איגרת תימן חלק כ"ח | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
איגרת תימן

קטגוריה משנית

3 דק' קריאה

תפילה לקיבוץ גלויות
וּבוֹרֵא עוֹלָם בְּמִדַּת רַחֲמִים יִזְכֹּר אוֹתָנוּ וְאֶתְכֶם לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹת נַחֲלָתוֹ וְחֶבְלוֹ, לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ, וְיוֹצִיאֵנוּ מִגֵּיא הַצַּלְמָוֶת אֲשֶׁר הוֹשִׁיבָנוּ בּוֹ, וְיָסִיר מַחְשַׁךְ עֵינֵינוּ וּמַאֲפֵל לְבָבֵנוּ, וִיקֻיַּם בָּנוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל, יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם" (ישעיה ט, א), וְיַחֲשִׁיךְ בְּאַפּוֹ וּבְעֶבְרָתוֹ עַל כֹּל הַקָּמִים עָלֵינוּ, וְיָאִיר מַחְשַׁכֵּינוּ, כַּאֲשֶׁר הִבְטִיחָנוּ: "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים, וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה'" (שם ס, ב).

ברכת שלום
וְשָׁלוֹם עָלֶיךָ, יְדִידֵנוּ וְיַקִּירֵנוּ, בַּעַל הַחָכְמוֹת, אֹסֶף הַתְּבוּנוֹת, וְעַל כֹּל הַתַּלְמִידִים אַחֵינוּ, וְעַל כֹּל עַם הָאָרֶץ, שָׁלוֹם שָׁלוֹם כְּאוֹר זוֹרֵחַ, וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ, אָמֵן סֶלָה.

איגרת תימן (40)

בשביל הנשמה

39 - איגרת תימן חלק כ"ז

40 - איגרת תימן חלק כ"ח

טען עוד

בקשה שתתפרסם האיגרת בישראל
וַאֲשֶׁר אֲפַיְּסֵהוּ מִמְּךָ, שֶׁתִּשְׁלַח הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת לְכֹל קְהִלָּה וּקְהִלָּה בַּמְּדִינוֹת וְעָרֵי הַפְּרָזוֹת, לְחַזֵּק אֱמוּנָתָם וּלְהַעֲמִיד רַגְלֵיהֶם*, וְתִקְרָאֶהָ עַל צִבּוּר וִיחִידִים בַּעֲבוּר שֶׁתִּהְיֶה מִמַּצְדִּיקֵי הָרַבִּים, אַחַר שֶׁתִּשָּׁמֵר תַּכְלִית הַשִּׁמּוּר מֵרָשָׁע, שֶׁלֹּא יְגַלֶּה* לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְיֶאֱרַע מִזֶּה מַה שֶּׁיִּשְׁמְרֵנוּ ה' מִמֶּנּוּ. וּכְבָר כְּתַבְתִּיהָ וַאֲנִי יָרֵא מִזֶּה הַרְבֵּה, אֲבָל רָאִיתִי שֶׁהַצְדָּקַת הָרַבִּים רָאוּי לִסְבֹּל בַּעֲבוּרָהּ הַסַּכָּנָה. וְעוֹד, שֶׁאֲנִי שְׁלַחְתִּיהָ לְכַיוֹצֵא בְּךָ, וְסוֹד ה' לִירֵאָיו. וּכְבָר עָרְבוּ לָנוּ הָעוֹמְדִים בִּמְקוֹם הַנְּבִיאִים, וְאָמְרוּ: "שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵין נִזּוֹקִין" (פסחים ח ע"א), וְאֵין מִצְוָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ. וְשָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל, אָמֵן.
___________________________________
וּלְהַעֲמִיד רַגְלֵיהֶם – יכולת עמידתם. שֶׁלֹּא יְגַלֶּה – שהרי באיגרת זו יש הוכחות נגד דתותיהם.

ביאורים
בסיומה של האיגרת הרמב"ם נושא תפילה לקב"ה שירחם על עם ישראל ויגאלם מהרה. בולטת בתפילתו הכמיהה אל הגאולה דווקא בעבור קבלת שפע אור ה', העברת החושך והערפל מעלינו וביאתנו אל היכל בית המקדש. וכפי שכתב בסיום של משנה תורה (מלכים ומלחמותיהם יב ד-ה): "לא נתאוו החכמים והנביאים לימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל... יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים, וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר: 'כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים' [ישעיה יא ט]".
לאחר סיום האיגרת מבקש הרמב"ם מהחכם יעקב, נמען האיגרת, שיפרסם אותה ברבים, בקהילתו ובכל הקהילות שבמדינתו, למרות הסכנה שבדבר. כנראה הרמב"ם חושש מהדברים שנכתבו בתוכה נגד הדתות האחרות, ובפרט נגד האיסלם, השולט אז ביד קשה בכל ארץ תימן. למרות הוראתו של הרמב"ם בתוך האיגרת שלא לעורר את זעמן של האומות ולא להתגרות בהן לפני העת, בכל מה שנוגע לקיום אומתנו ואמונתנו הוא דורש מסירות נפש. אין לנו להתגרות בכוונה באומות, ואת האיגרת יש להסתיר מהם, אולם אין להימנע מהדברים הנדרשים להצלת הקהילות ולחיזוקן באמונה בגלל הסכנה שכרוכה בכך.

הרחבות
סיכון חיים למען הצלת האחר
רָאִיתִי שֶׁהַצְדָּקַת הָרַבִּים רָאוּי לִסְבֹּל בַּעֲבוּרָהּ הַסַּכָּנָה. הרמב"ם כותב שנכון להסתכן למען טובת הכלל ולכן הוא כותב את האיגרת. רבי ישכר שלמה טייכטל הי"ד כתב דברים מרתקים בהקשר זה, וביאר שסיכון החיים למען הצלת חבר נובע מהרגשת צער האחר: "שאם (– אף על פי) שהוא אינו בצרה זו שאירעה לאחרים, מכל מקום כל כך תכאב נפשו עליהם וירגיש בצערם, עד שיחשוב כאילו הוא מהם וימסור נפשו וגופו וממונו עליהם כאילו הוא אחד מהם וכאילו בו נגעה הצרה ממש . ואזי יעשה כל מה שבכוחו ואולי יותר מכפי כוחו במה שנוגע להצלתן , ולא יתחשב כלל אם יגיע לו בשביל זה איזה נזק, וכמו שהאדם עושה בשביל עצמו בשעה שהוא בא בצרה... וזו היתה ממש מדת משה רבנו עליו השלום, שהכניס עצמו בסכנה. ולא פעם אחת, אלא בכל פעם שהיה רואה בצרת איש עברי מאחיו – היה רואה בו את אחיו ממש, את עצמו ובשרו. ועל כן, לא עשה גבול ומדה במסירותו לזרע ישראל לצורך הצלתן. וכמו כן היה צריך להיות אצל כל בר ישראל. וכמו שאמרו חז"ל במדרש רבה [ויקרא ד, ו] על פסוק 'שה פזורה ישראל' [ירמיה נ, יז] – שישראל נמשלו לשה, מה שה (– שהוא רך המזג בטבע) בשעה שהוא נלקה באחד מאבריו – כל האברים מרגישים עמו, כך ישראל בשעה שאחד מישראל נלקה כל ישראל מרגישין עמו. כך היא המדה הנכונה בישראל" [אם הבנים שמחה, עמ' רסה].

איגרת תימן