ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
וְזֶהוּ מַה שֶּׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם זַ"ל בְּסֵפֶר הַמַּדָּע, בְּפֶרֶק שְׁמִינִי מֵהִלְכוֹת יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה [ה"א]: מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה, לֹא הֶאֱמִינוּ בוֹ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה — שֶׁהַמַּאֲמִינִים עַל-פִּי הָאוֹתוֹת, יֵשׁ בְּלִבָּם דֹּפִי*, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיֵּעָשֶׂה הָאוֹת בְּלַהַט וְכִשּׁוּף וכו'. וּבַמֶּה הֶאֱמִינוּ בוֹ? בְּמַעֲמַד הַר סִינָי, — שֶׁעֵינֵינוּ רָאוּ וְלֹא זָר, וְאָזְנֵינוּ שָׁמְעוּ וְלֹא אַחֵר, הָאֵשׁ וְהַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים; וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל, וְהַקּוֹל מְדַבֵּר אֵלָיו וְאָנוּ שׁוֹמְעִים: מֹשֶׁה מֹשֶׁה, "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם: שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל-הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם" [דברים ה, כו-כז]. וּמִנַּיִן שֶׁמַּעֲמַד הַר-סִינַי לְבַדּוֹ הִיא הָרְאָיָה לִנְבוּאָתוֹ שֶׁאֵין בָּהּ דֹּפִי? שֶׁנֶּאֱמַר [שמות יט, ט]: "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" — מִכְּלָל שֶׁקֹּדֶם-זֶה לֹא הֶאֱמִינוּ נֶאֱמָנוּת שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם אֶלָּא נֶאֱמָנוּת שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ הִרְהוּר וּמַחֲשָׁבָה. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
אותות אינן ראָיה עצמית לנבואה
וְכַוָּנַת דְּבָרָיו: שֶׁהָאוֹתוֹת שֶׁיַּעֲשׂוּ הַנְּבִיאִים — כַּמֵּת שֶׁהֶחֱיָה אֱלִישָׁע; וְכִרְפוּאַת צָרַעַת נַעֲמָן; וְכַחֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שֶׁלֹּא נִכְווּ בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ; וְדָנִיֵּאל שֶׁנִּצַּל מִן הָאֲרָיוֹת; וְיוֹנָה שֶׁנִּצַּל מִמְּעֵי הַדָּגָה; וְכֵן כָּל הָאוֹתוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל-יְדֵי כָל נָבִיא וְנָבִיא, אוֹ הַגָּדַת הָעֲתִידוֹת — אֵינָן רְאָיוֹת עַצְמִיּוֹת לַנְּבוּאָה. כִּי כְבָר אֶפְשָׁר הַגָּעַת הָעֲתִידוֹת עַל-יְדֵי הוֹבְרֵי הַשָּׁמַיִם* אוֹ בַעֲלַת-אוֹב. וְכֵן עֲשִׂיַּת הָאוֹתוֹת, כְּבָר אֶפְשָׁר שֶׁיֵּעָשׂוּ קְצָתָם לְצַדִּיקִים אוֹ עַל-יְדֵי חֲסִידִים, אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵינָם נְבִיאִים, כְּרַבִּי חֲנִינָא בֶן-דּוֹסָא וְרַבִּי פִינְחָס בֶּן-יָאִיר וַחֲבֵרָיו, אוֹ עַל-יְדֵי אֵיזוֹ-תַחְבּוּלָה טִבְעִית, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רז"ל [סנהדרין סג:] עַל חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁהֶעֱבִירוֹ אָחָז אָבִיו בָּאֵשׁ וְנִצּוֹל לְפִי שֶׁסָּכַתּוּ* אִמּוֹ שֶׁמֶן סַלְמַנְדְּרָא*, אוֹ אֶפְשָׁר שֶׁיֵּעָשׂוּ בְלַהַט אוֹ בְכִשּׁוּף כְּמוֹ שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, אוֹ עַל-יְדֵי שֵׁם מִשְּׁמוֹת הַקֹּדֶשׁ.
