ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות תרומה Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (40 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (40 ד')

ז' אדר תשע"ז

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ"

שיחת מוצאי שבת תרומה תשע"ז



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

השראת השכינה בעולם
קראנו השבת את פרשת תרומה. נאמר בפרשה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). אני רוצה להביא את דברי בעל 'שערי אורה', הוא חי לפני כחמש מאות שנה, הוא כתב ספר עמוק, פנימי. השל"ה על פרשת תרומה (תורה אור, פרשת תרומה ד"ה מתחילה) מביא את דבריו על עניינו של בית המקדש. אומר ה'שערי אורה':
וצריך אתה לדעת עיקר גדול, דע בתחלת בריאת העולם עיקר שכינה בתחתונים היתה, וכו'.
לפני חטאו של אדם הראשון הייתה השכינה שורה בעולם הזה.
וזהו לשון "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (בראשית ב, א), שנשתכללו אלו מאלו, ונתמלאו אלו מאלו, והיו הצינורות והמקורות פועלים בשלמותם, ונמשכים מלמעלה למטה,
כלומר השפע האלוקי ירד בעולם באופן שלם ומתוקן,
נמצא ה' יתברך ממלא מלמעלה למטה וכו'. בא אדם הראשון וחטא, נתקלקלו השורות ונשתברו הצינורות ונפסקו הבריכות, ונסתלקה שכינה ונתפרדה החבילה. באו אברהם יצחק ויעקב עליהם השלום, התחילו להמשיכה למטה, ותקנו לה שלשה כסאות, והמשיכוה קצת המשכה, ועשו גופותיהם כסאות לשכינה, אבל לא נמשכה השכינה בארץ לדירת קבע אלא לדירת עראי, והייתה יושבת על גביהם. והסוד "וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם" (בראשית יז, כב), ועל זה אמרו: 'האבות הם המרכבה' (בראשית רבה מז, ו). נמצאת השכינה בימיהם פורחת באוויר, ולא מצאה מנוח לכף רגלה בארץ כאשר בתחילת הבריאה. בא משה רבינו עליו השלום וכל ישראל עמו, ועשו משכן וכלים, ותקנו קלקול הצינורות, וסדרו את השורות והתקינו הבריכות והמשיכו מים חיים מבית השואבה, והחזירו השכינה לשכון בתחתונים באוהל, אבל לא בקרקע כאשר בתחילת הבריאה.
השכינה שירדה למשכן לא שכנה באופן השלם כמו שהיה לפני חטאו של אדם הראשון.
וסוד זה הוא "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), ונמצאת השכינה כאכסנאי הולך ממקום למקום, ולזה אמר: 'וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם', ולא אמר 'ושכנתי למטה' אלא 'בתוכם', כדמיון אכסנאי, כלומר, בכל מקום שילכו אלך עמהם ואשכון בתוכם, אבל לא במקום קבוע. וזה סוד "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" (במדבר י, לה) וכו'.
ועל דרך זה הסוד נצטער דוד ובקש לקבוע מקום לשכינה למטה במקום קבוע, וזהו סוד "אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב; אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי; אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב: (תהלים קלב, ב - ה)
דוד המלך רוצה להשכין את השכינה בארץ והוא אומר שהוא לא יבוא לאוהל ביתו ולא ייתן שינה לעיניו עד שימצא את המקום שבו אפשר לבנות את בית המקדש.
וכתיב: "כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ; זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ" (שם שם, יג- יד). ולפי שביקש דוד לקבוע מקום למנוחת השכינה ואמר: "קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ" (שם שם, ח). ישרו מחשבותיו לפני השכינה, ושלח ואמר לו ה' יתברך ביד נתן הנביא: "לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה' הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי; כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן; בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים" (שמואל ב ז, ה-ז). ובמקום אחר כתיב: "רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת כִּי אִם בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי" (מלכים א ח, יט; דברי הימים ב ו, ט).
דוד המלך רצה לבנות אבל הקב"ה אמר לו שלא הוא יבנה אלא בנו.
