים, כבברכות י"ב). וכדי להשריש האמונה בכל התורה אף החוקים שלא שמענום רק מפי משה רבנו, הוקבע לנו לחוג את חג מתן תורה ביום נ' לספירה שחל בו אז יום השלישי להגבלה אשר בו שמענו מפי משה רוב חוקי התורה ומשפטים וקבלנום עלינו במאמר 'נעשה ונשמע', ועליהם היה הברית כמ"ש הנה דם הברית". ("הכתב והקבלה", דברים טז, יג, מהד' מוסד הרב קוק, עמ' תתשפג).

כלומר בשביעי לסיון קבלנו ממשה יסודות תורה שבעל פה, והם עיקר. ואחר כך עלה לשמים להתחיל ארבעים יום.

[ד] הרב מנחם מנדל כשר, ב"תורה שלימה" (על יתרו, מילואים בסוף כרך טז, עמ' רפא-רפז) אסף בנושא זה דברי כמה מהקדמונים. תחילה הביא דברי הקדוש ר' אנשלמה אשתרוק [שנהרג בפרעות של הגוים, שנת 1391] ("מדרשי תורה", עמ' 118) הכותב: "לבל יחשוב החושב שהתורה תלויה בזמן. אלא היא מעל לזמן, כי נבראה שני אלפים שנה לפני בריאת העולם. לכן לא פרסמה התורה אלא "קבלת" התורה מצד ישראל, ולא "מתן" תורה ע"י הקב"ה.

[ה] תשובה נוספת של "מדרשי תורה" היא שהרי נצטוינו (ברכות סג, ב) שבכל יום ויום צריכה תורה להיות חביבה עלינו כיום שניתנה בהר סיני. ולכן הסתירה התורה פועַל הנתינה.

[ו] עוד הביא הרב מנחם כשר (שם, עמ' רפג) דברי הרב יעקב אנטולי (הוא חותנו של הרב שמואל אבן תיבון, מתרגם ספר "מורה הנבוכים" לרמב"ם) בספרו "מלמד התלמידים" (ענין מתן תורה, עמ' קיט) שבעצם היה צריך להיות מתן תורה מצורף למספר הסגולי חמשים [עיין שם נימוקים רבים לכך] אלא משה רבנו הוסיף יום אחד מדעתו, ולכך נשתנה הענין להזיז התאריך ביום אחד.

[ז] עוד הביא הרב מנחם כשר דברי ר' יהושע אבן שועיב בדרשותיו (שבועות, דף נט) שאין לחג שבועות ענין חג בפני עצמו, אלא הוא מצורף לחג פסח, והוא כמו יום אחרון של פסח. [=הערת ביניים. נקודה זו הוזכרה ע"י רמב"ן, ויקרא כג, לו]. וזה יותר עיקרי לתורה מאשר ציון יום מתן תורה. ועוד תירץ כי עצם קבלת התורה התחילה ממתי שאמרו "נעשה ונשמע" כלומר ג' ימים לפני שבועות, בשלשת ימי הגבלה. ולכן אנו אומרים בתפלה "זמן" מתן תורתנו, ולא "יום מתן תורתנו". [הרב מחבר "נודע ביהודה" אמר כן מעצמו בספרו הצל"ח, על פסחים סח ע"ב].

[ח] והרב מנחם כשר הוסיף וחידש טעם נוסף. הרי אנו מצווים בזכרון יציאת מצרים בכל יום ויום, וגם ביום וגם בלילה. ומדוע בכל החגים יש קישור לזמן מסוים, וכאן בענין יציאת מצרים אין שום זמן קבוע אלא הוא תמיד? אלא [פסח קשור להטבה של ה' שהוציאנו ממצרים, וסוכות מציינת שהגן עלינו ה' בהיותנו במדבר] אבל כאן מדובר על זכרון הנס, ונסים הם מעל לטבע. "כי רגע שחל הנס הוא ארוך יותר מכל שבעים שנות ימי האדם" ולכן מצווים אנו להזכיר יציאת מצרים בכל הימים, ביום ובלילה. אותו הדבר הוא ממש בענין מתן תורה, כי מעמד הר סיני היה כולו נס [כמבואר במקרא] ולכן לא רצתה התורה לציין יום, כי המסגרת של יום רגיל של כ"ד שעות הוא פעוט וזעום שיקבל בתוכו גדלות יום הזה". ולכן התורה לא קבעה שום מצוה מעשית מה לעשות ביום שבועות, ודלא כשאר חגי ישראל.

קרוב לביאורו של הרב מנחם כשר, ענה הרב שמשון רפאל הירש ("במעגלי שנה, מהד' נצח, סיון, דרוש א) בסגנון נשגב ועילאי. ומעין דבריו כתב הרב דוד צבי הופמן בפירושו על ויקרא (הוצ' מוסד הרב קוק, ח"ב עמ' קסה).

[ט] חזר הרב מנחם כשר להניף ידו הברוכה בביאורו לפרשת תשא (כרך כא, מילואים פרק ט"ו, עמ' ריב-ריד). כי מאחר ששבר משה רבינו את הלוחות למען יידונו בני ישראל כפנויה (שמות רבה,מג) עיקר מתן תורה היה ביום הכפורים, בנתינת לוחות שניות (וכן כתב רש"י על תענית כו ע"ב). ושם (עמ' ריג) מבאר הרב מנחם כשר מדוע בכל זאת חז"ל קבעו להזכיר בתפילה כי זה הוא יום מתן תורה.