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
55 - מאמר ראשון פרק י"ח חלק ג'
56 - מאמר ראשון פרק י"ח חלק ד'
57 - מאמר ראשון פרק י"ט חלק א'
טען עוד
כִּי הַשֵּׁמוֹת הֵם כִּכְלֵי אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם, כִּי שָׂם בְּכֹחָם שֶׁיֵּעָשׂוּ בָהֶם אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים. וּמִי שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, כַּנְּבִיאִים, אוֹ לִכְבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם, כַּחֲסִידִים — הוּא אָהוּב לְמַעְלָה וְנֶחְמָד לְמַטָּה [קידושין עא.]; וְאֵינוֹ מֵת בַּחֲצִי יָמָיו וְאֵינוֹ נוֹפֵל בְּיַד שׂוֹנְאָיו — אָמַר ה' לְיִרְמְיָהוּ ע"ה [א, יט]: "וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא-יוּכְלוּ לָךְ, כִּי-אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם-יְיָ לְהַצִּילֶךָ". אֲבָל מִי שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם מִדַּעַת עַצְמוֹ וְשֶׁלֹּא לִכְבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם, הוּא נִכְרָת בַּחֲצִי יָמָיו וְנוֹפֵל בְּיַד שׂוֹנְאָיו וְסוֹף שֶׁיַּחְתֹּם* בְּרָע — אָמְרוּ רז"ל [אבות, פ"ד מ"ה]: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתָגָא חֲלָף*. וַהֲרֵי-זֶה כְמִי שֶׁגָּנַב טַבַּעְתּוֹ אוֹ כֵלָיו אוֹ חוֹתָמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, שֶׁהוּא חַיָּב מִיתָה. וַאֲפִלּוּ יְשַׁעְיָהוּ, שֶׁהָיָה נְבִיא אֱמֶת, לְפִי שֶׁהִזְכִּיר שֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת לַהֲנָאַת עַצְמוֹ — כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רז"ל בְּמַסֶּכֶת יְבָמוֹת [מט:]: אֲמַר שֵׁם וְאִבְלַע בְּאַרְזָא* — נֶעֱנַשׁ וְנָפַל בְּיַד שׂוֹנְאָיו וַהֲרָגוּהוּ, כְּמוֹ שֶׁנִּזְכַּר שָׁם. וְהָבֵן זֶה מְאֹד, כִּי בַדָּבָר הַזֶּה יִבָּחֵן הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּשֵּׁמוֹת שֶׁלֹּא בִרְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם: בְּשֶׁיָּמוּת מִיתָה מְשֻׁנָּה אוֹ יִכָּרֵת בַּחֲצִי יָמָיו. וְזֶה-הַדָּבָר נָבוֹכוּ בוֹ רַבִּים וְלֹא יָדְעוּ אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ הַפָּרִיצִים בַּשֵּׁמוֹת וְיַגִּיעַ הַמַּעֲשֶׂה* עַל-יְדֵיהֶם, אַחַר הֱיוֹת הַנְּבִיאִים מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם, לְפִי מַה שֶּׁנִּמְצָא לַקַּדְמוֹנִים וְנִרְמַז בַּפָּסוּק* "וַיִּסַּע", "וַיָּבֹא", "וַיֵּט" [שמות יד, יט-כא].
וְהַכְּלָל בָּזֶה: כִּי הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַחִתּוּם*. וּבַעֲבוּר-זֶה הוּא מְבֹאָר שֶׁאֵין הָאוֹת רְאָיָה אֲמִתִּית עַל הַנְּבוּאָה, וְכָל-שֶׁכֵּן — עַל שְׁלִיחוּת הַשָּׁלִיחַ. וְלָזֶה* לֹא הָיוּ הָאוֹתוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל-יְדֵי מֹשֶׁה קֹדֶם מַתַּן-תּוֹרָה אוֹתוֹת עַצְמִיִּים לַנְּבוּאָה*, וְכָל-שֶׁכֵּן — אֶל שֶׁתִּנָּתֵן תּוֹרָה עַל-יָדָיו, עַד מַעֲמַד הַר-סִינָי. וְזֶה מַה שֶּׁרָצִינוּ לְבָאֵר בְּזֶה-הַפֶּרֶק.
____________________________________
דֹּפִי – פקפוק, חיסרון. הוֹבְרֵי הַשָּׁמַיִם – חוזים בכוכבים ודומיהם. שֶׁסָּכַתּוּ – משחה את בשרו. שֶׁמֶן סַלְמַנְדְּרָא – המגן מפני האש. שֶׁיַּחְתֹּם – יסיים את חייו. וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתָגָא חֲלָף – המשתמש בכתרו של המלך עובר מן העולם. וְאִבְלַע בְּאַרְזָא – נבלע בעץ הארז כשברח ממנשה מלך יהודה. הַמַּעֲשֶׂה – המופת, הנס. וְנִרְמַז בַּפָּסוּק – שמות קדושים נרמזו בפסוק זה. הַחִתּוּם – הסוף. וְלָזֶה – ולכן. לַנְּבוּאָה – עצם מציאות הנבואה בעולם.
