בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שופטים
לחץ להקדשת שיעור זה
סליחות כסדר העשוי במרומים

וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ

undefined

הרב שמואל אליהו

י"ח אב התשע"ה
13 דק' קריאה 62 דק' צפיה
שלא תהיה תורה כשתי תורות
בפרשת "שופטים" מצווה התורה על קיומו של בית-דין גדול בירושלים: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ" (דברים יז ח). בית-הדין הזה היה יושב ב"לשכת הגזית" בבית המקדש (משנה מסכת תמיד). קרוב מאוד לקודש הקדשים.
בית-הדין הזה נועד גם לשפוט בעניינים של כלל ישראל, וגם לפסוק פסק אחיד לכלל ישראל: "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם" (שמות יב מט). שלא תהיה תורה כשתי תורות, חלילה.
לא תהיו אגודות-אגודות
כיוון שהגענו לכאן מגלות ארוכה של 1900 שנה, עדיין יש בתוכנו אגודות-אגודות. חסידים שונים, ליטאים, ספרדים, חרדים, ציונים וכד'. לפעמים אומרת קבוצה אחת על הרב שלה: "וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ", כביכול פסקיו מחייבים את כלל ישראל. הדבר גורם לבלבול, שכן יש האומרים כך על רב אחד ויש האומרים כך על רב אחר. ובאמת לא נאמר הדבר אלא על בית-דין הגדול של כלל ישראל היושב בלשכת הגזית.
עמודי ההוראה
הרמב"ם (הלכות ממרים א א) כותב: "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה, ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל. ועליהן הבטיחה תורה שנאמר 'על פי התורה אשר יורוך' – זו מצות עשה".
וממשיך הרמב"ם וכותב: "כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו. אם ידעו - אמרו לו. אם לאו - הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחיו עולין לירושלים ושואלין לבית דין שבהר הבית. אם ידעו - אמרו לו, אם לאו - הכל באין לבית דין שעל פתח העזרה. אם ידעו - אמרו להן, ואם לאו - הכל באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול ושואלין. אם היה הדבר שנולד בו הספק לכל ידוע אצל בית דין הגדול בין מפי הקבלה בין מפי המדה שדנו בה - אומרים מיד, אם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול - דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן או יעמדו למנין וילכו אחר הרוב, ויאמרו לכל השואלים: כך הלכה, והולכין להן. משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר".
כך זה נמשך לצערנו כל זמן הגלות, וכך לצערנו גם בימינו.
שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג
גם בסליחות של אלול וגם באלה שנאמרים בימים שני וחמישי אנו מבקשים: "טַבּוּר אַגַּן הַסַּהַר. נָא אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג", תפילה המיוסדת על הפסוק בשיר השירים (ז ג): "שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג". רש"י מסביר את המשל שנאמר שם ומפרש כי אַגַּן הַסַּהַר הוא המקום שבו מי המעיין מתאספים, והוא עשוי בחצי עיגול כעין סהר. אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג – אל האגן הזה תמיד יימזגו המים מהמעיין. והוא רמז אל הרעיה שמשופעת בברכה כל הזמן, בילדים, פרנסה, שמחה וכד'.
הנמשל הוא בית-הדין הגדול שיושב ב"לשכת הגזית, היושבת בטבור הארץ". וגם שם "לא יכלה ולא יפסוק משם שום דברי הוראה". כדברי חכמים במשנה (אבות ו א): "כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה... וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק". ועל המילים "וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה" מתפללים בסליחות ואומרים: "חוֹתָם תְּעוּדָה תַתִּיר. סוֹדְךָ שִֹים בְּלִמּוּדֶךָ". על שפע החכמה אנו מתפללים ואומרים: "נָא אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג".
תפילה לבית-דין ממוזג
חכמינו בגמרא (סנהדרין ב ע"א) כתבו כי סנהדרין צריכה להיות מאוזנת ושקולה: "וּמִנַּיִן לַקְּטַנָּה שֶׁהִיא שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה? שֶׁנֶּאֱמַר (שם לה) 'וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה', 'וְהִצִּילוּ הָעֵדָה', 'עֵדָה' שׁוֹפֶטֶת, וְ'עֵדָה' מַצֶּלֶת. הֲרֵי כָּאן עֶשְׂרִים. וּמִנַּין לְ'עֵדָה' שֶׁהִיא עֲשָׂרָה? שֶׁנֶּאֱמַר (שם יד) 'עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת', יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב. וּמִנַּיִן לְהָבִיא עוֹד שְׁלֹשָׁה? מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) 'לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת'. שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁאֶהְיֶה עִמָּהֶם לְטוֹבָה, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת'? לֹא כְּהַטָּיָתְךָ לְטוֹבָה, הַטָּיָתְךָ לְרָעָה, הַטָּיָתְךָ לְטוֹבָה - עַל פִּי אֶחָד, הַטָּיָתְךָ לְרָעָה - עַל פִּי שְׁנַיִם".
יש צורך בעשרה שופטים ועשרה מזכים, ועוד שלושה דיינים שיכריעו את הדין שלא על חודו של קול. ומכאן 23 דיינים לפחות.
ופניהם איש אל אחיו
המשנה (סנהדרין ד ג) אומרת: "סַנְהֶדְרִין הָיְתָה כַּחֲצִי גֹרֶן עֲגֻלָּה, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ רוֹאִין זֶה אֶת זֶה". ובגמרא (סנהדרין לו ע"ב): "מנא הני מילי? אמר רב אחא בר חנינא: דאמר קרא 'שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג' וְגוֹ' (ש"ה ז). 'שָׁרְרֵךְ' - זוֹ סַנְהֶדְרִין. לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ 'שָׁרְרֵךְ'? שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת בְּטִבּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם. 'אַגַּן' – שֶׁהִיא מְגִינָה עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. 'הַסַּהַר' - שֶׁהִיא דּוֹמָה לְסַהַר. 'אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג' - שאם הוצרך אחד מהם לצאת, רואין. אם יש עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה – יוצא, ואם לאו - אינו יוצא".
ולמה הם יושבים כחצי גורן עגולה? כדי שיהיו רואים אלו את אלו ויכולים לדון אלו מול אלו ולשמוע את דבריהם היטב. כשם שנאמר בכרובים, שנמצאים ממש בסמוך אליהם, בקודש הקדשים על ארון הברית שבו התורה: "ופניהם איש אל אחיו" – כך גם תלמידי החכמים העוסקים בתורה צריכים להיות כן. ועליהם אנו מתפללים "השיבה שופטינו כבראשונה". שיהיו הגונים, גדולים וראויים לדון. שיהיו שקולים ומאוזנים. אוהבים ומקשיבים זה לזה. ענווים שמתחילים מן הקטן תחילה ונותנים מקום לכל אחד להשמיע את דבריו.
תפילה לבית-דין היושב בשער השמים
המשנה אומרת שם: "סַנְהֶדְרִין גְּדוֹלָה הָיְתָה שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וְשֶׁל קְטַנָּה שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. מִנַּיִן לַגְּדוֹלָה, שֶׁהִיא שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד? שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא) 'אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל', וּמֹשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁבְעִים". על השבעים הללו האציל משה מרוחו, ומהם למדו לשבעים איש שיושבים בלשכת הגזית. עליהם נאמר ש"חכם עדיף מנביא", כיוון שנאצל עליהם מהרוח שהייתה על משה. ומשם ממשיכה הרוח להיות נאצלת על כל שבעים הזקנים שיושבים בלשכת הגזית, שער השמים לקבלת התפילות ולהשפעת התורה והנבואה הבאה ממרומים.