מה עשה דוד המלך? הכין כסף וזהב ונחשת וברזל עצים ואבני שוהם ומלואים ואבני פוך ורקמה וכל אבן יקרה ואבני שיש לרוב, וסידר כל מערכות המקדש וכל ביתיו וגנזכיו ועליותיו וחדריו, העזרות והאולם וההיכלות, ושאר כל תבנית הבית וחצרותיו ולשכותיו, הכול קבל ברוח הקודש, וצורת כל מקום ומקום, ושיעור הכסף והזהב ואבנים טובות ושאר כל הדברים הצריכים לו, במשקל במדה ובמשורה, הכול כפי סדרי המערכת וצורך השכינה. כמו שכתוב: "וַיִּתֵּן דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת תַּבְנִית הָאוּלָם וְאֶת בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו וַעֲלִיֹּתָיו וַחֲדָרָיו הַפְּנִימִים וּבֵית הַכַּפֹּרֶת" (דברי הימים א כח, יא) וכו'.
הרי לך כי דוד עליו השלום סידר כל צורת בית המקדש, ומשקל כל דבר ודבר, על פי ה' יתברך. והכול תבנית המרכבה כסא ומעון לשכינה.
אחר כך בא שלמה ובנה את הבית, וסידר כל המערכות והצורות כפי שסידר לו דוד אביו עליו השלום. ואז ירדה שכינה למטה ושכנה בבית עולמים. וזהו שכתוב: "אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל; בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים" (מלכים א ח, יב-יג). וכתיב: "עַתָּה אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל יֵאָמֶן נָא דבריך דְּבָרְךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לְעַבְדְּךָ דָּוִד אָבִי; כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (מלכים א ח כו-כז). "עַתָּה קוּמָה ה' אֱלֹקִים לְנוּחֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ כֹּהֲנֶיךָ ה' אֱלֹקִים יִלְבְּשׁוּ תְשׁוּעָה וַחֲסִידֶיךָ יִשְׂמְחוּ בַטּוֹב; ה' אֱלֹקִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶיךָ זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ" (דברי הימים ב ו, מא-מב) וכו'.
הפסוקים הללו הם חלק מהתפילה שהתפלל שלמה המלך בשעה שחנך את בית המקדש.
ואם כן נמצאת השכינה משלחת הברכה כפי השיעור הראוי לכל הארצות מבית המקדש וכו'.
ומבית המקדש היו כל הצנורות נמשכות לכל הארצות כולם, לשבעים משפחות כנגד שבעים שרים, ומירושלים היו נוטלין פרס, כדכתיב: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג).
ירושלים היא המקור לכל השפע שיורד לעולם, הכול יורד דרך בית המקדש. ה'שערי אורה' מביא הרבה פסוקים להראות את זה: "כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם" (תהלים קלג, ג), "מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ" (שם נ, ב), עניינו של בית המקדש הוא לקשר בין בית מקדש של מטה לבית מקדש של מעלה. כצינור המחבר בין העולם הזה לריבונו של עולם, למקור. היה ברור שהשפע יורד דרך ירושלים:
ולפי שהיה שלמה יודע דרך המשכת השפע מירושלים לכל המקומות אמר: "עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי" (קהלת ב, ה). וכי אפשר במקום אחד שיצמחו [בו] כל מיני אילנות שבעולם? אלא היה יודע שלמה איזה גיד נמשך לכוש נטע בו פלפלין, וכן לכל צד וצד. והיינו דכתיב: "מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ" (שם), 'מציון' משתיתו של עולם (מדרש תנחומא, קדושים י). ואם כן נמצאת השכינה משלחת הברכה כפי השיעור הראוי לכל הארצות מבית המקדש.
