ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
עוֹד הַדָּת הַנִּמּוּסִית תִּקְצַר* מִן הָאֱלֹהִית, כִּי הִיא לֹא תוּכַל לְשַׂמֵּחַ לֵב הַמִּתְנַהֲגִים עַל-פִּיהָ. לְפִי שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מְסֻפָּק בַּדָּבָר שֶׁהוּא פוֹעֵל אִם הוּא מַסְפִּיק לְהַגִּיעַ אֶל הַתַּכְלִית הַמְכֻוָּן, אֵינֶנּוּ שָׂמֵחַ בִּפְעֻלָּתוֹ. וְהַמִּתְנַהֵג עַל-פִּי הַנִּמּוּס, לִהְיוֹתוֹ מְסֻפָּק אִם הַיֹּשֶׁר הַמֻּגְבָּל בּוֹ* הוּא יֹשֶׁר בֶּאֱמֶת אוֹ אֵינוֹ יֹשֶׁר אֶלָּא כְפִי הַנִּרְאֶה*, אֵינֶנּוּ שָׂמֵחַ בִּפְעֻלָּתוֹ. אֲבָל הַמִּתְנַהֵג עַל-פִּי הַדָּת הָאֱלֹהִית, לִהְיוֹתוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַיֹּשֶׁר הַהוּא הַמֻּגְבָּל בָּהּ הוּא יֹשֶׁר בֶּאֱמֶת, הוּא שָׂמֵחַ בִּפְעֻלָּתוֹ. וְלָזֶה יִהְיוּ "פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים, מְשַׂמְּחֵי-לֵב" [שם, ט].
אין דיוק בפרטים
עוֹד הַדָּת הַנִּמּוּסִית תִּקְצַר מִן הָאֱלֹהִית, כִּי הִיא לֹא תוּכַל לְהַגְבִּיל* פְּרָטֵי הַפְּעֻלּוֹת שֶׁרָאוּי שֶׁיִּפָּעֲלוּ בְּכָל מַעֲלָה וּמַעֲלָה. לְפִי שֶׁהִיא לֹא תוֹדִיעַ אֶלָּא הַכּוֹלְלִים, כְּמוֹ שֶׁהַגְּדָרִים אֵינָם אֶלָּא לַדְּבָרִים הַכּוֹלְלִים, כִּי הַפְּרָטִי אֵין לוֹ גָדֵר. כֵּן הַפְּעֻלּוֹת הַפְּרָטִיּוֹת, אִי-אֶפְשָׁר שֶׁתַּגְבִּיל אוֹתָן הַדָּת הַנִּמּוּסִית.
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
20 - מאמר ראשון פרק ח' חלק א'
21 - מאמר ראשון פרק ח' חלק ב'
22 - מאמר ראשון פרק ח' חלק ג'
טען עוד
וְזֶה, כִּי אֲרִיסְטוֹ, בְּסֵפֶר הַמִּדּוֹת, יַזְכִּיר תָּמִיד בְּכָל הַמַּעֲלוֹת שֶׁרָאוּי שֶׁיִּפָּעֲלוּ כְּמוֹ שֶׁרָאוּי וּבָעֵת הָרָאוּי וּבַמָּקוֹם הָרָאוּי, וְלֹא יְבָאֵר אֵיזֶה הוּא הָעֵת הָרָאוּי וְלֹא הַמָּקוֹם הָרָאוּי. וְהַהַשְׁעָרָה הַזֹּאת*, אֵין סָפֵק שֶׁאֵינָהּ מְסוּרָה לְכָל אָדָם. וְנִמְצָא אוֹתוֹ אוֹמֵר בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים מִסֵּפֶר הַמִּדּוֹת שֶׁהַפְּעֻלּוֹת הַפְּרָטִיּוֹת רָאוּי שֶׁיְּשֹׁעֲרוּ, וְהוּא לֹא בֵאֵר הַהַשְׁעָרָה בָהֶן. נִרְאֶה שֶׁדַּעְתּוֹ לוֹמַר שֶׁהַהַשְׁעָרָה הַזֹּאת הִיא לְזוּלָתוֹ*.
אין מטבע האדם לעמוד על הפרטים
וְאֵין סָפֵק שֶׁאִם הָיָה מֵחָק-הָאָדָם, מִצַּד שֶׁהוּא אָדָם, לָדַעַת הַהַשְׁעָרָה הַזֹּאת, הָיָה אֲרִיסְטוֹ מְדַבֵּר בָּהּ, בְּלִי-סָפֵק. אֲבָל בַּעֲבוּר שֶׁאֵין מִטֶּבַע הָאָדָם לַעֲמֹד עַל-זֶה מֵעַצְמוֹ, הִנִּיחַ אוֹתָהּ לְזוּלָתוֹ — וְהִיא הַהַשְׁעָרָה הָאֱלֹהִית. וְעַל-כֵּן נִמְצָא אוֹתוֹ מְדַבֵּר בַּמַּעֲלוֹת דֶּרֶךְ-כְּלָל*; כִּי הוּא יֹאמַר בְּיִרְאַת-חֵטְא שֶׁהִיא מִדָּה אֶמְצָעִית*, בֵּין הַתַּעֲנוּג בַּמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה וְהַמִּשְׁגָּל וּשְׁאָר הַתַּעֲנוּגִים, וּבֵין הַפְּרִישׁוּת יוֹתֵר מִדָּי.
