בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חקת
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
10 דק' קריאה 43 דק' צפיה
תיקון חטא משורשו
קראנו השבת את פרשת חוקת. הפרשה פותחת: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (במדבר יט, ב). אומר הכלי יקר:
חז"ל הביאו משל לבן שפחה שטינף פלטין המלך. אמרו: תבוא האם ותקנח צואת בנה (תנחומא חוקת ח, פרה אדומה מתקנת את עוון חטא העגל, העגל זה הבן שטינף והפרה שהיא האם מכפרת). לפי שכל הרוצה לבטל איזה גידול רע, אין די בשיכרות הענפים כל זמן שבארץ לא ימות גזעו שורש פורה ראש ולענה, כי סופה לחזור ולצמוח. אבל בביטול השורש יפלו גם הענפים כמו שנאמר: ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת (עמוס ב, ט), שמע מינה שלא די בהשמדת הפרי לבד.
חז"ל באים ללמד אותנו שיש צורך לשרש את חטא העבודה זרה. לא מספיק רק לתקן את החטא, אלא לחשוב מה גרם להגיע לקלקול זה ולתקנו מהשורש. ממשיך הכלי יקר:
וענין עמוק זה והמשל ושוברו הראה ה' במעשה העגל, כי הוא גרם טומאת המת, לפי שבמתן תורה נעשו ישראל חירות על הלוחות, חירות ממלאך המוות (שמות רבה מא, ז), ואין הפירוש שהייתה הכוונה לבטל המוות לגמרי, אלא ענין חירות זה הוא דווקא ממלאך המוות שלא ימותו כי אם בנשיקה על פי ה', ואז לא היו המתים טמאים, כי כל עיקר הטומאה של המתים באה ממיתה שהיא על ידי מלאך המוות הבא מסיטרא דמסאבא, אבל המתים בנשיקה אין בהם שום צד טומאה, שהרי ביום שמת רבינו הקדוש אמרו שבו ביום בטלה הכהונה (כתובות קג ב ועיין שם בתוס' ד"ה אותו) - כי לא היה שם טומאה, על כן התירו לכהנים להתעסק בו. נמצא שבקבלת התורה נעשו בני חורין ממלאך המוות ובטלה הטומאה, ועל ידי העגל שעשו, חזרו לקלקולם והשליטו עליהם המלאך המוות. ואם כן העגל גרם טומאת המת, על כן תבוא האם ותקנח צואת בנה להסיר הטומאה על ידי אפר הפרה, וזה פירוש יקר.
עניין זה ראינו בדברי הרב (אורות ישראל ותחיתו (כו, י(, אולי מקורו בכלי יקר, שעניינה של פרה אדומה הוא לא רק לסלק את הטומאה אלא לסלק את סיבת הטומאה, היא המוות. החטא הוא סיבת המוות, והפרה אדומה מביאה את העולם למצב שלא יהיו בו חטאים וממילא לא יהיה בו מוות ולכן לא תהיה טומאה. בכל קלקול שאנו פוגשים יש לחפש את השורש ואיך אנו מתקנים אותו.

תורה בכל מצב
דרשו חז"ל:
"זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, יד). אמר רבי יונתן: לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה, ואפילו בשעת מיתה שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באהל - אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה (שבת פג:).
אדם צריך לעסוק בתורה תמיד. אין זמן שלא מתאים ללימוד תורה. אדם צריך ללמוד בין אם הוא עשיר בין עני, בין בעל ייסורים בין אינו בעל ייסורים, בכל מצב שאדם נמצא, אפילו בשעת מיתה. ההסבר הפשוט הוא, שיש לשקוד על התורה תמיד בכל מצב. ובעומק הדברים אומר הרב (עין איה שם): התורה היא מעל המציאות וכוללת את כל המציאות בתוכה. התורה מדריכה איך לנהוג בכל צורות החיים, בין במצוות שבין אדם למקום ובין במצוות שבין אדם לחברו. אך אין ענינה של התורה רק להדריך וללמד את סדר החיים הקבוע, את דרכי המוסר. אם רק זה היה ענינה של תורה, אז ברגע שאדם עומד להתנתק מן החיים אין סיבה שהוא ילמד כיצד להתנהג בחיים. אלא שהתורה היא מעל החיים והיא מתפשטת אל כל החיים. אדם העוסק בתורה הוא מתחבר אל דבר ה' הנצחי, אל התורה העליונה, הנצחית הכוללת את כל העולמות.