אלו דברי 'שערי אורה' שמביא השל"ה. אחר כך הוא מביא עוד שהקב"ה משרה את שכינתו על ישראל. יש עניין המקום ויש העניין של מי הקב"ה משרה את שכינתו עליו. כמו שחז"ל אמרו לנו (מגילה כט ע"א), שכל מקום שגלו ישראל, השכינה גלתה עמהם. השכינה נמצאת בישראל ולעולם היא לא עוזבת אותם. גלו למצרים שכינה עמהם. גלו לבבל שכינה עמהם. גלו לאדום שכינה עמהם, שנאמר: "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם" (ישעיהו סג, א) וכשהם חוזרים שכינה עמהם שנאמר: "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ" (דברים ל, ג) 'והשיב לא נאמר, אלא 'ושב'.

מדרגות בהופעת השכינה

מדרגות בהופעת השכינה. השיא של הופעת השכינה עד עכשיו הייתה בבית המקדש. אחרי חטאו של אדם הראשון האבות הורידו במובן מסוים את השכינה למטה, הם היו מרכבה לשכינה. אחר כך אנו נפגשים במדרגה גבוהה יותר של הופעת השכינה: ישראל ביציאת מצרים ובמתן תורה ובבניין המשכן. ואחר כך, השיא, זה בית המקדש. וגם בגלות, בכל מקום שגלו שכינה עמהם. חז"ל אומרים לנו שיחיד שעוסק בתורה שכינה כנגדו, וככל שיותר אנשים עוסקים בתורה כך יש יותר הופעת שכינה, ובעשרה עוד יותר (ברכות ו ע"א). לפי גודל הציבור כך גודל הופעת השכינה. וכאשר כלל ישראל מופיע, בבית המקדש, אז זה שיא הופעת השכינה. ולזה אנחנו מתפללים, שהקב"ה ישרה שכינתו בתוכנו באופן היותר גדול והיותר מלא, 'שיבנה בית המקדש במהרה בימינו'.
שני בתי המקדש שהיו חרבו, ועכשיו אנחנו מצפים לבניין בית המקדש השלישי. המהר"ל בנצח ישראל (פרק נב), בביאורו את מעלת ירושלים ובית המקדש, מביא את דברי הגמרא בפסחים (פח ע"א):
אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹקֵי יַעֲקֹב" (ישעיהו ב, ג) וגו'. אלוקי יעקב ולא אלוקי אברהם ויצחק, אלא לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר: "אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה" (בראשית כב, יד). ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (שם כד, סג) אלא כיעקב שקראו בית שנאמר: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל" (שם כח, יט)
מסביר המהר"ל:
וביאור ענין זה, דע כי בית המקדש הוא המקום שהשם יתברך יש לו חבור ודביקות עם התחתונים, שזהו ענין בית המקדש. ומפני שמדת אברהם הוא מדת החסד, והחסד מתדמה כהר, לפי שכל חסד הוא גדול.
מידתו של אברהם היא מידה מיוחדת. מידת החסד, מידת השפע שהיא מידתו של הקב"ה. בית המקדש הראשון היה בבחינה הזו, על פי מידת החסד האלוקי. בית המקדש השני היה כנגד יצחק שקראו שדה. גם הר וגם שדה אלו לא מקומות קבועים שאנשים גרים בהם, לפעמים נמצא האדם בשדה אבל המקום הקבוע שלו זה הבית, ביתו של האדם. אם כך בשני בתי המקדש הראשונים כל אחד הופיע ייצג בחינה מסוימת של הופעת שכינה במדרגה המיוחדת שלו. אלו שני צדדים, מידת החסד, ומידתו של יצחק, מידת הדין. אלו שני צדדים, וצדדים הם לא שלמים.
