ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שידורים חיים מיוחדים לכבוד חג מתן תורה
בית המדרש מדורים חמדת האנציקלופדיה התלמודית

הפרשה בהלכה וארא תשע"ז

לחץ להקדשת שיעור זה
ארבע כוסות
חמדת האנציקלופדיה התלמודית (83)
רבנים שונים
-24 - המגביה יד על חברו
-23 - הפרשה בהלכה וארא תשע"ז
-22 - הפרשה בהלכה בא תשע"ז
טען עוד
חיוב השתייה של ארבע כוסות יין בליל הסדר הוא מדרבנן. המספר ארבע נקבע לפי הירושלמי כנגד ארבע לשונות של גאולה המצויים בפרשתנו - והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי. אבל יש בפרשתנו גם לשון חמישית: והבאתי. ואכן, יש שנהגו לשתות כוס חמישית, ולומר עליה את הלל הגדול. יש הסוברים שאין זה רק מנהג, אלא אף מצוה מן המובחר, שהרי כך אמר ר' טרפון בברייתא (פסחים קיח,א): חמישי אומר עליו הלל הגדול.
יש הסוברים שכוס חמישית זו היא המשך לחיובם של ארבע הקודמים. אלה הם כנגד ארבע מלכויות שנשתעבדו ישראל להן - כשדים, מדי, יון ואדום - שבכתוב נרמז להשקותם ארבע כוסות. הכוס החמישית היא כנגד ישועה. [יתכן שבמקור לארבע הכוסות נעוצה המחלוקת אם הכוס החמישית היא רשות, שהרי כוס של ישועה כלל אינה דומה לכוסות התרעלה שמהן יושקו ארבע המלכויות; או שהיא מצוה מן המובחר, שהרי אין הבדל לכאורה בין לשון הגאולה 'והבאתי' לבין שאר הלשונות.]
אנו איננו נוהגים לשתות את הכוס החמישית, ואדרבה, אפילו אוסרים זאת מדין "בל תוסיף", ומפרשים את דברי ר' טרפון כמכוונים כלפי איסטניס או חולה, שלו מותר לשתות כוס חמישית, ויאמר עליה את ההלל הגדול.
ע"פ הערך ארבע כוסות בכרך ב

אצטגנינות
פרעה עובד צמוד צמוד לאיצטגנינים, רואי עתידות, וחרטומים. האם כך גם חלק יעקב ונחלת ישראל?
הראשונים נחלקו אם יש בכלל ממש באיצטגנינות. לדעת הרמב"ם זהו דבר הבל ושווא וכזב שאין בו ממש. אך הרמב"ן ועוד ראשונים סובר, שכך הקב"ה מנהיג את עולמו, אם כי הוא עצמו, כמובן, אינו משועבד למערכת הכוכבים ומהלכם, ובידו לשנות ולעשות כרצונו.
בהתאם לכך גם המחלוקת אם מותר לשאול איצטגנינים ולכוון את דרכנו על פי הורוסקופ. הרמב"ן סובר שאין זה בכלל הניחוש האסור בתורה, אלא שמי שרואה סימן רע, עליו לבטוח בקב"ה, להתפלל ולהרבות במצוות. כשם שבכוחו של אדם להתגבר בעזרת ה' על מידותיו ותאוותיו ולשנותם, כך יכול אדם לבטל מעל עצמו את גזירת הכוכבים. ובכל זאת, אם ראה אדם באצטגנינות יום שאינו טוב למעשה מסויים, יימנע מאותו מעשה ולא יסמוך על הנס, כיון שאסור ללכת נגד המזלות.
אך דעת רמב"ם היא שהמכוון מעשיו לפי אותות השמים, לא רק שעובר איסור, אלא אף לוקה ונענש. המאירי, שאף הוא מהרציונליסטים שבראשונים, סובר שאין רע בקביעת סדר היום על פי המזלות, והרי זה כמו אדם הקובע לעשות דבר מסויים דווקא באמצע היום כשהשמש היא במלוא גבורתה.
ע"פ הערך אצטגנינות בכרך ב


