אין הבדל בין גר לישראל
אֲבָל 'שֶׁהוֹצֵאתָנוּ מִמִּצְרַיִם', אוֹ 'שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ', אִם רָצִיתָ לְשַׁנּוֹת וְלוֹמַר 'שֶׁהוֹצֵאתָ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם' וְ'שֶׁעָשִׂיתָ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל', - אֱמֹר, וְאִם לֹא שִׁנִּיתָ כְּלוּם - אֵין בְּכָךְ הֶפְסֵד, מֵאַחַר שֶׁנִּכְנַסְתָּ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה וְנִלְוֵיתָ עַל ה' אֵין כָּאן הֶפְרֵשׁ בֵּינֵינוּ וּבֵינְךָ, וְכֹל הַנִּסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ כְּאִלּוּ לָנוּ וּלְךָ נַעֲשׂוּ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בִּישַׁעְיָה: "וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה' לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ" (ישעיה נו, ג) - אֵין שָׁם הֶפְרֵשׁ כְּלָל בֵּינֵינוּ וּבֵינְךָ לְכֹל דָּבָר. וּוַדַּאי יֵשׁ לְךָ לְבָרֵךְ 'אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ' וַ'אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ' וַ'אֲשֶׁר הִבְדִּילָנוּ', שֶׁכְּבָר בָּחַר בְּךָ הַקב"ה, וְהִבְדִּילְךָ מִן הָאֻמּוֹת, וְנָתַן לְךָ הַתּוֹרָה, שֶׁהַתּוֹרָה לָנוּ וְלַגֵּרִים נִתְּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר, חֻקַּת עוֹלָם לְדוֹרוֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה'. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אֶתְּכֶם" (במדבר טו, טו-טז).

ראיה מביכורים
וְדַע, כִּי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם רֻבָּן עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיו בְּמִצְרַיִם, נִתְעָרְבוּ בַּגּוֹיִם וְלָמְדוּ מִמַּעֲשֵׂיהֶם, עַד שֶׁשָּׁלַח הַקב"ה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְרַבָּן שֶׁלְּכֹל הַנְּבִיאִים, וְהִבְדִּילָנוּ מִן הָעַמִּים, וְהִכְנִיסָנוּ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, לָנוּ וּלְכֹל הַגֵּרִים, וְשָׂם לְכֻלָּנוּ חֻקָּה אַחַת. וְאַל יְהִי יִחוּסְךָ קַל בְּעֵינֶיךָ, אִם אָנוּ מִתְיַחֲסִים אֶל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב - אַתָּה מִתְיַחֵס לְמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. וְכֵן מְפֹרָשׁ בִּישַׁעְיָה: "זֶה יֹאמַר לה' אָנִי, וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב" (ישעיה מד, ה) - הַגֵּר יֹאמַר לַה' אָנִי, וְהַיִּשְׂרָאֵלִי יִקְרָא בְּשֵׁם יַעֲקֹב. גם אבותינו עבדו עבודה זרה
וְכֹל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לְךָ בְּעִנְיַן הַבְּרָכוֹת שֶׁלֹּא תְּשַׁנֶּה דָּבָר - רְאָיָה לָזֶה מִמַּסֶּכֶת בִּכּוּרִים. תַּמָּן תָּנֵינַן*: "הַגֵּר מֵבִיא* וְאֵינוֹ קוֹרֵא*, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: 'אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ' (דבים כו, ג). כְּשֶׁהוּא מִתְפַּלֵל בִּפְנֵי עַצְמוֹ אוֹמַר: 'אֱלֹהֵי אֲבוֹת יִשְׂרָאֵל', וּכְשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹמֵר: 'אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם'" (ביכורים א, ד). זֶהוּ סְתָם מִשְׁנָה*, וְהִיא לְרַ' מֵאִיר, וְאֵינָה הֲלָכָה, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁנִּתְפָּרֵשׁ בַּיְרוּשַׁלְמִי. תַּמָּן אָמְרִינַן: "תְּנֵי בְּשֵׁם רַ' יְהוּדָה: גֵּר עַצְמוֹ מֵבִיא וְקוֹרֵא. מַאי טַעְמֵיהּ - 'כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ', לְשֶׁעָבַר הָיִיתָ אָב לַאֲרָם, מִכָּאן וָאֵילָךְ אַתָּה אָב לְכֹל הַבְּרִיּוֹת. ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אֲמַר: הֲלָכָה כְּרַ' יְהוּדָה. אֲתָא עוּבְדָא קָמֵיהּ* דְּרַ' אַבָּהוּ וְהוֹרָה כְּרַ' יְהוּדָה" (ירושלמי ביכורים פ"א ה"ד). הִנֵּה נִתְבָּרֵר לְךָ שֶׁיֵּשׁ לְךָ לוֹמַר 'אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתֵינוּ', וְשֶׁאַבְרָהָם אָב לָנוּ וּלְכֹל הַצַּדִּיקִים הַנִּלְוִים עַל ה' לְהַלֵּךְ בִּדְרָכָיו. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר הַבְּרָכוֹת וְהַתְּפִלּוֹת שֶׁלֹּא תְּשַׁנֶּה כְּלוּם.
___________________________________
תַּמָּן תָּנֵינַן – שם שנינו. מֵבִיא – (ביכורים). וְאֵינוֹ קוֹרֵא – אינו אומר את פסוקי התורה שמביא הביכורים נצטווה לאומרם. סְתָם מִשְׁנָה – משנה שלא נזכר בה שם התנא מיוחסת בדרך כלל לר' מאיר. אֲתָא עוּבְדָא קָמֵיהּ וכו' – בא מעשה (בגֵר שהסתפק כיצד להתפלל) לפני ר' אבהו.


