ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- איגרת תימן
וְאָמְנָם מַה שֶּׁהֵבִיא רְאָיָה מֵאָמְרוֹ 'נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ', וְאָמְרְךָ שֶׁקְּצָת אֲנָשִׁים נִכְנַס לָהֶם סָפֵק בַּעֲבוּרוֹ, וּקְצָתָם הִרְחִיקוּ הַסָּפֵק בְּאָמְרוֹ 'מִקִּרְבְּךָ', וְלוּלֵא אָמְרוֹ 'מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ', הָיָה אֶצְלָם רְאָיָה - כָּאן רָאוּי לְךָ שֶׁתִּתֵּן לִבְּךָ וְתָבִין מַה שֶּׁאֹמַר: דַּע, שֶׁאֵין רָאוּי לָאָדָם שֶׁיִּגְזֹר דָּבָר מִדְּבָרִים סְמוּכִים* וְיָבִיא רְאָיָה מִמֶּנּוּ, אֲבָל רָאוּי שֶׁיְּעַיֵּן בְּמַה שֶּׁלְּפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, עַד שֶׁיִּשְׁלַם הָעִנְיָן וְיֵדַע כַּוָּנַת אוֹמְרוֹ, וְאָז יָבִיא רְאָיָה מִמֶּנּוּ. וְאִלּוּ הָיָה אֶפְשָׁר לָאָדָם שֶׁיָּבִיא רְאָיָה מִדְּבָרִים נִפְסָקִים מֵאֲשֶׁר לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר אַחֲרֵיהֶם - הָיָה אֶפְשָׁר לָאוֹמֵר שֶׁיֹּאמַר שֶׁה' יִתְבָּרַךְ הִזְהִירָנוּ שֶׁלֹּא נִשְׁמַע לְשׁוּם נָבִיא, וְהוּא אָמְרוֹ: "לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא" (דברים יג, ד). וְכֵן הָיָה אוֹמֵר שֶׁה' צִוָּנוּ לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה, וְהוּא אָמְרוֹ: "וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים". וְהַדּוֹמֶה לָזֶה הַרְבֵּה מְאֹד בַּסְּפָרִים. וְזֶה מְבֹאַר הַהֶפְסֵד, כִּי אֵין לְהָבִיא רְאָיָה מִכָּתוּב עַד שֶׁתִּוָּדַע כַּוָּנָתוֹ מֵאֲשֶׁר לְפָנָיו וּמֵאֲשֶׁר לְאַחֲרָיו, וְתוּבַן כַּוָּנָתוֹ.
ביאור הפסוק "נביא מקרבך מאחיך"
וְזֶה הַפָּסוּק, אֲשֶׁר הוּא 'נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ', רָאוּי לְעַיֵּן מַה שֶּׁלְּפָנָיו וְשֶׁלְּאַחֲרָיו מִן הַדָּבֵק בּוֹ, וְיוּבַן, וְאָז לֹא יִשָּׁאֵר בּוֹ שׁוּם סָפֵק. וְזֶה, שֶׁהוּא הִזְהִירָנוּ בִּתְחִלַּת זֹאת הַפָּרָשָׁה מֵהִתְעַסֵּק בְּנַחַשׁ וּבְקֶסֶם וּבְמִשְׁפְּטֵי הַכּוֹכָבִים וּבְכִשּׁוּף וּבְהַשְׁבָּעוֹת וְהַדּוֹמֶה לָזֶה, וְאֵלּוּ הָעִנְיָנִים הֵם הַדְּבָרִים שֶׁיַּחְשְׁבוּ הָאֻמּוֹת שֶׁהֵם יֵדְעוּ בָּהֶם מַה שֶּׁיִּתְחַדֵּשׁ, וִיזַמְּנוּ* עַצְמָם אֵלָיו. וְכַאֲשֶׁר הִזְהִירָנוּ ה' יִתְעַלֶּה מֵהִתְעַסֵּק בָּהֶם, אָמַר לָנוּ, שֶׁכֹּל הָאֻמּוֹת חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם יֵדְעוּ הָעֲתִידוֹת מִזֶּה הַדֶּרֶךְ, וְאַתָּה לֹא מִדֶּרֶךְ זֶה תֵּדַע הֶעָתִיד, אֲבָל תֵּדָעֵהוּ מִנָּבִיא שֶׁאֶשְׁלַח לָכֶם, יַגִּיד לָכֶם הָעֲתִידוֹת וְיִצְדַק, וְלֹא יְכַזֵּב* דְּבָרוֹ. הִנֵּה תַּגִּיעַ אֶל הַקְדָּמַת הַיְדִיעָה* מִבִּלְתִּי נַחַשׁ וָקֶסֶם וּמִשְׁפְּטֵי כּוֹכָבִים וְזוּלָתָם. וְאַחַר כֵּן בֵּאֵר קַלּוּת הָעִנְיָן, וְאָמַר: כֹּל נָבִיא שֶׁאֶשְׁלַח לָכֶם וְיַגִּיד