רפואה והלכה

דבר

הִנֵּ֨ה יַד־ה' הוֹיָ֗ה בְּמִקְנְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה בַּסּוּסִ֤ים בַּֽחֲמֹרִים֙ בַּגְּמַלִּ֔ים בַּבָּקָ֖ר וּבַצֹּ֑אן דֶּ֖בֶר כָּבֵ֥ד מְאֹֽד [שמות ט ג]

מתוך: א. שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, מהדורה חדשה תשס"ו, כרך ד, ערך מחלות, טורים 404-412

פרשנות המקרא

מדרש רבה, רות ב כ: 'יד ה' - כל מקום שנאמר בו יד ה' מכת דבר היא.

תרגום אונקלוס ותרגום יונתן:'דבר' - מותא.

אבן עזרא:'דבר' - ומילת דבר שם כלל, לא מצאנוהו בפעלים רק במקום אחת 'ותדבר את כל זרע הממלכה', ובספר מלכים כתוב 'ותאבד', והפירוש רחוק רק לא ידענו טוב ממנו.

רש"ר הירש: 'דבר' - "דבר ה'", המתקיים במותו הפתאומי של הנפגע.

* * *
רקע היסטורי ומדעי
המונח 'דבר' במקרא ובחז"ל בוודאי כולל גם את מחלת הדבר במובנה הרפואי המקובל, היינו המחלה הזיהומית הנגרמת על ידי חיידק, אשר זוהה בשנת 1894 על ידי החוקר אלכסנדר ירסין, במכון פסטר. המחלה מאופיינת על ידי דלקת של רקמת הלימפה, שסימנה החיצון הבולט הוא התנפחות בלוטות לימפה מודלקות באזורים שונים בגוף, עד להיתהוות בובון. מכאן השם הקליני לאחת הצורות של הדבר - הדבר הבובוני. המחלה מלווה בחום גבוה, צמרמורות, כאבי ראש, הקאות, שלשולים, חולשה קשה, ושינויים במצב ההכרה. התמותה ללא טיפול במחלה זו גבוהה מאד. המחלה מועברת מחולדות ונברנים אחרים, וכן מהדבקה על ידי בני אדם חולים, באמצעות עקיצת פרעושים. ניתן למנוע את המחלה על ידי חיסון, ובעיקר על ידי ביעור והדברה של החולדות והפרעושים. כיום ניתן לטפל בחולי דבר ביעילות רבה על ידי תכשירים אנטיביוטיים מתאימים, ואם האיבחון נעשה מוקדם והטיפול ניתן בשלבים הראשונים של המחלה ניתן למנוע את התמותה כמעט לחלוטין.
אכן בדרך כלל אין כוונת במקרא וחז"ל דווקא למחלה מסויימת, אלא הוא שם כללי לכל מחלה מדבקת, שגורמת למוות של מספר אנשים מאותה מחלה בסמיכות של זמן ומקום. דבר הוא, איפוא, שם נרדף למגיפה ולנגף [1]. אמנם יש להדגיש, כי נגף משמש גם למוות של אדם בודד [2], בעוד שדבר ומגיפה משמשים תמיד לתיאור מותם של הרבה אנשים. ייתכן שמקור השם 'דבר' הוא בעובדה שכולם מדברים בו, בגלל החללים הרבים שהוא מפיל. יש מי שכתב, שמקור השם הוא "דבר ה'", המתקיים במותו הפתאומי של הנפגע [3].
הדבר נחשב לקללה חמורה [4]. לפי המקרא מועברת המחלה בין בני אדם הנמצאים בצפיפות [5], ובמקומות סגורים [6]. המחלה יכולה לעבור מעיר לעיר, ואפילו כשהערים מופרדות על ידי נהר [7]. החזיר נחשב כגורם מעביר מחלות מדבקות, בגלל הדמיון של מערכת העיכול שלו לזו של בני אדם [8]. גם כשיש דבר בין הגויים, צריכים היהודים להתענות ולהתריע [9], וברור שזו עצה אפידמיולוגית נכונה.
דבר ומגיפה באים על בני האדם בגלל חטאים [10]. בעיקר נזכר הדבר כאזהרה ואיום על חטאי בני ישראל על ידי נביאי החורבן [11].