יעקב מידתו היא מידת הרחמים, מידת האמת, לפי המקובלים מידת התפארת. מידה אמצעית שכוללת את שאר המידות. וזה עניינו של בית המקדש העתידי. בתי המקדש חרבו כי כל דבר שהוא חד צדדי הוא לא מושלם, למרות שיש לו מעלות נפלאות. מידת החסד זו מידה נפלאה ועליונה, אחת ממידותיו של הקב"ה. וכן מידת הדין, שרצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין וראה שאי אפשר ושיתף את מידת הרחמים (בראשית רבה יב, טו). יש מדרגות בהופעת השכינה אפילו בבית המקדש. עד עכשיו אמרנו שיש מדרגות עד בית המקדש, ועכשיו אנחנו אומרים שיש עוד מדרגות. מבחינה מסוימת הכתוב אומר: "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן" (חגי ב, ט), בית המקדש השני גדול מהבית הראשון. ומבחינה אחרת בבית המקדש הראשון הייתה קדושה עליונה ומוחלטת יותר מבבית המקדש השני, שהיו חסרים בו חמישה דברים. היו חסרים בו דברים חשובים ומרכזיים שלכאורה הם התוכן העמוק של בית המקדש. לא היה ארון, וללא כרובים, המוח והלב היו חסרים. הגמרא ביומא אומרת (כא ע"ב) שאחד הדברים שהיו חסרים בבית המקדש השני זו השכינה. לא מתכוונים שלא הייתה שכינה בבית המקדש השני אלא שלא הייתה כמו בבית הראשון.
הבית השלישי שאנחנו מצפים לו, שלא יחרב, יהיה שלם בכל המובנים, בו תשרה השכינה בהופעה שלמה ועליונה. לזה אנחנו מצפים. צריך לזכור את חסרונו של בית המקדש. ולפעמים באים אנשים סמוך לתשעה באב ואומרים שהם לא מרגישים את חסרונו של בית המקדש. בלי בית המקדש אנו כמו גוף בלי ראש. בית המקדש מחבר את עם ישראל לריבונו של עולם בחיבור חדש לגמרי, עם ישראל מחובר עכשיו באיזה שהוא אופן, אבל החיבור לעתיד יהיה משהו אחר לחלוטין. חיבור שיחבר את עם ישראל ואת העולם כולו. צריך להרגיש את החיסרון הזה, וכאשר מתפללים בתפילות על בית המקדש צריך שהדברים יצאו מקירות הלב. אנשים מרגישים את החיסרון הפרטי שלהם, אבל בשביל להרגיש שיש חסר לכלל האומה ולכלל העולם, צריך לבנות כוחות פנימיים והכרות פנימיות. וכך אומר מסילת ישרים בסוף פרק החסידות, שגם מי שרוצה להיות אדם שלם וצדיק וזוכה לעולם הבא ולשבת בין הצדיקים, נמצא במדרגה טובה, אבל יש מידה יותר גדולה ממנה, שהאדם מתפלל לא רק על עצמו שהוא יהיה צדיק ושלם וטוב, אלא הוא מתפלל על כבוד שמים, שכבוד שמים יתגלה. כל עוד שאין בית המקדש יש חסר בכבוד שמים. האדם השלם מתפלל על הדור, מתפלל שבית המקדש יבנה, שיתקבצו הגלויות. אלו תפילות כלליות, הן לא נוגעות לצרכי האדם הפרטי בעבודתו את ה'.
אנחנו זוכים ברוך ה' להיות בדור שנמצא בארץ ישראל, בתהליך של חזרה, מתקרבים מאוד לבניין המקדש ביחס לכל הדורות הקודמים. אז כמובן שכאשר קוראים את הפרשה הזו חייבים להתעורר, להתעורר! לבקש שנזכה לבניין המקדש. ולא רק לבקש אלא לעשות פעולות כדי שזה יגיע לנו.

כתר תורה
הפרשה מפרטת לנו: "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים" (שמות כה, י). בכל הכלים שהיו במשכן כתוב: "ועשית". ובארון כתוב: "ועשו". כולם ביחד, הארון מסמל את התורה. אומר 'אור החיים' (שם ד"ה ועשו): כדי לקיים את התורה צריך את כולם יחד, כי המצוות מתחלקות: יש מצוות שכהנים מקיימים וישראל לא מקיימים, יש כאלה שהלווים מקיימים, ויש מצוות שישראל מקיימים, וביחד מתקיימת התורה כולה, ולכן יחד "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים" (שם). הגמרא במסכת יומא אומרת (עב ע"ב) שיש שלושה זרים, על שולחן לחם הפנים נאמר: "וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב" (שם כה, כה) וכן על מזבח הקטורת, וגם על הארון נאמר. זר זה מין כתר כזה, על השולחן הוא מבטא את המלוכה. על המזבח הוא מבטא את הכהונה, ועל הארון הוא מבטא כתר תורה. בשולחן זכו המלכים, ובמזבח הכהנים, וכתר תורה מונח ועומד וכל מי שרוצה יבוא ויטול. ושמא תאמר שהתורה פחותה מהם - התורה עולה על כולם שנאמר: "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ" (משלי ח, טו). כך אומרת הגמרא.
