ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מאמר ראשון פרק ט"ו חלק ג'

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה ספר העיקרים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

כ"ו אב התשס"ה

מאמר ראשון פרק ט"ו חלק ג'

כ"ו אב התשס"ה



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

מניין העיקרים והשורשים
וְיִהְיֶה מִנְיַן הָעִקָּרִים וְהַשָּׁרָשִׁים לַדָּת הָאֱלֹהִית בִּכְלָל, לְפִי דֶרֶךְ זֶה — אַחַד-עָשָׂר: "מְצִיאוּת ה'" וְהָאַרְבָּעָה-שָׁרָשִׁים הַנִּמְשָׁכִים מִמֶּנּוּ, שֶׁהֵם: הָאַחְדוּת; וְשֶׁאֵינוֹ גוּף וְלֹא כֹחַ-בְּגוּף; וְשֶׁאֵין לוֹ הִתָּלוּת בַּזְּמָן; וְשֶׁהוּא מְסֻלָּק מִן הַחֶסְרוֹנוֹת. וְכֵן "תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם" וְהַשְּׁלֹשָׁה-שָׁרָשִׁים הַנִּתְלִים בּוֹ, שֶׁהֵם: יְדִיעַת ה', וְהַנְּבוּאָה, וּשְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ. וְ"הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ" וְהַשֹּׁרֶשׁ הַנִּתְלֶה בוֹ, שֶׁהוּא: הַהַשְׁגָּחָה. וְאִם נִמְנֶה הַיְדִיעָה וְהַהַשְׁגָּחָה עִקָּר אֶחָד, כְּמוֹ שֶׁכְּלָלָם הָרַמְבַּ"ם זַ"ל בְּעִקָּר אֶחָד, יִהְיֶה מִנְיַן הָעִקָּרִים וְהַשָּׁרָשִׁים עֲשָׂרָה וְלֹא יוֹתֵר.

שורשים אינם עיקרים
וְהוּא מְבֹאָר שֶׁאֵין רָאוּי לִקְרֹאתָם כֻּלָּם עִקָּרִים, לְפִי שֶׁאֵין הֶכְרֵחִיּוּתָם לְתוֹרָה אֱלֹהִית בְּשָׁוֶה. כִּי מִי שֶׁיַּאֲמִין הַשְּׁנִיּוּת*, אוֹ שֶׁהוּא גוּף אוֹ כֹחַ-בְּגוּף, אוֹ שֶׁיֶּשׁ-לוֹ הִתָּלוּת בַּזְּמָן — לֹא תִפֹּל הַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית בִּכְלָלָהּ בָּזֶה; אֶלָּא מִצַּד שֶׁהֵם נִתְלִים בְּעִקַּר "מְצִיאוּת ה'", וְהַכּוֹפֵר בְּאֶחָד מֵהֶם כַּכּוֹפֵר בָּעִקָּר, אַחַר שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין הָעִקָּר כְּמוֹ שֶׁרָאוּי. וְלָזֶה לֹא שַׂמְנוּ אוֹתָם כֻּלָּם עִקָּרִים בְּשָׁוֶה כְּמוֹ שֶׁשָׂמָם הָרַמְבַּ"ם זַ"ל.