ביאורים
בדרך כלל אנו רגילים לראות שהעולם הזה מתנהל באופן טבעי לחלוטין. דוגמה לכך ניתן לראות בעובדה שאנו רגילים שאם נרצה לבצע שינוי כלשהו במה שקיים בעולם, נהיה מוגבלים לעשותו אך ורק באופנים הטבעיים שבידינו. דוגמה נוספת אנו רואים בעובדה שהעתיד מבחינתנו לוט בערפל ואין לנו שום יכולת לחזות מה יקרה בו. אלא שלעיתים אנו שומעים פתאום על כל מיני 'עושי מופתים' או 'מגידי עתידות', או אפילו פוגשים אותם בעצמנו. במצב כזה, הרושם הגדול שעושה עלינו שבירת המציאות שהיינו מורגלים אליה עלול לבלבל אותנו. לפעמים אנו אפילו עדים לתופעות, שבהן היחס לאותו אדם שעושה מופת מסוים נהיה יחס של הערצה גדולה, עד כדי הליכה אחרי דמות זו ושִעבוד למה שהיא מורה לעשות.
אולם לא די במופת של שינוי סדרי הטבע או הגדת עתידות כדי להעיד על דמות מסוימת שהיא דמות של אדם גדול ומיוחד. רבי יוסף אלבו מלמד אותנו שלעיתים פעולות אלו אינן נגרמות כתוצאה מגדלותו של האדם וקרבתו הגדולה לבורא. פעולות אלה עלולות להיגרם כתוצאה מכל מיני כוחות, אם כוחות טומאה או אפילו כוחות של קודש, שמנוצלים על ידי אנשים לקידום צרכיהם האישיים. אי לכך, כל התופעות הללו מצריכות זהירות מרובה, ומוטל עלינו לבדוק האם מדובר בתופעות נכונות וחיוביות, שתכליתן שימוש חיובי בכוחות מסוימים כדי לעשות את רצון הבורא. לעיתים מדובר בשימוש לא נכון, ואז הדבר חמור ומסוכן.
העולם הרוחני עומד מעל העולם שלנו, ולכן בכוחם של שמות קדושים וכדומה לפעול בו ולעשות כל מיני דברים ש'מעל לטבע'. דווקא משום כך ישנה הקפדה גדולה מצידו של הבורא, שכל שימוש בכוחות רוחניים אלו יהיה דווקא על ידי האנשים הראויים לכך, וגם הם מחויבים להשתמש בשמות הקודש רק ברצון ה' או לכבודו.
כפי שראינו לעיל, אימות התורה עומד מעל לזה. נתינת התורה לעם ישראל הייתה מכח הראייה של עם ישראל שראו בעיניהם שהקב"ה בוחר במשה עבדו להיות מוֹסר התורה, ושזו התורה שאותה הקב"ה נתן לעם ישראל. בדרך זו אין כל אפשרות של פקפוק באמיתיותה, במחויבות אליה, בקשר שבין עם ישראל לתורה ובשייכותה אלינו.
הרחבות
• שימוש בשמות הקודש
כִּי הַשֵּׁמוֹת הֵם כִּכְלֵי אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם, כִּי שָׂם בְּכֹחָם שֶׁיֵּעָשׂוּ בָהֶם אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים. הרמח"ל מסביר שהקב"ה משפיע שפע רב על העולם וכל שפע מכונה בשם אחר. ממילא, השימוש בשמות המתאימים יכול להשפיע שפע בעל אופי מסוים. וכך הוא כותב: "ואמנם כפי כל פרטי השפעותיו, רצה ונקרא בשמות שונים. והנה גזר וחקק שבהזכיר ברואיו את שמו, ימשך להם ממנו הארה והשפעה, וכענין שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבא אליך וברכתיך" [שמות כ, כא]. ואולם כפי השם שיזכירוהו ויקראוהו בו, כך תהיה ההשפעה הנמשכת על ידי ההזכרה ההיא..." [דרך ה' ג, ב, ה].
ממשיך הרמח"ל וכותב: "אכן הדבר ברור, שאינו ראוי והגון להדיוט שישתמש בשרביטו של מלך, ועל דבר זה אמרו ז"ל, "ודאשתמש בתגא – חלף" [אבות א, יג]. ואין היתר בדבר אלא לקדושים הקרובים לו יתברך ודבקים בו, שישתמשו בזה למה שיוולד ממנו קידוש שמו יתברך ועשית רצונו באיזה צד שיהיה. וזולת זה, אף על פי שלא תמנע הפעולה למשתמש, אם ישמור דרכי השימוש כראוי – ענוש יענש על זדונו. וכבר אמרתי, שעל כל פנים אין הדבר מוחלט, אלא מוגבל בגבולות מה שראתה החכמה העליונה היותו נאות". [סעיף ז] לא לכל אדם ראוי להשתמש בשמות הקדושים, אלא רק לאדם קדוש שעושה זאת לשם שמים. כמו כן, לא תמיד השימוש בשמות יגרום לתוצאה, אלא רק אם הוא נעשה באופן שבו הקב"ה קבע.
לעילוי נשמת הרב יצחק מאיר בן הרב ישראל האיתן ז"ל
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
אנחנו קודש למענך
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
ברכות השחר למי שהיה ער כל הלילה
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
כאב הגלות ותקוות הגאולה
איך ללמוד אמונה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