מספר מגיפות מתוארות במקרא, אם כי ברובם אין תיאור של המחלה שגרמה למותם של אנשים רבים: דבר מצרים [12], שהיה אחד מעשר המכות, פגע רק בבעלי החיים של המצרים, ולא בבני אדם. יש לציין כי אין במקרא, בחז"ל ובמפרשים תיאור מפורט על מהות המכה הזו, והתרגומים תירגמו 'מותנא', היינו מגיפה כלשהי שגורמת למוות; כשנכנסו המרגלים לארץ, היה הדבר נוגף את הגדולים מאנשי כנען, ומתעסקים בני העיר בקבורתם [13]; במגיפה הקשורה לקורח מתו 14,700 אנשים, בנוסף ל-250 האנשים שהיו קשורים ישירות עם קורח [14]; במגיפה בבעל פעור מתו 24,000 איש [15]; במגיפה בימי דוד, בעקבות החטא של מניין האנשים, מתו 70,000 אנשים [16]; רבים מהפלשתים שלקחו את ארון ה' הוכו ומתו במחלת העפלים = הטחורים [17]. יש הסבורים שהמדובר בדיזנטריה, שהיא מחלה זיהומית של מערכת העיכול הגורמת לשלשולים [18], ויש הסבורים, שהעופל הוא הבובון של מחלת הדבר [19]; 50,070 מאנשי בית שמש מתו מפני שראו את ארון ה' [20]; 185,000 מחיילי צבא אשור של סנחריב הוכו בלילה [21]. על מגיפה זו דנו חז"ל [22], וכן יוסף בן מתתיהו [23], וחוקרים אחדים [24], אשר העלו השערות שונות על מהות המגיפה. ואמנם, גם תבוסה במלחמה, המלווה בתמותה רבה של לוחמים, מכונה מגיפה [25] ונגף [26]. ואמנם גם מבחינה רפואית השתנו הדגשים, וכיום מתייחסים כמגיפה גם למחלות או לפגיעות שאינן זיהומיות-מדבקות, כגון מחלות לב, מחלות מדבקות, תאונות וכיו"ב, ומדע האפידמיולוגיה הרחיב את תחומי מחקרו ועיסוקו גם למצבים כאלו.
במאה ה-6 למניינם היתה מגיפת דבר איומה, שנמשכה כשני דורות, ואשר פגעה בכל ארצות האימפריה הרומית, והגיעה עד לאירופה הצפונית. לפי האומדן נספו במגיפה זו כ-100 מיליון בני אדם, שהיוו כמחצית האוכלוסיה של אזור הים-התיכון באותו זמן. מתחילת הספירה ועד המאה ה- י"ז תוארו למעלה מ- 150 מגיפות קשות.
בימי הביניים היו מספר מגיפות כלל-עולמיות קשות, והידועה שבהם היתה המגיפה השחורה, שהיא מחלת הדבר. במשך כ- 6 שנים, בין השנים 1352-1346, גרמה מגיפת ה'מוות השחור' למותם של כ- 25-20 מיליון בני אדם, מספר שהיווה כרבע עד מחצית האוכלוסיה באירופה ובאנגליה באותם הימים [27]. ההשערה הרווחת היא, שפרוות שיובאו מאסיה לאזור הוולגה שברוסיה, נשאו פרעושים נגועים בחיידק הדבר, וגרמו להתפרצות המחלה באזור. משם התפשטה המחלה לאורך מורד נהר הוולגה עד לים השחור, ומשם הגיעה בספינות לנמלי איטליה ומהם לכל רחבי אירופה. גם באזור ארץ ישראל פגעה המגיפה באותם ימים. בעזה מתו כ- 22000 איש, בקיסריה לא נותר אדם חי, בקהיר מתו בשיא המגיפה כ- 10000 איש ליום, וקפריסין איבדה כמעט את כל אוכלוסייתה [28].
בעת החדשה נרשמו מגיפות דבר מוגבלות יחסית בהודו ובאפריקה. בישראל היתה מגיפת דבר בשנת 1799, אשר פגעה בצורה קשה בצבאו של נפוליאון ביפו ובעכו. מתוך 2200 הרוגי הצבא הצרפתי היו כ- 1000 שמתו בגלל הדבר, ובתוכם 44 רופאים [29].
גדולי ישראל בתקופות אלו התייחסו בהרחבה למגיפות אלו. הם תיארו אותם בפירוט רב, הגדירו את המקומות בהם התרחשו, תיארו ניסיונות טיפוליים, ונתנו עצות כיצד להתנהג. במקומות מסויימים היה מספר החולים כה רב, עד שלא היה אדם בריא שיכול היה לטפל בחולים [30]. המחלה גרמה לאבעבועות [31], ולהפלות מוקדמות [32]. מי שחלה והבריא היה מחוסן, ולא חלה עוד [33].

