בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מצוות
לחץ להקדשת שיעור זה
ד' אדר תשע"ז

הרמב"ם חלק א'

undefined

רבנים שונים

ד' אדר תשע"ז
2 דק' קריאה
הרמב"ם מביא שלוש מטרות עיקריות שרואים שהתורה מכוונת אליהם על ידי המצוות, ומסביר על כל אחת מהן את כוונתה ונותן לכך דוגמה:

"...מכלל מטרות התורה השלמה עזיבת התאוות והזילזול בהן, וצימצומן עד כמה שאפשר, ושלא ידרוש מהן אלא ההכרחי. וכבר ידעת כי רוב להיטות ההמון והתפקרותם – אינה אלא בזלילה במאכל ובמשתה ובתשמיש, וזה הוא המבטל את שלמות האדם הסופית (-המוחלטת), והמזיק לו גם בשלמותו הראשונית, המפסיד רוב מצבי אנשי הערים (-המציאויות החברתיות) והנהגת הבית.
כי ברדיפה אחר עצם התאווה, כדרך שעושים הסכלים:
יבטלו התשוקות העיוניות,
וייפסד הגוף ויאבד האדם בטרם בוא עתו הטבעי לו,
ויתרבו הדאגות והיגונות,
ויתרבו הקנאות והשנאות והמחלוקות על נישול מה שביד הזולת,
– גורמי כל זה, מפני שהסכל (-הטיפש) עושה את ההנאה בלבד תכלית הדרושה לשמה ולעצמה (ולא כדבר המועיל למטרות גדולות).
ולפיכך ניהל אותנו ה' יתרומם שמו בתתו לנו מצוות המבטלות את התכלית הזו, ומטות את המחשבה מהן בכל אופן, ומנע מכל מוח שמביא ללהיטות ולסתם תאווה.
וזו מטרה גדולה ממטרות התורה הזו, הלא תתבונן מקראות התורה היאך ציוותה בהריגת מי שנראה בעניינו שהוא מפריז בדרישת תאוות האכילה והשתייה, והוא בן סורר ומורה, והוא אומרו: "זולל וסובא", וציווה לסקלו ולמהר להכריתו בטרם יחמיר עניינו ויאבד רבים ויקלקל תכונות צדיקים ברוב תאוותנותו"

(מורה הנבוכים לרמב"ם חלק שלישי פרק לג)

הרמב"ם מדגיש ומאריך שהמתכון לחיים מתוקנים ומאוזנים הוא חוסר להיטות וחוסר רדיפה אחרי התאוות הגשמיות והצרכים הגופניים. בתורה מאוד בולטת המגמה לחנך את האדם לקדושה. התאוות הגופניות בהגזמתן הורסות את החברה, וגם לאדם הפרטי הן הורסות את הגוף ואת הנפש, כל צורת האדם נהרסת כך ולכן התורה הרחיקה את האדם מהחיים המקולקלים האלה באופן חזק.
כמובן חשוב לציין שהרמב"ם לא היה נגד העולם הזה והשימוש בו באופן נכון וישר אלא רק ההגזמה לאחד הכיוונים היא שמשחיתה את הסדר והבריאות. הרמב"ם כותב זאת מפורשות בהקדמתו למסכת אבות:

"המעשים הטובים הם המעשים השווים, הממוצעים בין שני קצוות, אשר שניהם רעים: הראשון תוספת והשני חסרון.
והמעלות הן תכונות נפשיות וקניינים ממוצעים בין שתי תכונות גרועות: אחת מהן יתרה, והאחרת חסרה.
ומן התכונות האלה יתחייבו המעשים ההם.
והמשל (-דוגמא) לזה:
הזהירות, שהיא מידה ממוצעת בין רוב התאווה ובין העדר הרגשת ההנאה. הרי שהזהירות היא מן המעשים הטובים.
ותכונת הנפש, אשר תתחייב ממנה הזהירות, היא מעלה מן המידות.
אך רוב התאווה היא הקצה הראשון, והעדר הרגשת ההנאה בכל הוא הקצה האחרון ושניהם רע גמור. ושתי תכונות הנפש, אשר מהן יתחייב -
1. רוב התאווה - והיא התכונה היתרה
2. והעדר ההרגשה - והיא התכונה החסרה.
- שתיהן יחד פחיתויות מפחיתויות המידות.
...וההסתפקות ממוצעת בין חמדת-הממון ובין העצלות.
...והרבה פעמים יטעו בני אדם במעשים האלה, ויחשבו אחד הקצוות - "טוב" ומעלה ממעלות הנפש.
ופעמים יחשבו שהקצה הראשון הוא "טוב". כמו שיחשבו את ההעזה מעלה, ויקראו את המעז - "גיבור". וכשיראו מי שהוא בתכלית ההעזה והקפיצה לתוך הסכנות, שמפקיר נפשו למות במתכוון וניצל במקרה, ישבחוהו על זה ויאמרו: "הרי זה גיבור".

ופעמים יחשבו שהקצה האחרון הוא "טוב". ויאמרו על -
פחות הנפש שהוא סבלן,
ועל העצל שהוא מסתפק,
ועל נעדר הרגשת ההנאה, לגסות טבעו, שהוא זהיר.
ועל האופן הזה של הטעות, יחשבו גם את הפזרנות והיהירות למעשים המשובחים.
וזה כולו טעות.
ולא ישובח באמת אלא הממוצע, ואליו צריך האדם שיכוון. וישקול מעשיו כולם תמיד עד שיתמצעו"
(הקדמה למסכת אבות פרק רביעי)

כלומר לרמב"ם עצמו פשוט, שגם ההגזמה לכיוון הפרישות מהעולם – אינה דבר טוב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il