ביאורים
הרמב"ם ממשיך לעסוק כאן בשאלה הלכתית בהלכות תפילה, שגם היא שאלה מהותית הנוגעת ליחס הנכון לגר שהתגייר. כל אדם שעובר תהליך של גיור, מנסה לברר את מקומו החדש ואת מידת שייכותו לעם ישראל והפיכתו לחלק ממנו. הרמב"ם ממשיך כאן לברר את עניין הנוסח שבו מתפלל הגר. קודם לכן הוא עסק בעובדה שהגר נחשב כבנו של אברהם אבינו, וכעת פונה להסביר שגם כאשר הגר מדבר על הניסים שנעשו לאבותינו, הוא יכול לכלול את עצמו בעם ישראל. חיבורו של הגר לעם ישראל אינו מקביל להצטרפות רגילה לקבוצה חדשה. כאשר אדם זוכה לעבור את תהליך הגיור, מתרחש בו שינוי מהותי כה גדול, עד שהוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מעם ישראל. בכוחה של אחדות זאת להפוך את הגר להיות כאילו הוא אדם חדש לחלוטין, ובדומה לביטויַם של חז"ל שנאמר בעניין אחר: "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" [יבמות צז:]. חז"ל מלמדים אותנו עד כמה גיורו של הגר מביא אותו למציאות חדשה לחלוטין, ומעתה הוא כאילו נולד מחדש בתוך עם ישראל.
מכאן עובר הרמב"ם להרגשה של הגר. לכל אדם לא קל להרגיש נטע זר בקבוצה שהצטרף אליה, וכך גם עלול להרגיש מי שבא מבחוץ והצטרף של עם ישראל, עד כדי כך שצריך ציווי מיוחד על יחס נכון לגר: "וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" [שמות כג, ט]. הוא אומר שהגר יכול להרגיש 'בחברה טובה', מכיוון שגם עם ישראל היה מעורב בין הגויים, והקב"ה בעצמו הוציאם משם ולקחם להיות עַמו. כך גם הגר, אף שהגיע מבין האומות, כעת הוא התנתק מהם ובא לחסות תחת כנפי השכינה. גם בעניין ייחוסו של הגר בפסוק בספר ישעיהו, על פי הסברו של הרמב"ם, אנו רואים שבניגוד לעם ישראל המתייחסים לאבותיהם, הגר מתייחס לקב"ה בעצמו. ממילא לא רק שהגר לא צריך לחוש רגשי נחיתות בעניין ייחוסו, אלא להפך, מבחינה מסוימת יש לו יתרון על עם ישראל.
הוא מסיים בראיה הלכתית לדבריו, שלמרות שיש בדבר מחלוקת בין התנאים, מבואר בדברי הירושלמי שלהלכה נפסק שנוסח התפילה של הגר אינו מוכרח להיות שונה משל כל יהודי.
הרחבות
נוסח תפילת הגר
וְכֹל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לְךָ בְּעִנְיַן הַבְּרָכוֹת שֶׁלֹּא תְּשַׁנֶּה דָּבָר. הרמב"ם סובר שאין הגר משנה מנוסח התפילה, ויכול לומר "אלוהי אבותינו" אף על פי שאין אברהם יצחק ויעקב אבותיו הביולוגים. הטור מביא בזה מחלוקת ראשונים, מהו נוסח התפילה של הגר: "ו רבינו תם לא היה מניח לגר גמור לברך ברכת המזון (– אין גר יכול לברך בקול ולהוציא אדם אחר שאינו גר ידי חובה בברכת המזון) שאינו יכול לומר 'שהנחלת לאבותינו'... ורבי יצחק כתב שיכול לברך שיכול לומר לאבותינו דכתיב 'אב המון גוים נתתיך' [בראשית יז, ה], ודרשינן (– ולמדנו משם) מתחילה אב לארם מכאן ואילך לכל העולם" [טור, אורח חיים קצט]. מחלוקת זו מבוססת על דברי התלמוד הירושלמי: "וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלוהי אבות ישראל וכשהוא בבית הכנסת אומר אלוהי אבותיכם ואם היתה אמו מישראל אומר אלוהי אבותינו... תני בשם רבי יהודה גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי 'אב המון גוים נתתיך' [בראשית יז, ה], לשעבר היית אב לארם ועכשיו מכאן ואילך אתה אב לכל הגוים. רבי יהושע בן לוי אמר הלכה כרבי יהודה" [ביכורים א, ד]. כדברי הרמב"ם פסק גם השולחן ערוך, שגר אומר "אלוהינו ואלוהי אבותינו" [אורח חיים קצט, ד].

לעילוי נשמת אילה בת חנא מנחם ע"ה.