סליחות של מטה כנגד סליחות של מעלה
י"ב אלפא ביתא
הסליחות מסודרות בסדר שמקביל לעולמות עליונים. כך נאמר על התפילה שהיא מה"דְּבָרִים הָעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּבְנֵי אָדָם מְזַלְּזְלִים בָּהֶם" (ברכות ו ע"ב), ולא מבינים עד כמה חשיבותם גדולה.
בסליחות יש י"ב פעמים תפילות המסודרות לפי סדר הא-ב: רחמנא. אנשי אמונה. תמהנו מרעות. אל תעש עמנו כלה. וידוי. אשמנו מכל עם. אלוקינו שבשמים. עננו אבינו. אדון הסליחות. עשה למען אמיתך. לדוד אליך ה' נפשי אשא. אליך ה' נשאתי עיני. האר"י הקדוש גילה כי י"ב תפילות אלו הן כנגד י"ב פרצופים שבאצילות (פרי עץ חיים להאר"י ז"ל. שער ראש השנה – הקדמה). על כן צריך להיזהר שלא לדלג על אחת מהן ולא לשנות את סדרן, כי בכל אחת מהן יש רמז למדרגה רוחנית אחרת שבאה אחרי המדרגה הקודמת לה ולפני זו שאחריה.
נִּתְעַטֵּף הקב"ה כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה
בגמרא (ראש השנה יז ע"ב) התייחסו חכמינו לסדר הסליחות ואמרו: "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָתוּב, אִי-אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ. מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה. אָמַר לוֹ, כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין, יַעֲשׁוּ לְפָנַי כַּסֵּדֶר הַזֶה, וַאֲנִי אֶמְחוֹל לָהֶם עֲוֹנוֹתֵיהֶם". ללמדך שסדר הסליחות הוא כסדר הסליחות שהקב"ה עושה בעצמו. ולכן אנו מקפידים לומר סליחות בעת רצון. בעת שהקב"ה בעצמו מתפלל.
יַעֲשׁוּ לְפָנַי כַּסֵּדֶר הַזֶה, וַאֲנִי אֶמְחוֹל לָהֶם עֲוֹנוֹתֵיהֶם
לפי פשטם של דברים אנחנו חייבים להתחיל את הסליחות ב"רחמנא", שמזכירים בו את הברית שכרת ה' עם ישראל. כך מובא ב"ילקוט שמעוני" (במדבר פרק כה, רמז תשעב), כי הקב"ה כרת ברית עם שבעה ואלו הם: אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן פינחס ודוד. באברהם כתיב: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית". ביצחק כתיב: "ואת בריתי אקים את יצחק". ביעקב כתיב: "וזכרתי את בריתי יעקב". במשה כתיב: "כרתי אתך ברית". באהרן כתיב: "בריתי היתה אתו". בפינחס כתיב: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית". בדוד כתיב: "כרתי ברית לבחירי". זו הסיבה שבגללה מזכירים את המילה "קְיָמֵהּ", שמשמעותה ברית, גם במשה ואהרון, פינחס ודוד.
כשם שאי-אפשר להתחיל תפילת י"ח בלי לכוון בברכה הראשונה שמדברת על הברית עם האבות, כך אי-אפשר להתחיל סליחות בלי להזכיר את ברית האבות. שאם לא כן, מנין לנו הזכות לפנות לאלוקים ולבקש על גאולה, אם לא ששמענו הבטחה ושבועה מפיו על הגאולה ועל כוח התפילה להביא גאולה, להביא את הברית לידי ביטוי? רק אחר כך אנחנו אומרים את הווידוי ומבקשים את הבקשות ב"אלוקינו שבשמים", כי איך נוכל לבא לבקש על עצמנו אם לא ניקינו את עצמנו מחטאינו והתוודינו עליהם?