הקשר אל התורה הוא לא "בגלל" משהו, אלא הוא קשר נצחי, לכן אדם לא ימנע עצמו מהתורה אפילו בשעת מיתה, כי התורה היא מעל הזמן. הלימוד בבית המדרש, הוא לא רק קישור ללימוד הפרטי אלא קישור לנצח, ולכן לא ימנע עצמו בשעת מיתה מבית המדרש. חז"ל באו ללמדנו את עניינה של התורה, למה צריך תמיד ללמוד - בגלל שהתורה נצחית ושייכת למה שנמצא מעל העולם.

יחס התורה והחיים
ממשיכה הגמרא:
אמר ריש לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באהל. (שם)
חז"ל מוסיפים לנו עוד דבר, אם אדם רוצה שהתורה תתקיים אצלו, הוא צריך להתמסר אל התורה מאוד, באופן מוחלט. התורה מתקיימת במי שממית עצמו עליה, שמוותר על כל הנאות החיים למען התורה, כך התורה מתקיימת. ניתן להבין זאת בפשטותם של דברים, אתה רוצה להיות מחובר לתורה - כמה שתשקוד יותר ותוותר על עניני החיים תהיה מחובר יותר. ככול שלומדים יותר - יותר מחוברים.
אך ניתן להסביר זאת ביותר עמקות. חז"ל באים ללמד אותנו את עניינה של התורה. התורה היא מעל גבולות החיים הזמניים, התורה היא כללית ונצחית. אם עניינה של התורה הוא החיים, אז למה שהאדם יוותר על החיים בשבילה, אלא שתורה היא דבר ה', מקור המציאות. ואם אדם רוצה להיות מחובר אל התורה הוא צריך להתעלות למדרגת התורה, להתעלות מעל החיים. כדי שהתורה תתקיים בו הוא צריך להיות מתאים לתורה.
חז"ל אומרים ש"דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה" (תענית ז.). ניתן להבין זאת באופן שטחי, אם אדם עניו הוא מקשיב לכל מי שמלמד אותו. הוא שואל אם הוא לא מבין, ולא מפחד שיראו שלא הבין. אדם גאה לא מעיז לשאול ולא לומד מכל אדם.
המהר"ל בנתיב התורה מסביר שהדברים הרבה יותר עמוקים. התורה היא אלוקית נצחית, מעל כל גבולות. הגאה הוא גס ומגושם, ואין התאמה בין תורה וגסות, התורה היא רוחנית. העניו מסתלק מכל גבולות ולכן הוא מתאים לתורה והתורה יכולה להתקבל אצלו. במידת הענווה אדם מתאים את עצמו למדרגתה של התורה וכך הוא יכול לקנותה. וכך חז"ל אומרים כאן, "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה" - אדם שמבטל את כל המציאות המגושמת שלו כלפי התורה, נהיה רוחני ולכן הוא מתאים לתורה. הרב (שם) מסביר עוד נקודה - אם אדם רוצה להתחבר לרעיון, דרך, השקפה יש צורך לתפוס את השורש שלה וממילא הוא תופס את כולה, כך אדם שממית עצמו על התורה מבין שהוא צריך למצוא ולהחזיק את שורשה שהוא מעל המציאות.

מסירות נפש על התורה
דרשו חז"ל:
הסכת ושמע ישראל - כתתו עצמכם על דברי תורה, כדאמר ריש לקיש. דאמר ריש לקיש: מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה - שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (ברכות סג:).
