הקדמה ראשונה חלק ה' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
ענייני דיומא

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

הבנת החוקים שבבריאה דורשת לימוד ופרסום
וַעֲרָיוֹת מֻתָּר לִדְרֹשׁ לִשְׁנַיִם, מְפָרֵשׁ שָׁם (בחגיגה שם) עֲרָיוֹת, סוֹד עֲרָיוֹת. וּפֵרוּשׁ סוֹד עֲרָיוֹת, 1 סֵדֶר הַמְּצִיאוּת וְחִבּוּרָם זֶה עִם זֶה, וְעַל זֶה בָּא סוֹד הָעֲרָיוֹת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ סִדֵּר בְּחָכְמָה שֶׁזֶּה אָסוּר עִם זֹאת וְזֹאת אֲסוּרָה עִם זֶה כְּפִי הַסֵּדֶר שֶׁסִּדֵּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַנִּמְצָאוֹת בְּחָכְמָה, וְכָל סֵדֶר בְּמָה*, אִי אֶפְשָׁר רַק בֵּין שְׁנֵי דְבָרִים, כִּי בְּדָבָר אֶחָד וּבְנִמְצָא אֶחָד אֵין סֵדֶר. וּלְפִיכָךְ דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁנַיִם, וְזֶה, הַדּוֹרֵשׁ הַשְּׁלִישִׁי הַמּוֹצִיא הַדָּבָר, כִּי רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה הַלִּמּוּד 2 כְּפִי הַלָּמֵד שֶׁהִיא הַחָכְמָה עַצְמָהּ, שֶׁאִם הַלָּמֵד שֶׁהוּא הַחָכְמָה מִתְפַּשֵּׁט, כָּךְ הַלִּמּוּד מִתְפַּשֵּׁט גַּם כֵּן לְפַרְסֵם אוֹתוֹ. וּלְפִיכָךְ, בְּמַה שֶּׁסּוֹד עֲרָיוֹת תּוֹלֶה בְּסִדּוּר הַנִּמְצָאִים וְהִתְחַבֵּר זֶה עִם זֶה וְהִתְרַחֲקָם זֶה מִזֶּה, וְאֵין סֵדֶר רַק בִּשְׁנַיִם הַמְסֻדָּרִים מִן הַמְסַדֵּר, וְדָבָר זֶה בְּוַדַּאי הִתְפַּשְּׁטוּת בָּעוֹלָם, לֹא כְּמוֹ מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית שֶׁאֵינוֹ רַק הוֹצָאָתָם לַפֹּעַל, לְפִיכָךְ דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁנַיִם וְהַדּוֹרֵשׁ הוּא הַשְּׁלִישִׁי. וְעוֹד, בְּמַה שֶּׁהָעֲרָיוֹת כֻּלָּם הִתְרַחֲקוּת מִדָּבָר שֶׁאֵין רָאוּי הַחִבּוּר, וְיִהְיוּ הַנִּמְצָאִים עוֹמְדִים בְּחֻקָּם וּגְבוּלָם שֶׁנָּתַן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לָהֶם. וּלְכָךְ נִקְרָאִים הָעֲרָיוֹת חֹק כְּדִכְתִיב (ויקרא יח, ד): אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ גַּבֵּי עֲרָיוֹת. וְזֶהוּ סוֹד הָעֲרָיוֹת, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִמְצִיא הַנִּמְצָאִים וְנָתַן לָהֶם חֹק וְלֹא יֵצְאוּ מֵחֻקָּם. וְזֶהוּ כּוֹלֵל כָּל הַנִּבְרָאִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֹק, שֶׁיִּשְׁמְרוּ חֻקָּם. וְהָעֲרָיוֹת שֶׁהוּא הַחִבּוּר בְּמִי שֶׁאֵין רָאוּי לוֹ, הוּא יְצִיאָה מִן הַחֹק, וּלְפִיכָךְ עִנְיַן הָעֲרָיוֹת הוּא יוֹתֵר קָרוֹב אֶל הָעוֹלָם בְּמַה שֶּׁהוּא חֹק הַנִּמְצָאִים, שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מֵחֹק אֲשֶׁר רָאוּי לָהֶם מִצַּד עַצְמָם. וַהֲרֵי הַמַּדְרֵגוֹת הֵם שָׁלֹשׁ: הָאֶחָד, הוּא הַמֶּרְכָּבָה, בְּמַה שֶּׁהוּא יִתְבָּרַךְ נִבְדָּל מִן הַנִּמְצָאִים לְגַמְרֵי. וּמִפְּנֵי כִּי הַהַשָּׂגָה הַזֹּאת בְּמַה שֶּׁהוּא יִתְבָּרַךְ נִבְדָּל מִן הָעוֹלָם, לְכָךְ אֵין רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה פִּרְסוּם בָּעוֹלָם לְגַמְרֵי לְדָבָר זֶה, וְאֵין דּוֹרְשִׁין בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד. וּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית שֶׁהוּא יְצִיאַת הָעוֹלָם לַפֹּעַל מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהוּא מַדְרֵגָה יוֹתֵר נִרְאֶה בָּעוֹלָם, דּוֹרְשִׁין לְאֶחָד וְלִשְׁנַיִם אָסוּר, שֶׁהֲרֵי אֵין מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית רַק מַה שֶּׁהוֹצִיא לַפֹּעַל הַנִּבְרָאִים. אֲבָל הָעֲרָיוֹת, שֶׁהוּא חֹק הַנִּמְצָאִים עַצְמָם שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מִסֵּדֶר הָרָאוּי לָהֶם, הוּא מַדְרֵגָה עוֹד יוֹתֵר נִתְלֶה בַּנִּמְצָאִים עַצְמָם, הוּא יוֹתֵר קָרוֹב אֶל הָעוֹלָם, וּלְפִיכָךְ בִּשְׁנַיִם מֻתָּר וְלִשְׁלֹשָׁה אָסוּר. כִּי כְּבָר אָמַרְנוּ, כִּי כָּל דָּבָר זֶה* הוּא נִבְדָּל מִן הָעוֹלָם עַצְמוֹ אַחַר הִמָּצְאוֹ וְאַחַר שֶׁסִּדְּרוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּלְפִיכָךְ יוֹתֵר יֵשׁ הֲטָעָה גַּם כֵּן בַּדָּבָר הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁמְּפָרֵשׁ שָׁם, שֶׁאִם יִדְרֹשׁ בִּשְׁלֹשָׁה, מִתּוֹךְ שֶׁהָרַב מַסְבִּיר דָּבָר לְאֶחָד, דָּבָר שֶׁרָאוּי לְהַסְתִּירוֹ בְּעַצְמוֹ, 3 אִם אֶחָד יִשָּׂא וְיִתֵּן עִם חֲבֵרוֹ בְּעִנְיָנִים שֶׁהֵם נִסְתָּרִים כְּמוֹ אֵלּוּ שֶׁנִּפְרָשִׁים וְנִבְדָּלִים מִבְּנֵי אָדָם, יָבֹא לִטְעוֹת, אַחַר שֶׁהַשָּׂגָה זֹאת בְּדָבָר שֶׁהוּא נִבְדָּל מִן הָעוֹלָם עַצְמוֹ, וְדָבָר זֶה בָּרוּר.
______________________________
בעריות מותר לדרוש לשניים. הגמרא מבארת שעריות הכוונה לסוד העריות, פירוש: 1 סדר המציאות והקשרים שביניהם, היינו החוקים שקבע הקב"ה בעולם בחיבור המותר והאסור בין בני אדם. ניתן לדבר על סדר כאשר יש לפחות שני דברים, כי ביחס לדבר אחד העומד בפני עצמו לא שייך לומר סדר, לכן בעריות דורשים בשניים, והדורש הוא השלישי המוציא את הסוד אל השניים. ראוי שאופן הלימוד יתאים 2 לדבר הנלמד, היינו לחכמה הנלמדת, לכן אם החכמה הנלמדת מתפשטת, ראוי שלימודה יתפשט, כלומר יתפרסם בהתאם. לכן סוד עריות, שהוא סדר הנבראים, צריך להתפרסם, וזה כאשר יש שניים השומעים מהמלמד. מעשה בראשית הוא יציאת הדברים על ידי הבורא אל הפועל, כלומר יש מוציא אל הפועל ויש הדבר היוצא לפועל, על כן שם דורש המלמד רק ליחיד, אבל בעריות, שהוא סדר בעולם, האחד דורש לשניים. הסבר נוסף: איסור העריות הוא ההתרחקות מאותם שאין ראוי להתחבר אליהם, כלומר, עמידה בתחום ובגבולות שהציב הקב"ה, לכן איסורי העריות נקראים חוק, כמו שנאמר ביחס לעריות: ואת חוקותי תשמרו. זוהי הכוונה: סוד העריות, שהקב"ה ברא את כל הנמצאים וקבע להם את חוקיהם שלא ישנו אותם. זה הוא דבר כללי לכל הנבראים, שעליהם לשמור את חוקם. העריות הוא חיבור עם מי שאינו ראוי לו החיבור, והוא עבירה על החוק האלוקי. אם כן עניין העריות הוא הדרגה הקרובה ביותר אל העולם, מפני שהוא חוק הנבראים. על כן ישנן שלוש מדרגות: המרכבה, כלומר, שהבורא נבדל לגמרי מהברואים, ומפני שהשגה זו היא בעצמותו, לכן אין ראוי שדבר זה יתפרסם בעולם, ומשום כך אין דורשים במרכבה אפילו ליחיד. המדרגה השנייה, מעשה בראשית, כלומר יציאת העולם אל הפועל, מדרגה זו יש לה ביטוי בעולם המציאות, על כן היא נדרשת ליחיד, ואין דורשים לשניים, כי מעשה בראשית הוא הבריאה שברא הקב"ה. העריות זהו החוק שקבע הקב"ה לנבראים בעולם שלא ישנו אותו, ודבר זה במדרגת הנבראים, לכן דורשים בשניים אבל לא בשלושה. האיסור לדרוש בשלושה מבואר בחז"ל, שאם ידרוש בשלושה יש חשש לטעות. הלימוד בחוקי הקב"ה הוא דבר שראוי להסתירו, אבל אם יהיו שלושה תלמידים, יש חשש שבשעה שהרב יסביר לאחד, 3 שני התלמידים האחרים ידונו ביניהם ויסיקו מסקנות שאינן נכונות, מפני שדברים אלו נעלמים ונסתרים, וצריכים להם רב שילמדם.
[ בְּמָה – מסוים. כָּל דָּבָר זֶה – העיסוק בעריות דהיינו בסידור חוקי הבריאה אף הוא ענין נסתר מן האדם.]