ה' אדוננו – ה' הוא האלוקים
תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם
בסליחות אנו אומרים שלוש פעמים כי אֶרְאֵלֵי מַעְלָה, גַּלְגַּלֵּי מַעְלָה או הֲמוֹנֵי מַעְלָה אומרים: "ה' אֲדוֹנֵנוּ". לעומתם אומרים בני ישראל: "ה' הוּא הָאֱלֹקִים. ה' הוּא הָאֱלֹקִים". למה ההבדל הזה, ומה המשמעות שלו לסליחות?
הגמרא (שבת פט ע"ב) אומרת: "וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה לִילוּד אִשָּׁה בֵינֵינוּ? אָמַר לָהֶם, לְקַבֵּל הַתּוֹרָה בָא. אָמְרוּ לְפָנָיו, חֶמְדָה גְּנוּזָה, שֶׁגְּנוּזָה לָךְ תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְבָּשָׂר וָדָם"? "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנוּ? וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנוּ?". "ה' אֲדוֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכֹל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם". זו טענת המלאכים: ריבנו של עולם, תישאר אדוננו ואל תיתן תורה לבשר ודם ילודי אשה.
אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם
הקב"ה לא מקבל את טענתם של המלאכים ואומר למשה "הַחְזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה". "אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי, מַה כְּתִיב בָּהּ? (שמות כּ) 'אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם'. אָמַר לָהֶם, לְמִצְרַיִם יְרַדְתֶּם? לְפַרְעֹה הִשְׁתַּעְבַּדְתֶּם? תּוֹרָה לָמָּה תֵּהֵא לָכֵם? שׁוּב מַה כְּתִיב בָּה? (שם) 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים'. בֵּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אַתֶּם שְׁרוּיִים שֶׁעוֹבְדִין עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים?" וכו'.
כוחם של ישראל הוא דווקא במציאות של מצרים ובמקום עבודת כוכבים. במקום שיש בעיות ובסופו של דבר יתקדש שמו בעולם. כך היה בימי אליהו הנביא, שאחאב ואיזבל שלטו שלטון בלי מצרים. "וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו" (מלכים א פרק טז לג).
אליהו אוסף את כל ישראל אל הר הכרמל: "וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים, וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת - אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל". כולם נקבצים להר הכרמל ואליהו נותן אפשרות לנביאי הבעל להוריד גשם ראשונה. אחאב אִתם. איזבל אִתם. העם אִתם. כל שרי הממלכה והעוצמה הגדולה שלהם לא עוזרים – גשם לא יורד. "וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב".
"וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹקִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹקִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית: וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה: וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלֹקִים ה' הוּא הָאֱלֹקִים".
כשם שהם חזרו בתשובה ואמרו: ה' הוא האלוקים – כך גם אנו חוזרים בתשובה בסליחות אלו ואומרים את המשפט החשוב הזה שמלאכים לא יכולים לאומרו.