חז"ל מדריכים את האדם להתאמץ ולהתייגע עד שהוא פוגע בכוחותיו, כביכול, בשביל לשקוד על התורה. מסביר הרב (עין איה ברכות שם): בשביל שהציבור יחיה את סדר חייו בצורה נכונה, מאוזנת, צריכים תמיד להיות יוצאים מן הכלל שהם מתמסרים לשמור על הציבור מבחינה מוסרית. גם בגשמיות זה כך, כדי שהציבור יוכל לחיות את חייו בשלוה צריכים להיות אנשי צבא ומשטרה שהם שומרים יומם ולילה. והם כותתים את עצמם למען הציבור, מתמסרים ומוסרים את כוחותיהם באופן מוחלט כדי שהציבור יוכל לחיות את חייו בשלווה. כך גם באופן הרוחני, לא כל הציבור צריך לכתת את עצמו, ולחיות בחיים לחוצים מאד, זה לא הסדר הכללי. הסדר הכללי הוא להיות מאוזנים לעסוק בתורה ובמלאכה, לשלב את כל כוחות החיים בצורה שאור התורה מאיר עליהם. אך חייבים להיות יחידים יוצאים מן הכלל שהם שומרי החומות הרוחניים, שיכתתו עצמם למען זה שהציבור יוכלו לחיות את חייו התורניים באופן הנכון. אלו הם בני התורה שתפקידם להתאמץ יתר על המידה, וזה מאפשר לציבור כולו לחיות בצורה הנכונה.
הרב כותב באגרת מהי תוכנית הישיבה אותה הוא רוצה להקים ביפו:
זאת היא כל עקרה של הצורה החדשה שאני חפץ בהישיבה. דהיינו, שיהיה שורר בקרבה עז החיים הראוי לשמעתתא דבעיא צילותא, ושמחת לב, אין בה כמובן שום מניעה באופן שלא תוכל לתן לנו - גדולי תורה הבקיאים בש"ס בבלי וירושלמי, אשר כל ישעם וחפצם וכל חלקם בחיים הוא להבין ולהשכיל בדברי התורה. ולא יוכל להיות חסר בה הרוח הגדול אשר יעטר את תלמידי חכמים הגדולים. ודווקא בישיבה כזאת יוכל להתקיים התוך של דרשת "אדם כי ימות באוהל אדם" - אדם חי המטה את תשוקותיו וכוחותיו לא להוללות וסכלות, כי אם לעמלה של תורה ושמחת השגתה. אבל מי שאין לו הרגשת החיים וזיום הוא לא יכול להיות אדם אשר ימות באוהל. והמצויינים מישיבה כזאת לא יוכלו להיות ממוצעים, שהם קדרה דלא חמימא ולא קרירא. כי אם גיבורים כאריות במלחמתה של תורה, ומלאים חפץ לרוממה ולשגבה על אדמת הקודש. לא משום פניה ותכלית של רבנות, כי אם ומפני אהבת השם יתברך, אהבת התורה, אהבת ישראל, ואהבת ארץ ישראל, הבוערת בקרבם בשלהבת אש קודש. (אגרות א עמוד קפז)
צריך לקרוא אגרת זו מספר פעמים ולאמץ אותה. ישיבה צריכה להיות עם הרבה שמחה, עם עוז של חיים, עם ביטחון וגבורה, ומתוך כך התגדלות עצומה של תורה.

אמונה ביטחון ושמחה
לאחר שמשה הכה בסלע במקום לדבר אליו, הקב"ה אומר למשה ואהרן: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ, יב) לכן לא תכנסו לארץ ישראל. משה רבנו עשה כאן שני דברים. דבר ראשון - משה אומר: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (שם י), היינו שמשה כעס על ישראל. ודבר שני - ה' אמר למשה לדבר אל הסלע ומשה הכה בו.