לָכֶם הֶעָתִיד - אָמְנָם מִקִּרְבְּכֶם יִהְיֶה, עַד שֶׁלֹּא תִּצְטָרֵךְ לְשׁוֹטֵט מֵאֶרֶץ אֶל אֶרֶץ וְלָלֶכֶת דֶּרֶךְ רְחוֹקָה אַחֲרָיו, וְזֶהוּ עִנְיַן אָמְרוֹ: 'מִקִּרְבְּךָ'. וְאַחַר כֵּן הוֹדִיעָנוּ עִנְיָן אַחֵר, וְאָמַר שֶׁעִם הֱיוֹתוֹ קָרוֹב לָכֶם וּבְקִרְבְּכֶם - יִהְיֶה מִכֶּם גַּם כֵּן, כְּלוֹמַר מִיִּשְׂרָאֵל, עַד שֶׁתִּהְיֶה זֹאת הַמַּעֲלָה, שֶׁהִיא הַקְדָּמַת הַיְדִיעָה בָּעֲתִידוֹת, מְיֻחֶדֶת לָכֶם. וְלָזֶה חִזֵּק הָעִנְיָן וְאָמַר: 'כָּמוֹנִי', כִּי אַחֲרֵי שֶׁאָמַר 'מֵאַחֶיךָ' הָיָה אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁיִהְיֶה מֵעֵשָׂו וּמִיִּשְׁמָעֵאל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לִבְנֵי עֵשָׂו: "כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ, יד), עַל כֵּן חִזֵּק הַדָּבָר הַהוּא בְּאָמְרוֹ 'כָּמוֹנִי', כְּלוֹמַר: מִבְּנֵי יַעֲקֹב. וְאֵין עִנְיַן אָמְרוֹ 'כָּמוֹנִי' - כַּיּוֹצֵא בִּי בְּגֹדֶל עֵרֶךְ מַעֲלַת הַנְּבוּאָה, שֶׁהוּא כְּבָר אָמַר: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים לד, י). וְהִנֵּה בַּפָּרָשָׁה עַצְמָהּ זָכָר מַה שֶּׁמּוֹרֶה עַל כֹּל מַה שֶּׁזְּכַרְנוּהוּ, אָמַר: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ וְגוֹ' וְחֹבֵר חָבֶר וְגוֹ' תָּמִים תִּהְיֶה וְגוֹ' וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ וְגוֹ' נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ" וְגוֹ' (שם יח, י-יד). הִנֵּה הִתְבָּאֵר וְהִתְאַמֵּת שֶׁזֶּה הַנָּבִיא הַיָּעוּד בּוֹ* אֵינוֹ נָבִיא שֶׁיָּבִיא דָּת, וְלֹא שֶׁיִּתֵּן תּוֹרָה, וְאָמְנָם יִהְיֶה אִישׁ שֶׁיָּסִיר מֵעָלֵינוּ צֹרֶךְ הַקֶּסֶם וּמִשְׁפְּטֵי הַכּוֹכָבִים, וְנִשְׁאֲלֵהוּ בְּכֹל מַה שֶּׁיִּקְרֶה לָנוּ, כְּמוֹ שֶׁיִּשְׁאֲלוּ הָאֻמּוֹת הַמְעוֹנְנִים וְהַקּוֹסְמִים, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שָׁאוּל שֶׁשָּׁאַל שְׁמוּאֵל עַל אֲבֵדָה שֶׁאָבְדָה לוֹ.
___________________________________
איגרת תימן (40)
בשביל הנשמה
23 - איגרת תימן חלק י"ג
24 - איגרת תימן חלק י"ד
25 - איגרת תימן חלק ט"ו
טען עוד
ביאורים
הטענה השלישית היא שמוחמד מוזכר בפסוק "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה'אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" [דברים יח, טו]. הרמב"ם אומר שהבנה כזו היא הוצאת הדברים מהקשרם, ולכן אין להעלות על הדעת שזו כוונת הפסוק. הֶקְשֵר הפסוקים הוא הנותן את המשמעות הנכונה להבנת הכתוב, ולקיחת משפט אחד כעומד בפני עצמו עלולה לגרום עיוותים בהבנה. הפסוקים שם עוסקים בידיעת העתיד באמצעות כוחות של טומאה, כמו דורש אל המתים, מעלה באוב, ידעוני וכו'. על כך אומרת התורה שם: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה'אֱלֹהֶיךָ" – רק מאת ה' נשמע את העתיד לבוא, באמצעות הנביא שמינה.