לקדושת שמך עשה ולא לנו
גאולת ישראל – קידוש ה' בעולם
בלב הסליחות יש סדרת בקשות שמתחילות במילים: "אֱלֹקֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם", אחריהן אנו אומרים כמעט מאה פעמים "עננו" ו"ענינן", לבקש שאלוקים ישמע תפילתנו בבקשות אלו. על כן יש לאומרן בכוונה מרובה.
לפני שאנו אומרים את הבקשות הללו אנו אומרים שאף שהבקשות נראות אישיות, הרי הן למען קידוש ה' בעולם: "לִקְדֻשַּׁת שִׁמְךָ עֲשֵֹה וְלֹא לָנוּ: לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ. כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד. עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ: לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם. אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם" וכו'. כן אנו אומרים בכל הסליחות את המילה "שִׁמְךָ" 49 פעמים, ובעשרת ימי תשובה אנו מוסיפים ואומרים את המילה "שִׁמְךָ" 75 פעמים. כיוון שגאולתם של ישראל היא קידוש ה' בעולם. "שִׁמְךָ נִקְרָא עָלֵינוּ. ה' אֱלֹקֵינוּ: שִׁמְךָ נִקְרָא בְּקִרְבֵּנו" וכו'.
יִרְאוּ שֹוֹנְאֵינוּ וְיֵבוֹשׁוּ. יֶחֱזוּ אוֹיְבֵינוּ וְיִכָּלְמוּ
בבקשה האחרונה אנו אומרים: "אֱלֹקֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם עֲשֵֹה עִמָּנוּ אוֹת לְטוֹבָה. עֲשֵֹה עִמָּנוּ אוֹת לִישׁוּעָה. עֲשֵֹה עִמָּנוּ אוֹת לְרַחֲמִים. יִרְאוּ שֹוֹנְאֵינוּ וְיֵבוֹשׁוּ. יֶחֱזוּ אוֹיְבֵינוּ וְיִכָּלְמוּ. כִּי אַתָּה ה' עֲזַרְתָּנוּ וְנִחַמְתָּנוּ". בקשה זו לקוחה מ"תפילה לדוד": "אֱלֹקִים זֵדִים קָמוּ עָלַי וַעֲדַת עָרִיצִים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי וְלֹא שָׂמוּךָ לְנֶגְדָּם". עליהם מבקש דוד ואומר: "עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ כִּי אַתָּה ה' עֲזַרְתַּנִי וְנִחַמְתָּנִי" (תהילים פו). ובאמת צריך להבין למה שהשונאים יראו ויבושו. למה שלא יתקיים בהם: "כָּל גּוֹיִם אֲשֶׁר עָשִׂיתָ יָבוֹאוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ אֲ-דֹנָי וִיכַבְּדוּ לִשְׁמֶךָ: כִּי גָדוֹל אַתָּה וְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת אַתָּה אֱלֹקִים לְבַדֶּךָ", כשם שמובא שם באמצע הפרק?
טעם הדבר מובא ברמב"ם (הלכות מלכים יא), שאומר כי בימי המשיח יהיו גויים שיבינו כי ה' מולך על כל הארץ. אבל יהיו גויים שהמשיח יצטרך להילחם בהם. כך אומר משה בתפילותיו שיהיו גויים שיכבדו את שם ה'. "ה' מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ יִשְׂמְחוּ אִיִּים רַבִּים" (תהלים צו). ויהיו גויים שיתרגזו ממלכות ה' וינסו לעצור את הגאולה. "ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ (תהילים צט), עליהם יבוא דין גדול. "אֵשׁ לְפָנָיו תֵּלֵךְ וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו". ב"ה אנו זוכים לראות את הדברים הללו מתחילים להתרחש בימינו בכל הארצות סביבנו, שמלאים באויבי ישראל הלא הם אויבי ה'.