איסור עבודת אלילים אינו במניין
וְלֹא מָנִינוּ "נְבוּאַת מֹשֶׁה" וְלֹא "שֶׁלֹּא תְנֻסַּח הַתּוֹרָה"* עִקָּרִים וְלֹא שָׁרָשִׁים, לְפִי שֶׁאֵלּוּ אֵינָם עִקָּרִים וְלֹא שָׁרָשִׁים מִתְחַיְּבִים לַדָּת הָאֱלֹהִית בְּהֶכְרֵחַ, אֲבָל הֵם עֲנָפִים וֶאֱמוּנוֹת נִמְשָׁכוֹת לִשְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ. וְאִם הָיוּ עִקָּרִים אוֹ שָׁרָשִׁים, הִנֵּה הֵם עִקָּרִים מְיֻחָדִים לְתוֹרַת מֹשֶׁה וְלֹא לַדָּת הָאֱלֹהִית בִּכְלָל, כְּמוֹ שֶׁ"בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ" וּ"תְחִיַּת הַמֵּתִים" עִקָּרִים מְיֻחָדִים לְדַת הַנּוֹצְרִים, שֶׁלֹּא יְצֻיַּר מְצִיאוּתָהּ זוּלָתָם. וְאוּלָם "נְבוּאַת מֹשֶׁה" וְ"שֶׁלֹּא תְנֻסַּח הַתּוֹרָה" — כְּבָר יְצֻיַּר מְצִיאוּת תּוֹרַת מֹשֶׁה זוּלָתָם*. וְלָזֶה — הַיּוֹתֵר-רָאוּי שֶׁנֹּאמַר שֶׁהֵם עֲנָפִים וֶאֱמוּנוֹת נִמְשָׁכוֹת לִשְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ, לֹא עִקָּרִים בִּפְנֵי-עַצְמָם; כְּמוֹ שֶׁ"תְּחִיַּת הַמֵּתִים" וּ"בִיאַת הַמָּשִׁיחַ" עֲנָפִים מִסְתָּעֲפִים מִן "הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ", לֹא עִקָּרִים אוֹ שָׁרָשִׁים בִּפְנֵי עַצְמָם, לֹא כוֹלְלִים לְתוֹרָה אֱלֹהִית וְלֹא מְיֻחָדִים לְתוֹרַת מֹשֶׁה. גַּם לֹא מָנִינוּ "שֶׁרָאוּי לְעָבְדוֹ וְלֹא לְזוּלָתוֹ", לְפִי שֶׁהִיא מִצְוָה מְיֻחֶדֶת וְאֵין רָאוּי לִמְנוֹתָהּ בָּעִקָּרִים וְלֹא בַשָּׁרָשִׁים, מִן הַטַּעַם שֶׁכָּתַבְנוּ בַּפֶּרֶק הַקּוֹדֵם לָזֶה. וּמָנִינוּ הַיְדִיעָה וְהַהַשְׁגָּחָה שְׁנֵי שָׁרָשִׁים נִבְדָּלִים, לְפִי שֶׁהֵם עִנְיָנִים מִתְחַלְּפִים*, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם זַ"ל בְּסֵפֶר הַמּוֹרֶה וּכְמוֹ שֶׁהִסְכִּימוּ כָּל הָאַחֲרוֹנִים זַ"ל, אַף-עַל-פִּי שֶׁהוּא כְלָלָם בְּעִקָּר אֶחָד. נבואת משה אינה במניין.

הבחירה והתכלית אינן במניין
וְלֹא מָנִינוּ הַבְּחִירָה וְהַתַּכְלִית הַכּוֹלֵל* בִּכְלָל הָעִקָּרִים ולֹא בַשָּׁרָשִׁים, אַף-עַל-פִּי שֶׁהֵם הֶכְרֵחִיִּים לְתוֹרָה אֱלֹהִית, שֶׁלֹּא יְצֻיַּר מְצִיאוּתָהּ זוּלָתָם. כִּי אַחַר שֶׁאֵינָם הֶכְרֵחִיִּים לָהּ בְּמַה שֶּׁהִיא אֱלֹהִית, כְּמוֹ שֶׁקָּדַם [פ"ט], אֵין רָאוּי לִמְנוֹתָם שָׁרָשִׁים אֵלֶיהָ. וְאוּלָם, הַתַּכְלִית הַמְיֻחָד לְתוֹרָה אֱלֹהִית, שֶׁהוּא הַשָּׂכָר-וְהָעֹנֶשׁ הַנַּפְשִׁי*, כְּבָר נִמְנָה בִּכְלָל הָעִקָּרִים, לִהְיוֹתוֹ מִתְחַיֵּב לְתוֹרָה אֱלֹהִית בְּהֶכְרֵחַ. אֲבָל הַבְּחִירָה, אַחַר שֶׁאֵינָהּ מִתְחַיֶּבֶת לָהּ בְּמַה שֶּׁהִיא אֱלֹהִית, לֹא נִמְנֵית בִּכְלָל הָעִקָּרִים וְלֹא בַשָּׁרָשִׁים; וּמִכָּל-מָקוֹם, אַחַר שֶׁהִיא הֶכְרֵחִית לְתוֹרָה אֱלֹהִית וְקוֹדֶמֶת לָהּ בְּהֶכְרֵחַ, נְבָאֵר עִנְיָנָהּ בַּמַּאֲמָר הָרְבִיעִי [פ"ה ופ"ו] בְּעֶזְרַת ה'. וְזֶהוּ מַה שֶּׁרָצִינוּ לְבָאֲרוֹ בְּמִנְיַן הָעִקָּרִים וְהַשָּׁרָשִׁים. וּבָרוּךְ הָעוֹזֵר וְהַגּוֹזֵר, אָמֵן וְאָמֵן.
____________________________________
הַשְּׁנִיּוּת – שיש ריבוי אלוהות. שֶׁלֹּא תְנֻסַּח הַתּוֹרָה – שלא תשתנה התורה, האמונה בנצחיות התורה.
זוּלָתָם – מבלעדם. מִתְחַלְּפִים – שונים. וְהַתַּכְלִית הַכּוֹלֵל – תכלית הדת שהיא תיקון החברה.
הַנַּפְשִׁי – לנפש בעולם הבא.