הגמרא שם אומרת עוד דבר: "מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ" (שמות כה, יא) כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם. כמו הארון שהיה מצופה מבפנים ומבחוץ בזהב. וכל תלמיד חכם שאין תוכו כברו, מבחוץ הוא נראה תלמיד חכם אבל בתוכו לא כל כך.. המידות לא מתוקנות, ההתנהגות לא מושלמת, רואים אותו, הוא מופיע כתלמיד חכם שמלמד ויודע, אבל בביתו, בהתנהגותו הפרטית, לפני ולפנים אין תוכו כברו - אז הוא לא תלמיד חכם. זה דבר שמאוד התרשמנו ממנו אצל מורנו הרב צבי יהודה, הכול היה מקודש אצלו, הפרטים והכללים. האכילה ברצינות, בכובד ראש, כשולחנו של מקום. ההתנהגות הפרטית האישית, כל פרט ופרט היה מחושב ושקול. המילים שהיה מדבר, היו שקולות. הכול נבע מקדושה. תלמיד חכם צריך שיהיה תוכו כברו, החיצוניות בלבד לא מספיקה.

פני הכרובים
על הארון היו כרובים. הגמרא בבבא בתרא (צט ע"א) מביאה מחלוקת בין רבי יוחנן לרבי אלעזר לאן פניהם של הכרובים היו פונים:
רבי יוחנן ורבי אלעזר. חד אמר: פניהם איש אל אחיו. וחד אמר: פניהם לבית. ולמאן דאמר פניהם איש אל אחיו הא כתיב: "וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת"? (דברי הימים ב ג, יג)
מדובר על הכרובים ששלמה עשה, ופניהם היו לבית, ובודאי שהוא בנה אותם כמו הכרובים שעשה משה. אז איך מי שאומר שפניהם היו איש אל אחיו יסביר את הפסוק הזה?
לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.
מבאר הרשב"ם במקום (ד"ה כאן), שלכתחילה הם היו פניהם איש אל אחיו, ובזמן שלא עשו רצונו של מקום בדרך נס היו מסובבים פניהם אל הבית. ממשיכה הגמרא:
ולמאן דאמר "ופניהם לבית" הא כתיב: "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו"? (שמות כה, כ) דמצדדי אצדודי.
הגמרא מבררת איך יסביר מי שאומר "ופניהם לבית", את הפסוק "ופניהם איש לאחיו". כאן אי אפשר היה לתרץ את התירוץ הקודם, שבשעה שעושים רצונו של מקום היו פניהם איש אל אחיו, כי אם כך יוצא שבדרך כלל לא היו עושים רצונו של מקום ורק כשעושים רצונו של מקום פניהם איש אל אחיו, ולא מסתבר להעמיד את הכרובים כך מלכתחילה שכאילו הסדר שלא עושים רצונו של מקום חס וחלילה. ולכן מאן דאמר "ופניהם לבית" מסביר שפניהם לא היו ממש אל הבית ולא ממש איש אל אחיו, אלא כמי שנפרד מחברו, שמצדדים את הפנים זה לזה, שלא ממש פונים איש אל אחיו אלא פונים גם כלפי הבית.