עֲנֵנוּ, מָגֵן דָּוִד, עֲנֵנוּ
גאולה מכוח ברית אבות
בסליחות מזכירים כמה פעמים את האבות ואת שבעה האושפיזין. בשו"ת "רב פעלים" (חלק ד - סוד ישרים סימן י) נשאל גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי זיע"א למה בסדר "עננו" אנו מזכירים עֲנֵנוּ אֱלֹקֵי אַבְרָהָם, פַחַד יִצְחָק, אֲבִיר יַעֲקֹב ומָגֵן דָּוִד, ולא מזכירים את משה אהרון ויוסף וכו'. כמו שמזכירים ב"רחמנא", ב"עשה" וב"ענינן".
השיב על כך הרב כי הנוסח הזה הוא נוסח סליחות שמועתק מכוונות הרש"ש זיע"א, ומקורו בדברי הזוהר הקדוש (בשלח נג.) שהסביר כי הגאולה היא מכוח ברית האבות כמו שכתוב בפרשת "בחוקתי" אחרי תיאור הגלות הקשה: " וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר. וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר".
על כן אנו מתפללים לגאולה בזכות ברית האבות: " כי זה הכתוב הוא עיקר הסמך הנסמכים בו בית ישראל בגלותם כל ימי עולם כנודע. ועל זאת ההבטחה אנחנו מתפללים בכל יום בתחלת הכל: וְקַיֶּם לָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ בְּתוֹרָתֶךָ עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּךָ כָּאָמוּר. וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר. וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר".
וְהָאָרֶץ אֶזְכּוֹר
על הפסוק הזה שואל הזוהר הקדוש: "מַהוּ וְהָאָרֶץ אֶזְכּוֹר? אֶלָּא, לְאַכְלְלָא עִמְּהוֹן דָּוִד מַלְכָּא, דְּאִיהוּ רְתִיכָא בַּאֲבָהָתָא וְאִינּוּן מִתְעָרִין פּוּרְקָנָא תָּדִיר לְיִשְׂרָאֵל". שואל הזוהר: תינח האבות שבגללם הגאולה, מה הפירוש של המילים " וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" ? עונה הזוהר שמדובר כאן על זכות דוד המלך, שהוא גלגל רביעי של המרכבה. וכולם מעוררים תמיד על הגאולה של ישראל.
אפשר להבין את דברי הזוהר על-פי הגמרא (בבא בתרא צא ע"א) שאומרת כי אלימלך ובניו מתו על אף שהיו משבט יהודה – שבט המלוכה. הייתה להם זכות אבות והיא לא הגנה עליהם. "שֶׁאֲפִלּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת אָבוֹת – אֵינָהּ עוֹמֶדֶת לוֹ בְשָׁעָה שֶׁיוֹצֵא מִן הָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ". לכן משה לא מזכיר את זכות האבות הקדושים בשעה שהוא מתפלל על חטא המרגלים. שהלכה להם זכותה של ארץ ישראל אחרי שדיברו עליה רעה (רמב"ן במדבר יד יז).
לעומתם היה דוד המלך חפץ בארץ ישראל מאוד. וכשגרשהו מארץ ישראל, היה קשה בעיניו כאילו אמרו לו ללכת לעבוד אלוהים אחרים: "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שמואל א, כו יט). לכן מזכירים את זכותו בתפילת "עננו", שבזכות כיבושו ומלכותו בארץ ישראל הוא מביא את זכות האבות שתעמוד לנו ולכל ישראל אחינו.