כותב על כך המהר"ל:
דע, כי החטא של משה ואהרן כדכתיב בקרא יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי, ודבר זה מה שהכו פעמיים אל הסלע כאשר נעשה להם נס, כי זהו יציאה מן האמונה, כי עשו מעשה זה דרך כעס, ומי שעושה מצוות השם דרך כעס, בפרט כאשר נעשה להם נס כזה, כמו שעשו הם, שאמרו שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, וכן שהכו אל הסלע - אין זה אמונה. כי האמונה הוא מי שבוטח בו יתברך, אין לו בו רק שמחה, שזה ענין אמונה, שמאמין בו ובוטח בו, ועם הביטחון השמחה. אבל עם הכעס אין כאן אמונה. ומה שהכו פעמיים יורה זה על מעוט האמונה ובטחון בו. (גור אריה)
המהר"ל מסביר את דברי התורה כפשוטם. "יען לא האמנתם" - הייתה כאן בעיה של אמונה. הקב"ה אומר למשה שכעת הוא נישלח לעשות נס גדול שיצאו מים מהסלע וכל העם והצאן ישתה ממנו, שזו כמות אדירה. כאשר הולכים לעשות את דבר ה' זו מצווה, ומצווה צריך לעשות בשמחה בביטחון ובאמונה, ואתה כועס - הכעס מתבטא בזה שמשה אמר שמעו נא המורים וכן מהכאה על הסלע. האדם המאמין בוטח בה' שהכול ילך למישרים, שום דבר לא יכול לעצבן ולהחליש אותו. גם אם כל העם כועסים וצועקים המאמין נשאר שלו ובטוח. ומי שמאמין ובוטח בקב"ה הוא שמח ופועל במתינות.
המהר"ל חוזר על משפט זה מספר פעמים. מי שלא שמח בעבודת ה' יש לו בעיה של אמונה, גם מצוות לימוד תורה היא מצווה גדולה וכן שאר המצוות ויש לקיימם בשמחה גדולה, שהרי בכל מצווה אנו מגלים את רצון ה' בעולם, וה' איתנו, וכך עבודת ה' היא בשלמות. אדם הנמצא במתח ועצבנות בעבודת ה', הוא רוצה להיות מאד מאד בסדר, סימן שהוא לא מאמין מספיק, וזה גורם שהוא יעשה טעויות. יש לפתח את ההתבוננות הזו ולהבין שהקב"ה כל הזמן איתנו ומלווה אותנו, ורוצה בטובתנו. ועל אחת כמה וכמה שהקב"ה איתנו ושמח ומסייע לנו כאשר אנו באים לעשות את רצונו.

מדוע עונש גדול
הקב"ה אמר למשה: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם" (שם ח). ובהמשך נאמר: "וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם" (שם יא) - כולם שותים ושמחים, היה כאן נס גדול. ואז ה' אומר למשה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם". והרי היה כאן קידוש ה' כל כך גדול. כאשר קראתי זאת נצבט לי הלב. הרי משה לא נתכוון לחטוא, הייתה כאן אי הבנה, הרי משה ודאי הלך לעשות את רצון ה', משה לא חשב שהוא עושה דבר נגד רצונו של הקב"ה, אז מדוע הקב"ה מקפיד עליו הקפדה כל כך גדולה!?
יש להקדים שמשה רבנו נמצא במדרגה מאד גבוהה, ובכל טעות קטנה יש סכנת נפשות. מי שנמצא בתוך הגודל האלוקי, הוא בסכנה. נדב ואביהוא ניסו להיכנס למקום הקודש לשם שמים ונפגעו. במקום גבוה כזה יש להיות מאה אחוז, תשעים ותשע אחוז לא מספיק פה. משה טעה טעות קטנה, אך היה אסור לטעות בה כיוון שהדיבור לסלע יכול להביא לקידוש ה' גדול, העולם היה מגיע למדרגה של תיקון. משה רבנו היה נכנס לארץ ישראל, עם ישראל היה נכנס לארץ עם גובה עליון, ולא הייתה יותר גלות. ובגלל הטעות הזו לא הגענו לשיא. אם משה היה מדבר אל הסלע, ישראל היו רואים שדבר ה' משפיע על הסלע וכך הם היו מבינים שיש לעשות את רצון ה', אם הסלע מקשיב ודאי שהם צריכים להקשיב ולציית. ומה משה הרגיש בשעה שה' אמר לו יען אשר לא האמנתם בי לא תכנסו לארץ - אני חושב שמשה לא הצטער על כך שהוא לא זוכה להיכנס לארץ אלא הוא תפס את עצמו ואמר: איך קרה לי כדבר הזה שגרמתי שלא יתקדש שם שמים. משה דבק ברצון ה' ולא מתעסק בשאלה האם הוא יקבל שכר או ייענש על מעשה זה.