פרטי דינים
עיר שיש בה דבר, מתענים אנשי העיר ומתריעים. איזהו דבר? אם יש בעיר חמש מאות איש, ומתו בה שלושה מתים בשלושה ימים זה אחר זה, הרי זה דבר; היו בה אלף, ויצאו ממנה ששה מתים בשלושה ימים זה אחר זה, הרי זה דבר; יצאו ביום אחד, או בארבעה ימים, אין זה דבר; וכן לפי חשבון זה. היה דבר במדינה, ושיירות הולכות ובאות ממנה למדינה אחרת, שתיהן מתענות, אף על פי שהן רחוקות זו מזו [34]. ודווקא אם מתו בה בחורים, אבל נשים, קטנים וזקנים אינם בכלל מנין אנשי המדינה לעניין זה [35]. אכן, האחרונים פסקו, שבזמן הזה אין מתענים כלל בזמן הדבר, ואין מתאבלים בשעת הדבר, כי מצב החולים עלול להחמיר עקב כך [36].
העצה העיקרית של חז"ל ושל הפוסקים היא לברוח מן העיר בזמן שיש בה דבר [37]. הפוסקים קבעו, שהחובה לברוח מן העיר בזמן מגיפה חלה על כולם, פרט לאלו שכבר חלו במחלה זו, כנראה בהנחה שהם מחוסנים מהמחלה עקב חשיפתם הקודמת, או אלו המסוגלים להיות לעזר לאחרים בשירותם [38]. העצה ההלכתית היא לברוח בתחילת המגיפה, אבל כאשר המגיפה כבר התפשטה, עדיף שלא לצאת מהבית ומהעיר [39]. קריאה מיוחדת קראו הפוסקים להורים לצאת עם ילדיהם ממקומות המגיפה [40].
היה דבר בעולם, ואמרה אשה שבעלה מת בדבר - יש אומרים שהיא נאמנת [41], ויש אומרים שאינה נאמנת [42].
מנהג קדום היה להעמיד חופה של יתומים או עניים בבית העלמין כסגולה לעצירת מגיפות [43].
בגלל החשש מפני התפשטות המחלה והדבקה בה, התירו הפוסקים שינויים שונים בדיני הקבורה של אנשים שמתו עקב זיהומים ומגיפות [44].

