ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- יתרו
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שמחה בת חנה
זכות גדולה זכה יתרו, שפרשת קבלת התורה נקראת על שמו – "יתרו", זאת ועוד , אמרו חז"ל : מדוע נקרא שמו יתר "על שיתר פרשה אחת בתורה" (רש"י), שזכה לחדש פרשה בתורה "ואתה תחזה", מפליא הדבר כיצד זכה יתרו שבא מרחוק להתקרב כל כך לישראל, ואף להתבלט בתוכם ביתרונו בתורה, וגם בניו אחיו יושבים בלשכת הגזית!?
נציין שתי פרשיות מחודשות ע"י יתרו, ושייכותו המיוחדת אליהם.
"ויאמר יתרו ברוך ה' וכו'"
"ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל את העם מתחת יד מצרים" (שמות יח, י), "תני משום ר' פפייס, גנאי למשה וששים רבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה' " (סנהדרין צד.).
ולכאורה קשה הלא ישראל אמרו שירה על הים להודות על הצלתם, והיתה זו שירה נפלאה שלא נאמרה עד עתה כמו שאמרו במדרש "מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל וכו' ". ואם כן איך אפשר לגנות את ישראל על שלא אמרו "ברוך ה' " על הצלתם?
ועוד הלא מצינו שאליעזר עבד אברהם כבר אמר ביטוי זה "ויאמר ברוך ה' אלקי אדני אברהם וכו' " (בראשית כד,כז), ומה חדש יתרו?
(עיין בפרושו של הנצי"ב "העמק דבר" על התורה).
נראה להסביר זאת ע"פ הגמ' (ברכות נד.) שלמדה מכאן את ההלכה
"הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל; אומר: ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה" – "מנא הני מילי ? אמר ר' יוחנן דאמר קרא: ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל וגו'",
מנין שבכל פעם שמגיע למקום ארוע הנס עליו לברך ברכה זו, ואין ראיה מזה שישראל אמרו שירה על הים, שכן זה היה בשעת ארוע הנס, כדרכה של שירה שנאמרת בספונטניות מתוך התפעלות הנפש, של ראית הישועה בעיניהם, פצו ואמרו "זה א-לי ואנוהו", מובא במדרש:
"וכיון שיצאו ישראל מן הים, באו המלאכים להקדים שירה לפני הקב"ה, א"ל הקב"ה: יקדמו בני תחילה… ולמה? כך אמר הקב"ה למלאכים, לא מפני שאני משפיל אתכם אני אומר שיקדמו תחילה, אלא מפני שבשר ודם יאמרו תחילה עד שלא ימות אחד מהם, אבל אתם כל זמן שאתם מבקשים אתם חיים וקיימים" (שמו"ר כג, ח).
מהו החשש הזה שמא ימות אחד מהם? נראה לפרש: שמא תמות ההרגשה שבלבם לומר שירה, שאדם אינו יכול לשמר את התפעלות הנפש שלו לזמן רב, ואם לא ישירו עתה התישן הדבר בלבם ולא יוכלו יותר לשיר.
בא יתרו וחדש שאפשר לעורר את תחושת הלב מחדש, שהרי הוא כבר שמע את השמועה ובא, וכיון שספרו את הספור מחדש, האירה בלבם השמחה, כספיר ויהלום (מלשון ספור), ויצא מפיו ברכה מחודשת "ברוך ה'…"שעשה נסים לישראל . ולכן אי אפשר היה ללמוד זאת מאליעזר עבד אברהם שאמר "ברוך ה'" על שראה את חסדי ה', כיון שהוא ברך זאת בשעת אירוע הנס.
ולפי זה יובן מדוע יתרו היה יכול לחדש זאת יותר מכל ישראל, מפני שלפי ההלכה אפשר לברך "שעשה לי נס" רק כאשר חוזרים אלא מקום ארוע הנס וע"י כך להתפעל מחדש ממנו, ונראה שבשביל יתרו מקום הנס היה- ישראל בעצמם, ששמע "את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה'", והנה הם עומדים חיים וקיימים לפניו ונתעורר להודות על כך.
זה כוחם של "פנים חדשות" לעורר שמחה מחודשת אצל בעל השמחה, ומכוחו הודו כולם בסעודת הודיה שהכין להם. מובא ב"יד המלך" שאין לברך ברכת הגומל אלא אם כן יש בתוך העשרה אנשים גם כאלה שלא היו בזמן הנס כדי לספר להם, וכך תתעורר התפעלות נפשם מהנס, וכאן יתרו שבא מבחוץ ולא היה אתם ביציאת מצרים, עזר להם לקיים הלכה זו ולברך על הנסים אשר ה' עשה להם.
"ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלקים ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חתן משה לפני האלקים" (שמות יח, יב), מפרש "משך חכמה" שהיתה זו סעודה של קרבן תודה שיש בו לחמי תודה.
"כי בדבר אשר זדו עליהם"
יתרו מוסיף על מה ששמע מפי משה ואומר: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם" (יח,יא) פרש"י "אשר זדו- אשר הרשיעו, ורבותינו דרשוהו, לשון : ויזד יעקב נזיד, בקדירה אשר בשלו בה נתבשלו", היינו, שקבלו את עונשם מידה כנגד מידה, שבקשו להטביע ילדי ישראל במים, והם עצמם טבעו במים. והנה יתרו למד מכאן שה' גדול מכל האלהים, "מלמד שהיה מכיר בכל עבודה זרה שבעולם, שלא הניח ע"ז שלא עבדה" (רש"י), ולכאורה כאן היה נצחון אלקי על אלילי מצרים, אך מה הראיה שהוא גדול מכל האלהים?