____________________________________
תִּקְצַר – חסרה. הַמֻּגְבָּל בּוֹ – המוגדר בו. הַנִּרְאֶה – בראיה שטחית וחלקית (מוטעת). לְהַגְבִּיל – לתת גבול, להגדיר בדיוק לפרטי פרטים. וְהַהַשְׁעָרָה – השיעור והמינון המדויק. לְזוּלָתוֹ – למישהו אחר. דֶּרֶךְ-כְּלָל – בכלליות. אֶמְצָעִית – ממוצעת.
ביאורים
רבי יוסף אלבו ממשיך למנות את היתרונות של מצוות התורה ('הדת האלוהית') לעומת מצוות האדם ('הדת הנימוסית'):
ג. ביטחון בצדקת הדרך : המוסר האנושי מנסה לשער את המעשים הטובים ביותר הראויים לאדם. הוא לא בהכרח צודק, אך בהכרח טועה בחלק מהמקרים. האדם המצווה לנהוג באופן מסוים, לעולם לא יוכל לסמוך על המחוקק, שהוא 'קלע למטרה', וגם למחוקק אין יומרה כזו. המצב הזה מביא את האדם לחוסר סיפוק. הוא לעולם לא יהיה בטוח, שאכן המוסר שהוא הולך לאורו, מייצג את הטוב באמת. נפש האדם נשארת חצויה ומבולבלת.
המוסר האלוהי, לעומת זאת, לא משער אלא יודע ומכיר בביטחון רב את ה'טוב' וה'רע'. לאדם המצווה אין התלבטות אם מצוות התורה מביאות אותו אל המעשה הנכון. יש לו אמון ביוצר נפש האדם, שהוא מעניק לו הדרכה מדויקת ומאוזנת שמשקפת נאמנה את הטוב המוחלט. הוא לא רק עושה, הוא גם יציב, רגוע וחש ביטחון שהוא עושה את הדבר הנכון ביותר. לכן רק "פיקודי ה'", הדת האלוהית, הם "משמחי לב".
ד. פרטי המוסר : המוסר האנושי יודע להצביע על הגדרות ומושגים, אבל איננו יודע כיצד הם אמורים לבוא לידי ביטוי מעשי. הוא יודע שאסור לגנוב, אבל לא ברור לו איזה מעשה ייחשב לגניבה בכל מצב. הוא מבין שצריך לרסן את תאוות האדם, אבל לא יודע היכן להציב את הגבולות.
לעומתו, המוסר האלוהי נותן הדרכה רחבה ומפורטת בכל תחום. הוא קובע בדיוק נמרץ מה על האדם לעשות בכל מצב, בכל זמן, ובכל תנאי. הוא נכנס לכל הפינות וההתלבטויות, ונותן מענה ברור שלא משאיר שאלות פתוחות.
הרחבות
• מקומה של השמחה בעבודת ה'
אֲבָל הַמִּתְנַהֵג עַל־פִּי הַדָּת הָאֱלֹהִית... הוּא שָׂמֵחַ בִּפְעֻלָּתוֹ. לפי רבי יוסף אלבו הדת האלוהית עדיפה על זו הנימוסית, מכיוון שהיא יכולה להביא את האדם לשמחה.
השמחה תופסת מקום חשוב ביהדות. היא אינה מותרות, אלא חלק מעבודת ה' של האדם. בפרשת כי תבוא, לאחר רשימת הקללות הארוכה, מסבירה לנו התורה מדוע הן יבואו עלינו: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" [דברים כח, מז]. השמחה היא חלק מרכזי בעבודת ה', ובלעדיה אין עבודת ה' שלמה.
הכוזרי במאמר שני כותב: "וכללו של דבר, כי תורתנו נחלקת בין היראה והאהבה והשמחה, תתקרב אל אלהיך בכל אחת מהנה , ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלהים משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכונה ולב שלם. וכמו שהתחנונים צריכים מחשבה וכוונה, כן השמחה במצוותו ובתורתו צריכים מחשבה וכוונה, שתשמח במצוה עצמה מאהבתך את המצוה בה ותכיר מה שהטיב לך בה , וכאילו אתה בא באכסנייתו קָרוּא אל שולחנו וטובו, ותוֹדֶה על זה במצפון ובגלוי, ואם תעבור בך השמחה אל הניגון והריקוד היא עבודה וּדְבֵקָה בעניין האלהי" [כוזרי ב, נ]. כשהשמחה באה ממקום מכוון, היא יכולה לגרום לאדם לרצות להידבק בה', ובכך היא מביאה אל תכלית המצוות. אדם העובד את ה' ללא שמחה – הוא חסר חלק מרכזי בעבודת ה'.
גם הרמב"ם מבאר את מקומה של השמחה באותה הדרך: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו – ראוי להיפרע ממנו שנאמר [דברים כח, מז] תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" [הלכות שופר סוכה ולולב, ח, טו].
לעילוי נשמת הרב משה ישועה בן שלמה זצ"ל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