מקורות והערות
[1] ראה במדבר יז יא; שם יז יג; שם כה ט; שמו"ב כב כא; ישעיה כב יז; דבהי"ב כא יד; [2] כגון שמו"א כה לח; שמו"ב יב טו; דבהי"ב יג טו; [3] רש"ר הירש על פסוקנו; [4] ויקרא כו כה; ירמיה כח ח; יחזקאל יד יט; ועוד; [5] ויקרא כו כה; [6] יחזקאל ז טו; [7] תענית כא ב; [8] תענית שם; טושו"ע או"ח תקעו ג; [9] תוס' תענית כא ב ד"ה אמרו; [10] לדוגמא בפסוקנו. וכן ויקרא כו כה; שמו"ב כד טו; זכריה יד יב; [11] בירמיה כ-20 פעם; ביחזקאל כ-15 פעם. וראה עוד במשנה אבות ה ח-ט. וראה מה שכתב בשערי תשובה לרבנו יונה, שער שלישי, אות' קיז-קיח; [12] בפסוקנו; [13] תנחומא שלח ז; [14] במדבר יז יד; [15] במדבר כה ט; [16] שמו"ב כד טו; [17] שמו"א ה ט,יב; [18] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים 300:2; [19] ראה באנציקלופדיה העברית, כרך יא, ע' דבר, עמ' 871; [20] שמו"א ו יט; [21] מל"ב יט לה; ישעיה לז לו. וראה עוד בדבהי"ב לב כא; [22] ראה סנהדרין צד ב-צה א; מגילה לא ב; שמות רבה יח ה; ילקוט שמעוני, ישעיה פ"י רמז תטו; [23] קדמוניות היהודים, כרך ב, ספר י, פ"א סע' 21. על פי תיאורו ייתכן שהמגיפה נבעה משתיית מים מזוהמים; [24] ראה ז. יעבץ, תולדות ישראל, תרפ"ז, ח"ב עמ' 140 ואילך; ד. ילין, חקרי מקרא: באורים חדשים במקראות (ישעיהו), תרצ"ט, עמ' צא ואילך; י. מרגולין, הרפואה קלח:171, 2000. חוקרים אלו מדברים על מחלת חום פתאומית, על רעידת אדמה, על שריפה או על ידי הדף אוויר אדיר; [25] שמו"א ד יז; זכריה יד יב; [26] ויקרא כו יז; שמו"ב י טו; [27] ראה סיכום הנתונים באנציקלופדיה עברית, כרך יא, ע' דבר, עמ' 871 ואילך. וראה שם על מגיפות דבר נוספות בשנות ההיסטוריה; [28] ראה ר. מוסרי ואח', הרפואה קכח:242, 1995; [29] ראה נ. לוי, הרפואה קכח:820, 1995; [30] ראה שו"ת חות יאיר סי' ס; [31] שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תרפב. הכוונה כנראה לבובון של הדבר; [32] שו"ת מהרשד"ם חאבהע"ז סי' קצ; [33] שו"ת הרדב"ז שם. וראה עוד ביש"ש ב"ק פ"ו סי' כו; שו"ת חות יאיר סי' ס; [34] תענית כא א-ב; רמב"ם תעניות ב ב,ה; טושו"ע או"ח תקעו ב; [35] ירושלמי תענית ג ד; רמב"ם שם, וראה בלח"מ שם; טושו"ע שם, ומ"ב שם סק"ה; [36] מג"א סי' תקעו סק"ב; מ"ב שם סק"ב; [37] ב"ק ס ב, ובמהרש"א שם; שו"ת מהרי"ל סי' נ; רמ"א יו"ד קטז ה. ועצה זו נרמזה כבר על ידי הנביא ירמיהו כא ט-י. וראה בביאור הגר"א יו"ד סי' קטז סקט"ז; תו"ת דברים פל"ב אות עה; [38] יש"ש ב"ק פ"ו סי' כו; [39] יש"ש שם; רמ"א שם; [40] ראה של"ה שער האותיות, סג ב; מג"א סי' תרכו סק"ג; [41] יבמות קיד ב, מחלוקת אם נאמנת אם לאו; רמב"ם גירושין יג ז; המחבר, שו"ע אבהע"ז יז נה; [42] טור ורמ"א, אבהע"ז יז נה; שו"ת הר"ן סי' ג; יש"ש יבמות פט"ו סי' ג; [43] ראה שו"ת מהרש"ם ח"א סי' מ; משמרת שלום, חלק דינים, הלכות שמחות אות ח סקל"ט; שולחן העזר ח"ב סי' ז. וראה בס' השואה במקורות רבניים, עמ' 358 ואילך, על מנהג זה בגטאות שונים בעת השואה; [44] ראה שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' צז; שו"ת ערוגת הבושם ח"ב חיו"ד סי' רנא. וראה פת"ש יו"ד סי' שסג סק"ה. וראה מאמרו של הגר"ש גורן, תחומין, כג, תשס"ג, עמ' 93 ואילך, בעניין שינויים בקבורת חללי אב"כ.
עוד בנושא חמדת האנציקלופדיה התלמודית
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il