[י] גם הרב יצחק עראמה טפל בבעיה זאת ("עקידת יצחק", שער סז, פרשת אמור, דף קיז ע"א) ועונה שתי תשובות. ראשית "כי אין שום מבוא לתורה לצוות על זה הענין כי אם אחר קבלתה. כמו שכתבו הראשונים [=בעל הלכות גדולות] שאין שום טעם שתהא האמונה במציאות השם מצוה, לפי שאין מִצְוָה בלי שיקדם מציאות מְצַוֶה. וכן איך תצוה התורה שנחוג יום קבלתה והתחלת מציאותה אם אין אנו חייבים לשמוע בקולה? אם לא בהיות זה מקובל אצלנו לאמת תחילה.

ועוד הוסיף "עקידת יצחק" לענות: "והשני: לפי שזכרון התורה וקבלתה אינו לזמן מיוחד, כשאר המועדים הנזכרים, רק מצותה בכל יום ובכל עת ובכל שעה, כדכתיב 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה' ובכל יום ויום אנו מצווים שיהיו חדשים וחביבים בעינינו כיום שניתנו בו.

[יב] הרב עובדיה ספורנו (על ויקרא כג,לו) כתב: "ובהיות שהיה יום החמשים ליציאת מצרים יום מתן תורה, אשר בו נעצרו שראל יחדיו לעבודת האל יתברך, קראוהו רבותינו 'עצרת'. אמנם בתורה לא הוזכר אותו היום בזה השם כלל. וזה מפני שקלקלו ישראל את המושג בעצירתם, 'ויתנצלו בני ישראל את עֶדְיָם מֵהַר חורב' (שמות לג, ו) עכ"ל.

מעין זה כתב גם רבי משה אלשיך (ויקרא כג, טו-טז) "אם אומר להם בחודש השלישי בששי לחודש נתתי לכם התורה, היאך נשמח ונחוג את חג ה'? והרי עד שהמלך במסבו נהפך לאבל חגנו, בחטא העגל. ועדיין אין פקידה שאין בה מאותו העון. [=הערת המלקט: כדברי הגמרא בסנהדרין קב ע"א] "אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון שנאמר 'וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם'"] לכך לא הזכירה התורה שהוא יום מתן תורה, אלא אמרה [סתם] 'וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש'. שהיום לא נתבטל ויש לו עצם והויה קיימת לעד".

הרי שלדעת ר' עובדיה ספורנו ור"מ אלשיך היה ראוי לכתחילה לפרסם יום זה, אלא שהתורה כסתה על קלונם. ונראה לי להוסיף נופך של הטעמה. חז"ל (שבת פח ע"ב) אמרו ביקורת חריפה:
"עלובה כלה מזנה בתוך חופתה! [מפרש רש"י: "כשישראל עמדו בהר סיני ועשו העגל") אמר רב מרי ברה דבת שמואל מאי קרא? 'עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו" (שיר השירים א,יב).

לכן התורה הסתירה ענין מתן תורה. כי תמיד מגונה הוא הדבר שישראל יפנו לאלהים אחרים. אבל גרוע עוד ביותר, ומקולקל ביותר, כאשר זה נעשה בהיותם עדיין עומדים תחת ההר הזה, היכן שפסקה זוהמתן (שבת קמו,א). ומצאנו שהתורה משנה סדר המאורעות כדי לכסות על קלונם של ישראל. מצאנו (בראשית יא, לב) כי תרח אבי אברהם מת בגיל 205. אבל מפורש במקרא כי תרח היה בן שבעים כשהוליד את אברהם (בראשית יא, כו). כלומר אברהם אבינו היה בן 130 כאשר מת אביו. אבל ידענו כי אברהם היה בן 75 כשיצא מחרן (בראשית יב, ד). ובכן הפסוק שתרח כבר מת כתוב עוד כששים שנה לפני שזה באמת אירע! עונה על כך רש"י (פרק יא פסוק לב, והעתיק זאת מבראשית רבה, ל"ט): "
ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם? שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו 'לא קיים אברם את כבוד אביו, שהניחו זקן והלך לו'. לפיכך קראו הכתוב 'מת' עכ"ל רש"י.

כלומר התורה מסתירה כדי לשמור על כבודו של אברהם אבינו, לבל יאמרו הבריות "כיצד לא נהג כראוי באביו הזקן והפקיר אותו והלך לדרכו?".

כן גם בעניננו, לא להגדיש את הסאה ולגנות את ישראל על שקלקלו בעגל, תוך 40 יום ממתן התורה, הסתירה התורה. והשאירה ידיעה זו לתורה שבעל פה, שהיא היא העיקר, יותר עיקר מתורה שבכתב אשר היא רק "קצרנות" מכל תורתנו. כמו שכתב הרב שמשון רפאל הירש (על שמות לד, כז).

המסורה של קבלת הדורות עיקר!!



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il