המים כמשל
בהמשך הפרשה מובא שיר על באר: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם (שם יז- יח). חז"ל דרשו פסוקים אלו על דברי התורה ומשה שמביא את התורה לישראל. אך באמת יש כאן גם פשט עמוק שהוא דברי חז"ל. חפרוה שרים - אלו האבות שחפרו בארות. התורה מספרת שאברהם חפר בארות, אברהם כל מה שהוא עושה זו הופעה של דבר ה' בעולם שהרי הוא היה מרכבה לשכינה, וכאשר הוא חופר בארות הוא חופר להוציא מים חיים, לגלות את החיות הפנימית של העולם. וכאשר יצחק בא הוא ממשיך את פעולת אביו.
ליצחק כבר יותר קל הוא פותח את הבארות שחפר אביו וסתמו הפלשתים, שם האדמה תחוחה. ויעקב צריך רק לגלול את האבן מעל פי הבאר. למשה רבנו גם כן יש באר וזו באר גלויה אך יש הפרעות חיצוניות, והוא מסלק את הרועים שהציקו לבנות יתרו. כל אחד שנפגש עם באר היה לו כבר יותר קל, עד שאנו מגיעים לשלב זה שהמים היו צריכים לצאת בדיבור. המים מגלים לנו משהו עמוק ולכן חכמים דורשים לנו שהכוונה לתורה, מה שעם ישראל עושים זה תורה, וכן מה שהאבות עושים זה תורה, ובכל התקדמות דבר ה' מופיע בעולם על ידם. כתוב שיצחק "הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד" (בראשית כו, יג) יש בזה קידוש ה'. גם מבחינה חיצונית יצחק גדל ברכוש, אבל בעצם כולו קודש אם כן כל הצלחה גשמית היא קודש. המים מסמלים את מקור החיים, הדבר הראשון שהיה בעולם הוא מים, "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (שם א, ב). אחר כך מתגלה שאר הבריאה. המים הם השורש של הכול. ובפנימיות המים מבטאים את התוכן הרוחני, היא התורה. האבות מקדמים אותנו שלב אחד ומשה רבינו עוד שלב.
בפעם הראשונה הקב"ה לא אומר למשה לדבר אל הסלע אלא להכותו, כיוון שישראל לא הגיעו למדרגה שאפשר לדבר אל הסלע, כעת לאחר ארבעים שנה שהם עברו תהליך, אין אדם עומד על דברי רבו עד ארבעים שנה (ע"ז, ה ב). אלו היו ארבעים שנה איכותיות שהרי - "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן" (מכילתא בשלח ט, לא). וכעת הגיע הזמן לדבר אל הסלע, ולהגיע למדרגה הגבוהה. מהלך זה נעצר, אך ממנו אנו לומדים שעם ישראל הגיע כעת למדרגה מאוד עליונה. ואנו מבינים גם מה המטרה. עבודת ה' צריכה להיות בלי כפיה ומכות, אלא בשקיקה פנימית של רצון לעשות את רצון ה'. זה עניינה של ארץ ישראל והגאולה העתידה. ומהלך זה אנו צריכים לקדם, להתחזק באהבת התורה, שלא ניזקק ללחץ חיצוני שדוחק אותנו להרבות בתורה. בתחילה אדם מכריח את עצמו, אך השאיפה היא להגיע למצב שהרצון מתגבר והצורך להכריח את עצמו הולך ומתמעט.
שמעתי פעם וורט בשם הרב זצ"ל. יש אנשים שעושים חשבונות האם לעלות לארץ או להישאר בחוץ לארץ. אמר הרב: הדבר הראשון שיש לעשות כדי לעלות לארץ זה לנצח את מלך חשבון. המלחמה הראשונה של עם ישראל בכניסה לארץ הייתה עם מלך חשבון. יש לעלות לארץ בלי חשבון, וכך גם לעלות בעולמה של תורה. שנזכה לגאולה השלמה.

⦿⦿⦿
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il