מסביר 'נפש החיים' את הגמרא הזו על פי הגמרא במסכת ברכות (לה ע"ב) שם יש מחלוקת רבי שמעון בר יוחאי ורבי ישמעאל. רבי שמעון בר יוחאי סובר שצריך לעסוק בתורה ואחרים יפרנסו את ישראל, ורבי ישמעאל סובר שכל אדם, מחוסר ברירה "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ" (דברים יא, יד) צריך לאסוף את הדגן. 'רבים עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם'. ומסביר נפש החיים: הדעה שאומרת שהכרובים היו לכתחילה פניהם איש אל אחיו, זה הפסוק שמדבר על המשכן בתורה, כאשר ישראל היו במדבר, ולא התפרנסו ולא עבדו ולא קיימו "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (שם) הם היו פנויים לגמרי ועסקו כולם בתורה, אז באמת היו פניהם של הכרובים איש אל אחיו. כלומר לפי רבי שמעון בר יוחאי כאשר ישראל לא עושים רצונו של מקום על זה נאמר "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (שם), כי הם צריכים לאסוף בעצמם ולא אוספים להם. וזה תמוה! הרי כאשר התורה אומרת: " וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם; וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (שם, יג- יד) משמע שכאשר נשמע למצוות ה' אז יתקיים בנו "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ"! תוספות (שם, ד"ה כאן) דן כבר בדבר והוא מתרץ: עושים ולא עושים, לא עושים לגמרי רצונו של מקום. הם גם עובדים ולא רק לומדים, כך מבאר ר' חיים מוולוז'ין.
ומוסיף ומבאר שזה ההבדל בין פרשה ראשונה לפרשה שניה של שמע. בפרשה ראשונה נאמר: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה) ובפרשה שניה נאמר: "...לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (שם יא, יג), ואין בכל מאודכם, חסרה שלמות בעבודת ה'. זה דווקא מתאים לדעת רבי ישמעאל, שהציבור כציבור לא יכול להיות במדרגה כזו שרק לעסוק בתורה, לכן נאמרה פרשה שניה בלשון רבים. ופרשה ראשונה נאמרה בלשון יחיד, נאמרה על אנשי סגולה, שהם רק קודש שעוסקים רק בתורה. על כל פנים, הדעה שאומרת שפני הכרובים איש אל אחיו סוברת שכך צריך להיות לכתחילה, הסדר הוא שכל ישראל עוסקים בתורה ומצמצמים מאוד את העיסוק במלאכה, ואפילו כשהם עוסקים במלאכה הם שקועים בלימוד והמלאכה נעשית כדרך אגב. והדעה השנייה היא כדעתו של רבי ישמעאל, הם לא פניהם איש אל אחיו, זה לא הסדר הציבורי שכולם יהיו עוסקים בתורה, 'רבים עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם' ולכן מספיק שיהיו מצודדים איש אל אחיו.

השלמות היא בתיקון העולם כולו
חשבתי שאולי נפרש פירוש נוסף. "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" (שמות כה, כ) שני הכרובים, אחד כנגד השכינה ואחד כנגד ישראל. כאשר ישראל עושים רצונו של מקום פניהם איש אל אחיו, והדעה הראשונה שפניהם איש אל אחיו ממש מדברת על המגמה, המציאות שעם ישראל וריבונו של עולם פונים זה לזה, זו המגמה השלמה, עם ישראל עושים רצונו של מקום. ישראל מאוחדים עם רצון ה'. ולמה באה דעה שניה שאומרת שפניהם בעיקר אל הבית ועוד מתרצת שהם מצודדים? וכך גם אומר הפסוק: "וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת" (דברי הימים ב ג, יג) חשבתי שהפסוק הזה מדבר על זמן בית המקדש, לא על המשכן. וחשבתי בליבי שאולי אפשר לפרש שכאשר ישראל היו במדבר המגמה הייתה לחבר את עם ישראל לקב"ה, ארבעים שנות ישיבה בכולל. לימוד והתרוממות והתקדמות, לא עוסקים בשום דבר, רק בונים את התשתית התורנית הבסיסית של האומה הישראלית. אחר כך ישראל באים לארץ ישראל, הם עולים במדרגה, כמו שאמרנו לפני כן, בית המקדש זו מדרגה יותר גבוהה מהמשכן, עולים מדרגה בארץ ישראל, במקום הקודש. 