פעמים רבות חז"ל לוקחים מילה, או חצי פסוק, ומהם לומדים בדרשה הלכה חשובה שאינה נלמדת מפשט הפסוק, וגם לא מהקשרו. לדוגמה: מן הפסוק "לא תאכלו על הדם" לומדים חז"ל על איסור אכילה לפני התפילה. פשט הפסוק אינו מדבר על כך, אלא על אכילת דם – לא תאכלו עם הדם. אם נכונים דברי הרמב"ם, מה ההבדל בין דברי חז"ל לדברי המוסלמים? מדוע לחז"ל מותר לשנות מפשט הפסוק, ולדרוש כך הלכות?
חכמים שלמדו את התורה כולה, מתוך יראת שמים ורצון לכוון לאמיתה של תורה, השכילו להבין את עומק דברי התורה הגנוזים באותיות התורה. דווקא ההקשר הכללי ביותר, וידיעת כל התורה, הם שהעניקו לחז"ל את היכולת לכוון לרצון ה' האמִתי – תורה שבעל פה. עומק הרעיון שהתורה מלמדת אותנו הוא שעמד לנגד עיני חז"ל כאשר דרשו חסרות ויתרות במילים ובאותיות התורה, וכאשר דרשו פסוקים על פי עומק הפשט. ואילו המוסלמים – כל רצונם הוא להצדיק את עצמם ואת דרכם בלבד, ולשם כך מוכנים לאנוס את התורה כדי למצוא את מבוקשם בה.
מסיים הרמב"ם בפירוש הפסוק "מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי": התורה באה להדגיש שאין לנו לרעות בשדות זרים כדי למצוא מענה למה שיתרחש בעתיד, כי בעם ישראל נמצא הפתרון הטוב ביותר והאמִתי ביותר – הנבואה. עולה מתוך דברי הרמב"ם שלנבואה יש תפקיד מרכזי בחיי עם ישראל האידאליים לא רק במתן מענה על שאלות הרות גורל, כגון אם לצאת למלחמה או לא, אלא גם כדי לענות על שאלות זוטות כמו ששאל שאול את שמואל על האתונות שאבדו לו –"ונשאלהו בכל מה שיקרה לנו".
קשה לנו להבין: מדוע יש לִפנות לנביא על דבר פעוט כאבדת אתונות, מדוע להטריח את הנביא ולהטריד אותו בשאלות כאלה? הדבר נראה לנו כזלזול.
אך ברמב"ם מבואר שאין האמת כך, אלא ראוי שנשכיל להבין עד כמה כל פרט קטן בחיי עם ישראל הוא מהותי, מפני שהוא מאת ה' בהשגחה פרטית. אתונות שאבדו הן מסר מהקב"ה, ולכן ראוי לגשת לנביא ולשאול אותו על כך.
ובזה נסתתמו ארבע טענות הפושע, שעליהן השיב הרמב"ם. (על הטענה הרביעית השיב הרמב"ם בתוך תשובתו לטענה השנייה).
הרחבות
תפקיד הנבואה
עַד שֶׁתִּהְיֶה זֹאת הַמַּעֲלָה, שֶׁהִיא הַקְדָּמַת הַיְדִיעָה בָּעֲתִידוֹת, מְיֻחֶדֶת לָכֶם. הרמב"ם מציין את ידיעת העתידות כחלק מיכולות הנביא, וכדרך לבדוק אותו שהוא אכן נביא אמת. אך האם מעלת הנבואה מסתכמת בידיעת העתיד בלבד?
חז"ל פותחים לנו צוהר להבנת הדברים ואומרים: "הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים" [מגילה יד]. הגמרא אומרת שם שרק נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, אך רוב רובן של הנבואות לא נכתבו, אלא היו ייחודיות לשעתן. אך לכאורה קשה לומר שהיה צורך בכל כך הרבה נביאים רק לצורך של ידיעת העתידות או להעברת מסרים מריבונו-של-עולם.
ניתן לומר שיש מובן עמוק יותר לנבואה שאליו יש לחתור ולשאוף, והוא מציאות נבואית, מצב נבואי שבו האדם, העם וכל בשר – כולם יהיו בקשר ישיר עם הקב"ה. וזהו שאמר שמואל לשאול: "אחר כן תבוא גבעת האלוהים... ויהי כבואך שם העיר ופגעת חבל נבאים... והמה מתנבאים. וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר " [שמואל א' ט ה-ו].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