ביאורים

בחיים, חשוב מאוד להבחין בין עיקר לבין טפל. כשאנחנו מצליחים לזהות את הנקודה המכריעה, שהיא זאת שתקבע בסופו של דבר – ניתן לעשות סדר ולהשקיע את מירב המאמצים בנקודת ההכרעה.
רבי יוסף אלבו מונה את מספר העיקרים והשורשים ויוצר סדר בעניינים המשמעותיים באמונה. הוא מבדיל בין עיקר לשורש ולענף (לפי שיטתו שהתבארה לעיל), כדי שנדע לזהות מהי הנקודה המשמעותית ביותר שעליה צריך לעבוד.
מתוך כלל השורשים והענפים (שעל סיכום המספר שלהם יחזור רבי יוסף אלבו בסיום המאמר) נתעכב על ארבעה: האחדות ושלילת ההגשמה; נבואת משה והיות התורה בלתי משתנה:
הבעיה באדם שמאמין שיש שני אלוהים או שאלוהים מוגבל היא הרבה יותר חמורה. הבעיה היא שמציאות ה' אצלו אינה יציבה וחזקה. הוא מצמצם את המציאות האלוהית האין-סופית למימדים אנושיים . האמונה בשני אלוהים יוצרת תחושה שגם לאלוהים יש התמודדויות מול אל אחר או תחושה שהוא שולט רק בחלק מהמציאות ולא בכולה. האמונה באלוהים מוגבל מפחיתה מערכו וממקמת אותו תחת הגבלות הגוף והזמן.
גם אצל אדם שאינו מאמין שהתורה נתנה על ידי משה, או שהיא בת שינוי, הבעיה הרבה יותר חמורה ושורשית. התורה נתפסת אצלו כחוכמה אנושית . הוא אינו מאמין שהתורה ניתנה בשליחות אלוהית, ושכל מילה ממילותיה ניתנה ישירות מהקב"ה בצורה מדויקת לחלוטין.

הרחבות
• בחירה חופשית ואחריות מחייבת
הַבְּחִירָה... הֶכְרֵחִית לְתוֹרָה אֱלֹהִית וְקוֹדֶמֶת לָהּ בְּהֶכְרֵחַ. הרמב"ם התיחס לבחירה החופשית של האדם באמצע הלכות תשובה, כהנחת היסוד המאפשרת לאדם להשתנות מן הקצה אל הקצה: "ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה ... שהרשות בידכם וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה, בין טובים בין רעים" [תשובה ה, ג]. לאחר שהוכיח ממקורות רבים את יסוד הבחירה החופשית, מסיים הרמב"ם את הפרק: "נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקדוש ברוך הוא מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות ברורות מדברי החכמה " [ה, ה].
רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק הסביר מדוע הדגיש הרמב"ם בסוף דבריו שידיעתנו על הבחירה אינה נובעת מ'קבלת הדת': "כל יסוד שנכפה על האדם או שבא לו מבחוץ – דרכו לשכוח ולהשכיח אותו. אבל כיוון שאדם קרוב אצל עצמו, הרי אם תיאוריה או חוק כלשהו מתגלים לו לאדם מעצמו – את אלה לא ישכח לעולם. זוהי כוונת הרמב"ם: אסור לך להסיח דעת מיסוד הבחירה, מפני שיסוד זה לא ניתן לך רק בקבלה בלבד, אלא הוא גילוי עצמי שלך, והוא חייב להיות צמוד אליך תמיד, לדעת כי האדם יכול להיות בורא עולמות ומחריבן" [על התשובה עמוד 210].

לרפואת ג'וסלין שמחה בת מסעודה דורה דיה הי"ו
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il