רַחֲמִים פְּשׁוּטִים בִּקַּשְׁנוּ מִמָּךְ
בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ
בסוף הסליחות אנו אומרים: "רַחֲמִים פְּשׁוּטִים בִּקַּשְׁנוּ מִמָּךְ. כִּי רַבִּים רַחֲמִים עִמָּךְ. צְדָקָה וָחֶסֶד עֲשֵֹה עִמָּנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ". נוסח זה מזכיר את הפסוק: "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ: בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'" (ישעיה נד). מהם "רַחֲמִים פְּשׁוּטִים" ולמה הם נזכרים רק בסוף הסליחות?
כתב רבי יוסף חיים זיע"א ("עוד יוסף חי" פרשת וישב) כי יש מקומות שבהם התפילה שלנו פועלת, ויש מקומות גבוהים שאיננו יכולים לעלות אליהם. צמד המילים רַחֲמִים פְּשׁוּטִים מתייחס למקום עליון מאוד שאין לנו נגיעה בו. שואל הרב: כיצד אנו מבקשים בתפילה על המקומות הגבוהים הללו שעומדים ברומו של עולם ואין לנו נגיעה בהם? ותשובתו, כי אחרי ששבנו בתשובה והתפללנו ב"אתערותא דלתתא" התעוררו הרחמים העליונים, בחינת "אתערותא דלעילא".
וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי
כך אומר הפסוק (ישעיה פרק נו ז): "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי". הגמרא דורשת (ברכות ז ע"א): "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפַּלֵּל? שֶׁנֶּאֱמַר 'וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי', 'תְּפִלָּתָם' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'תְּפִלָּתִי', מִכָּאן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפַּלֵּל".
אנחנו עושים את הצעד הראשון, "כפתחו של מחט", ומגיעים רק אל ההר. אבל אחר כך מתעוררים הרחמים העליונים והקב"ה בעצמו מתפלל. ומה הוא מתפלל? "מַאי מַצְלִי? אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה, אָמַר רַב: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנַי, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמַי אֶת כַּעֲסִי, וְיָגוֹלוּ רַחֲמַי עַל מִדּוֹתַי, וְאֶתְנַהֵג עִם בָּנַי בְּמִדַּת הָרַחֲמִים וְאֶכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין".
הגמרא שם מביאה מיד אחר כך את המעשה ברַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע שנכנס לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנַי וְלִפְנִים וזכה לכוון לתפילה של הקב"ה. בסוף תפילתו נאמר: "וְנִעְנַע לִי בְּרֹאשׁוֹ". כביכול נתקבלה תפילתו. על כן מסיימת הגמרא ואומרת: "מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? בִּרְכַּת הֶדְיוֹט - אַל תְּהִי קַלָּה בְּעֵינֶיךָ" (וראה עוד דעת ותבונה למוהרי"ח - פרק ראשון).

הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל
יִשְׂרָאֵל דִּלְעֵילָּא
כיוצא בדבר אנו אומרים בסוף הסליחות: "שׁוֹמֵר יִשְֹרָאֵל, שְׁמוֹר שְׁאֵרִית יִשְֹרָאֵל, וְאַל יֹאבַד יִשְֹרָאֵל, הָאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְֹרָאֵל". ומדרגה זו של שומר ישראל היא מדרגה מיוחדת, כשם שמביא הרמב"ן (שמות יט ה) כי השגחת ה' בכל אומה ולשון היא על-ידי שרים של מעלה. כמובא בספר דניאל (פרק י כ) "וְעַתָּה אָשׁוּב לְהִלָּחֵם עִם שַׂר פָּרָס וַאֲנִי יוֹצֵא וְהִנֵּה שַׂר יָוָן בָּא". אבל על עם ישראל נאמר: "והייתם לי סגולה מכל העמים", שתהיו בידי סגולה, כדבר נחמד לא ימסרנו המלך ביד אחר. עוד נאמר בישראל: "ואתכם לקח ה'" (דברים ד יט כ) וכך אמר: "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ כז). ועוד נקרא הקב"ה שומר ישראל (תהלים קכא ד, וראה סוטה מח ע"א).
וכותב הזוהר כי יש מקומות העליונים מאוד שבהם אין שינה כלל. עליהם נאמר: "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל". וזה מדרגת "יִשְׂרָאֵל דִּלְעֵילָּא". וכשאנו שם – אנו מוגנים כל הזמן. על המדרגה הגבוהה הזאת אנו מתפללים בסיום הסליחות ואומרים: "שׁוֹמֵר יִשְֹרָאֵל, שְׁמוֹר שְׁאֵרִית יִשְֹרָאֵל, וְאַל יֹאבַד יִשְֹרָאֵל, הָאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְֹרָאֵל". אמן ואמן.

סיפור
הודעה משמים
סיפר הרב ישראל גליס: הייתה תקופה שהבבא סאלי התגורר ברחוב סורוצקין בירושלים. פעם הגעתי אליו לבקש ברכה על בחורה שרצתה שידוך. הוא שאל אותי: מי זה יהודה כהן? השבתי לו שאני לא יודע. שאלתי מה קרה, והוא שוב שאל: מי זה יהודה כהן? הוא אמר שיש רעש גדול בשמים, יהודה כהן בא לשם.
כעבור כמה דקות שמענו ברמקול שמודיעים שהרב יהודה כהן נפטר והלווייתו יוצאת עוד מעט. בדיעבד התברר לי שהמדובר הוא ברב שמעיר בחודש אלול את האנשים לסליחות. ובכל שבת בבוקר הוא היה מעיר את האנשים לשירת הבקשות וכדומה באמצעות שיר מיוחד.
אנחנו שמענו על פטירתו מהרמקולים, והבבא סאלי שמע על כך ממה שקורה בשמים. זו דוגמה שדרכה אפשר לנסות להבין מה זה רוח הקודש.
(מתוך "אוהבם של ישראל")

אִתכם הסליחות
לאחר חורבן העיר העתיקה של ירושלים עברו התושבים של העיר העתיקה לגור בקטמון הישנה, שגרו בה ערבים וברחו ממנה במלחמת השחרור.
היה יהודי ירא שמים בשם יחיא ימיני, שהיה רגיל לצאת בימים הנוראים בכל בוקר מביתו ולעורר שם את האנשים לסליחות, וצועק היה בקולי קולות בבוקר מוקדם: "סליחות! סליחות!".
באותה שכונה היה בניין מגורים של שוטרים, וצעקותיו של אותו יחיא הזקן הרגיזו את הגרים בו מאוד, ובפרט שלא התייחס כלל לבקשותיהם החוזרות לחדול מצעקותיו באמצע הלילה.
יום אחד החליט אחד מהשוטרים להזעיק את אחד מחבריו, שהיה קצין במשטרה, שיבוא ויטפל באותו זקן. בא אותו קצין בניידת, והנה בראותו את ה"זקן" קרא לעברו בהפתעה: "סבא! מה שלומך? איך אתה מרגיש? שמעתי שאתה עושה רעש, תשתדל שלא להפריע להם".
לא שמע הסבא לעצת נכדו והמשיך להעיר את התושבים לסליחות כדרכו. למחרת שוב צלצלו למשטרה, שוב הגיעה ניידת ויצא ממנה שוטר, התברר שהפעם היה זה נין של אותו זקן, וגם הוא לא עשה לו מאומה.
כששאלו את יחיא ימיני אם אינו חושש, אמר: "וכי בגלל שהם שוטרים או קצינים לא צריכים להעירם לסליחות? אדרבה, שהם בעצמם יבואו לסליחות גם כן, הרי הם ממילא ערים...".


מודעה
השיעור מוקדש לעילוי נשמת האישה הכשרה ג'מילה יפה בת שפיאה (בוזו) ע"ה, שנזדככה בייסורים וקיבלה אותם. יום האזכרה השני ז' באלול. תנצב"ה.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il