נראה שיתרו ראה כאן, כיצד כל הרעה שהיתה לישראל היתה לטובתם, ופרעה רדף אחריהם כדי שיטבע בים, ויאבדו שנאיהם של ישראל, וירשו את כל ממונם, נמצא שגם הרע בסופו של דבר שירת את הטוב, ואם כן כל האלהים של מצרים שנראים כ"סיטרא אחרא" ולכן "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים".
פרוש ראשון ברש"י "אשר הרשיעו" היינו שעשו בזדון לבם, ומוסיף "משך חכמה" ע"פ הרמב"ן שמפרש מה חטא פרעה הלא הוא עשה רצון ה', כפי שנאמר לאברהם אבינו "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" ומתרץ: שמצרים לא עשו זאת כדי לקיים רצון ה' אלא בזדון לבם, מתוך שנאת ישראל ולכן מגיע להם עונש.
ונראה להוסיף על כך, שיתרו ידע את "אשר זדו עליהם" יותר מישראל, שכן הוא היה באותה עצה של יועצי פרעה שאמרו "הבה נתחכמה לו", היו שם בלעם, איוב ויתרו. בלעם יעץ לענותם בפרך, איוב שתק, ויתרו ברח. וכיון שידע את גודל שנאתם ועצתם הרעה היה יכול יותר להכיר בישועת ה' מכל זאת.
וכך מפרשים "הללו את ה' כל גויים … כי גבר עלינו חסדו", וכי בגלל שגבר עלינו חסדו, צריכים אומות העולם להלל את ה'? ומתרצים שהם יודעים יותר מאתנו כמה נועצו להרע לנו ולא עלה בידם, ולכן רק הם יכולים להלל את ה' כראוי, וכן יתרו ידע יותר מישראל כמה זדו עליהם והיה יכול לספר זאת ולעורר אותם להודות לה' על כך.
מצד שני הפסוק הזה "כי בדבר אשר זדו עליהם" חסר השלמה, שהיה צריך לומר "כן קרה למצרים". ולמה לא השלים דבריו? נראה שזה בגלל ש"ויחד יתרו" שנעשה בשרו חדודין חדודין" ולא היה יכול לדבר בפה מלא על מפלתם של מצרים, ודי לו במה שהודה על הצלתם של ישראל.
פרשת "ואתה תחזה"
עוד הוסיף יתרו וחדש פרשת השופטים בישראל, לסדר להם סדרי משפט מן הקל אל הכבד, שרי עשרות שרי מאות וכו', ויש לעיין מדוע עצה זאת היתה לבא ממנו ולא השכיל משה רבינו לעשות זאת?
נראה להשוות זאת לאי יכולתו של משה להקים את המשכן בלא בצלאל. כגון בענין סדר עשית הדברים, משה ציוה לבצלאל לעשות ארון כלים ומשכן, אמר לו בצלאל להיכן נכניס את הארון והכלים אם אין עדין משכן, ולכן יש להפוך את הסדר ולעשות משכן תחילה אמר לו משה: בצלאל ! וכי בצל- א-ל היית וידעת כיצד לעשות!? ובאמת מדוע משה שכח את אשר נצטווה?
נראה להסביר שמשה ששמע את הציווי מפי הגבורה, הבין את תוכן הפנימי של המשכן שצריך להשרות בו שכינה, וזה ע"י עשית הארון, וכל מחשבתו על אותה גדלות הנדרשת בעשית המשכן, ולכן לא היה מסוגל להוריד את הדברים מפי הגבורה (רק בצל- א-ל היה), והוא היה יכול לבצע את הדברים כדבעי.
וכן גם בענין המשפט, משה רצה בשלימות המשפט, ואת זה לא היה יכול לתת לאיש אחר לעשות, ולקח על עצמו את כל המשימה הזאת. ודוקא יתרו שבא מבחוץ היה יכול ליעץ עיצה מעשית בענין המשפט, והיתה לו את הענוה לשתף את השכינה בעצתו "איעצך ויהי אלקים עמך" "אמר לו: צא המלך בגבורה", וה' הסכים עמו.
משה היה בבחינת "נעשה" דברי ה' בשלימות. ויתרו היה בחינת "נשמע"- "וישמע יתרו" ושני הכתרים משלימים זה את זה. אלא שמשה בא מתוך הנעשה אל הנשמע, ויתרו בא מתוך ה"נשמע" אל ה"נעשה", וכך זכינו שיתרו יתר פרשה בתוכה וזיכה את בני ישראל בתורתו.
יתר- יתרו
המילה "יתר" היא דו משמעית, נתן לפרשה כתוספת, או כ"יתר" – מיותר נראה שיתרו זכה ליתר פרשה בתורה, ולזכות ליתרון אף על כלל ישראל בזכות ענותנותו שעזב כבודו של עולם, אל המדבר כדי להסתפח עליהם, וגם כאשר חדש חדוש בתורה תלה זאת בהסכמת הקב"ה.
ונראה להסביר לפי זה מאמר חז"ל "קשים גרים לישראל כספחת" (יבמות מ"ז:) ובתוס' שם יש מפרשים לגנאי שאינם מקפידים במצוות, וא"כ הם כ"ספחת" היינו צרעת ממארת שהיא תוספת לגוף, וכל יתר כחסר דמי, ויש מפרשים לשבח שהם מדקדקים במצוות יותר מישראל, ואז יתפרש המילה "ספחת" כטפל ונספח אל העיקר. זכה יתרו והיה נספח ונטפל לישראל , ולכן נוספה בו ברכה יותר מן העיקר ובניו מלמדים תורה בלשכת הגזית.
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך אדם יכול לדאוג שיאהבו אותו?
איך עושים קידוש?
איך ללמוד אמונה?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
אהבת ה' או אהבת האדם, מה גדול יותר?
איך מותר להכין קפה בשבת?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