ביאורים
המהר"ל הזכיר לעיל (י' סיון) שסידור העולם ('סוד עריות') נעשה במידת החסד. יש קשר בין מידת החסד לבין איסור עריות: בתורה נזכר: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחוֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא " [ויקרא כ, יז]. מדוע מכנה התורה את איסור עריות כ'חסד'? עניינו של החסד הוא נתינה. התפשטות מציאות אחת והשפעתה על מציאות אחרת. כזה הוא קשר בין איש לאישה, שמעניקים זה לזה ודואגים זה לשלומו של זה.
סוד עריות והצורך לאסור חלק מהנתינה בין איש לאישה – משמעותם שיש חסד מזיק. חסד בלא אבחנה אינו טוב. הנתינה צריכה להינתן למי שמתאים לקבל. כאשר ישנו חסד במקום הלא נכון, נוצרים עיוותים עמוקים המצריכים עונש מיתה והכרתה מעם ישראל. הקב"ה בחכמתו טבע בעולמו חוק, מתי החסד מועיל ומתי הוא מזיק. פריצה של חוק זה מזיקה ופוגעת בקדושתו של האדם, והחסד והנתינה מידרדרים לבהמיות ואהבה עצמית רדודה. ייתכן שחוק זה הינו חוק התורה כולה – מתי על האדם לנסות לרומם מציאות מסוימת, ומתי אין הדבר בכוחו, ובִמקום שהוא ירומם את המציאות, המציאות תשפיל אותו.
איסורי העריות שבתורה מלמדים אותנו על סדרי הקדושה בישראל באופן כללי. בקדושה ישנם שני מרכיבים – פרישות מדרכים עקלקלות, ומרכיב של חיים וחיבור לטבע העליון של האדם. בלימוד סוד העריות אנו לומדים אלו חיבורים בין איש לאישה הם חיבורים של קדושת המשפחה הישראלית, ואלו חיבורים הם דרכים פסולות וטמאות שיש להתרחק מהן. באופן רחב יותר, סוד עריות מלמד אותנו ממה האדם צריך להתרחק ולמה עליו להתקרב.
אף שגם עניין העריות הוא עניין עמוק מאוד, כיוון שהוא נוגע לסדר בני האדם והחיבורים הכשרים והפסולים ביניהם, הלימוד נעשה מרב לשני תלמידים; אפשר להקביל זאת לבריאת העולם, שבה סידר ה' את בני האדם – כך גם בלימוד זה הרב מעביר לתלמידים את הסדר הנכון של המציאות ויוצר בקרבם מציאות רוחנית מסודרת ואמתית. אפשר גם להקביל לימוד זה לאיש ואישה, כפי דברי הגמרא: "שלשה שותפין הן באדם: הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו" [קידושין ל:]. הנשמה ניתנת מאת הקב"ה בהתאם לחיבור הנכון בין איש לאישה. כך גם בלימוד זה – התורה, הנמשלת לנשמה, נמסרת כאשר ישנו מצב רוחני מתאים אצל התלמידים, ומצב כזה מתאפשר רק במצב שבו ישנם שני לומדים המכוונים ומאזינים לדברי הרב, ולא כאשר ישנם שלושה לומדים – ואז יכול להיות מצב שבו שני תלמידים מדברים בינם לבין עצמם, ורק אחד מקשיב ומאזין לדברי הרב.
לסיכום, מסיים המהר"ל, ישנן שלוש מדרגות של עומק רוחני הדורשות רמה רוחנית מתאימה: המדרגה של סוד עריות שאותה הסברנו כעת. מעליה נמצאת המדרגה של מעשה בראשית – נקודת המעבר מעולם אלוהי לעולם אנושי ובריאת בני האדם, ועל כן יש ללמד זאת רק ליחיד. הדרגה הגבוהה ביותר היא מעשה מרכבה, העוסק במציאות טרם בריאת האדם, מציאות שנבדלת לחלוטין מהאדם, ולכן אין ללמדו אפילו ליחיד. כמות הלומדים משפיעה על צורת הלימוד ועל איכותו, ובעיקר על המצב הנפשי שבו נמצא הלומד. כיוון שהתורה היא אינה ידיעות שכליות גרידא, אלא מציאות נשמתית הנמסרת בכל רגע מבורא עולם (כפי שאנו מברכים בתורה 'נותן התורה' בלשון הווה), יש צורך במעלה רוחנית ובמצב נפשי שיתאים לקליטת הארה רוחנית.

לעילוי נשמת אברהם זאב בן ישראל משה ז"ל

ענייני דיומא