'עשר קדושות הן' (כלים א, ו), ובבית המקדש זו שיא הקדושה. אז התפקיד של עם ישראל הוא לא רק לעסוק בהתרוממות הפנימית שלו, אחרי שהוא כבר ביסס את עצמו, אלא עכשיו בונים את בית המקדש. וכמו שאומר שלמה המלך, שמכל העמים, מכל המקומות, אפילו גויים יבואו לישראל. זה עדיין לא המצב האידיאלי שהנביא מדבר עליו שבאחרית הימים יבואו ויעלו וינהרו כל הגויים, אבל זו התחלת המהלך. עניינו של עם ישראל לא רק לתקן את עצמו אלא להשפיע על כל הגויים, ועם ישראל הגיע בזמן המקדש למצב שהוא יכול להתחיל להשפיע על הגויים. ושלמה המלך אכן החל במהלך הזה, היה לו קשר עם עמים אחרים, דמותו וממלכתו השפיעו והתפשטו לא רק בקרב עם ישראל. יש כאן מצב מיוחד, השכינה וישראל משותפים באיזו מגמה כלפי הבית.
אני רוצה לפרש שישראל מגיעים למדרגה יותר גבוהה כאשר פניהם אל הבית. כאילו גם השכינה וגם ישראל מסתכלים לאותו כיוון, ולא שהם לא מסתכלים זה אל זה, הדגש הוא לא שפניהם אל הבית ולא איש אל אחיו, אלא הדגש הוא שהם ביחד, ישראל נעשים שותפים לקב"ה במגמה האלוקית, ופניהם אל הבית, פניהם להשפיע יחד. ישראל שותפים יחד עם הקב"ה בהופעת כבודו בעולם. וזה עניינם של ישראל. זה קצת שונה ממה שמסביר נפש החיים, אבל זו באמת מגמתם של ישראל. זו המגמה של בית המקדש העתידי, "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם; וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב..." (ישעיה ב, ב- ג)
המגמה לרומם את כל העולם ולא רק את ישראל אלא על ידי ישראל יתרומם כל העולם כולו לעבוד את ה', זו מגמה גדולה, כללית.

בניית 'משכן פרטי'
יצאנו מהפרטיות, בפרשה הזו התבוננו על מגמתו הכללית של עם ישראל. ובשביל זה, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח) כל אחד צריך לראות איך הוא בונה את בית המקדש הפנימי שלו. בחסידות אומרים שכל מצווה ומצווה צריך לקיימה תמיד כי התורה היא נצחית, וכל מצווה מכוונות לכל אחד ואחד, גם המצווה הכללית, כמו בניית בית המקדש, היא לא רק מצווה כללית ישראלית אלא היא גם פרטית, אישית, לעשות מקום לשכינה, כל אחד בתוכו "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שם). להיות בבחינה של התבטלות כלפי ריבונו של עולם. לעשות רצונו של הקב"ה, ועל ידי עשיית רצונו, רצונו מופיע בתוכנו, עלינו. זאת אומרת שעשינו לו מקום, מקום לשכינתו. לדעת שבכל מצווה שאנחנו מקיימים אנחנו ממשיכים את אורה של השכינה לעולם, ועל ידי למוד התורה - 'תלמוד תורה כנגד כולם' (פאה א, א).
שנזכה בעזרת ה' שתשרה השכינה בתוכנו, בעיקר בחודש הזה שזה חודש של "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר" (אסתר ח, טז) ואורה זו תורה (מגילה טז ע"ב). השפת אמת שואל (פורים, שנת תרמח ד"ה איתא), אם אורה זו תורה, היה צריך לומר 'היתה תורה ושמחה'? והוא מתרץ (עיין שנת תרנו ד"ה ליהודים), שצריך להגיד שתורה היא אור. אז בחודש הזה נזכה להשראת השכינה בתוכנו ולעשות לה מקום בתוכנו.

֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il