בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות ליום העצמאות
לחץ להקדשת שיעור זה

ומעשה ידינו כוננהו

undefined

הרב חיים ירוחם סמוטריץ

איר תשע"ז
13 דק' קריאה
א. ישראל דקדשינהו לזמנים
אנו נפגשים עם סגולת הימים. ההופעות שהקב"ה מופיע אלינו - פירות הזמן הן. חז"ל בסוף מסכת תענית (כט, ע"א) אומרים: "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה", ומבאר רש"י: "ימי נסים היו לישראל: פורים ופסח". ננסה להבין את עניינו של הזמן. לא רק האירוע אלא הזמן. ננסה גם להתבונן במהות הזמן ופעולותיו המיוחדות בדורנו, על פי הרמז המפורסם בטור (אורח חיים, סי' תכח) באתב"ש - מהלב של פסח הסובב את כל הזמנים: לשביעי של פסח לא היה בן זוג, עד שהגיע המועד והזמן, ויום העצמאות לעולם יחול ביום בו היה שביעי של פסח.
אנחנו חותמים בברכת המועדים: "מקדש ישראל והזמנים", והגמרא במסכת ברכות (מט, ע"א) מסבירה: "ישראל דקדשינהו לזמנים" - מקדש ישראל המקדשים את הזמנים. יסוד הדברים הוא, שבית דין של ישראל מקדש את החודש וכשנוצר א' בחודש ניסן, נוצק ההמשך והוא שיגיע יום י"ד בניסן - זמן הקרבת הפסח, או יום ט"ו בניסן - החג הראשון של פסח וכן על זו הדרך. זהו חידוש גדול משום שחיוב המועדים הוא מן התורה ואעפ"כ כולם בנויים על הזמן. נמצא שלמרות שהמועד מכוון בידי שמים, לישראל נמסר כוח יצירת הזמן, כפי שאמרו חז"ל (ר"ה כה, ע"א) 'אשר תקראו אותם' – אתם, בכתיב חסר. מפורסמים דברי הרמב"ם בספר המצוות (עשה קנג), שתוקף קידוש החודש הכרחי בכל זמן שהרי בלעדיו היו המועדות בטלים. בדבריו מונחת המשוואה הזו: בהעדר קידוש החודש לא נוצר יו"ט; אין י"ד וט"ו אם אין א'.
גם השמים מתעוררים לבחינת הזמן שישראל יוצרים. את ה-א' בתשרי קידש בית דין, ובו ישב המלך על כסא משפט. מתוך כך נוצר ה-י' שבחודש, הגיע יום הכיפורים והשמים נפתחו לכוח התשובה והכפרה. יסוד זה נכון לכל המועדים.

ב. וחג השבועות תעשה לך
בהקשר זה, לימי ספירת העומר ישנו חידוש גדול בפני עצמו: לחג השבועות אין תאריך בחודש, כידוע, ואם חודשי ניסן ואייר מלאים או חסרים (בזמן שמקדשים ע"פ הראיה), חג השבועות יחול בתאריכים שונים. לכן, היה צד לחשוב ששבועות אינו תלוי ביסוד קדושת הזמנים בידי ישראל. אולם נראה שההיפך הוא הנכון, והיסוד לפיו ישראל מקדשים את הזמנים מוכרח בו עוד יותר; אנחנו סופרים את ימי העומר וכשמסתיים יום המ"ט מגיע "חג השבועות", הנקרא בשם זה משום שהוא מופיע כהמשך לחשבון שבעת השבועות. בימים הללו ישראל מקדשים את הזמן על ידי הספירה, ובספירת כל יום ויום מייצרים את יום ה-נ', שהרי רק משום שיש א', ב', ג' ו-ד' יש גם מ"ט ויש נ' 1 . הימים הללו הם זמנים המיועדים לבטא ביותר את כישרון העשייה שלנו בקדושת הזמנים, מתוך כל הוויית החיים שלנו.אנחנו פועלים בכח העשיה שנתן לנו הקב"ה, וכפי שיבואר.
פסח הוא זמן צאתנו ממצרים וחג הסוכות נועד "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כג, מג). בעוד בפסח ובסוכות מתבוננים אנו על אירוע גדול שקרה לנו והשריש בעולם מציאות של השגחת ד' וגאולה, חג השבועות מופיע בתורה כחג הקציר והביכורים בלבד, ולא מבואר על מה חוגגים אותו ומה מציינים בו. אמנם, חג השבועות הוא זמן מתן תורתנו, אך התורה שבכתב כלל איננה מציינת את העובדה הזו.
צריך להבין את ערכו של חג השבועות כחג שאיננו היסטורי. הוא מתחיל ב"עֹמֶר הַתְּנוּפָה" (שם, טו), ותלוי ב"מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה... בִּכּוּרִים לַד'" (שם, יז). במדבר לא היה מקום לחוג אותו כיוון שבמדבר לא קצרו 2 . החג מצריך הגעה לא"י וקציר, והעבודה המיוחדת במקדש ביום זה קשורה לארץ ישראל. חג זה אינו על העבר; ערכו המיוחד נובע מהיותו הולך ונוצר מחדש מדי שנה: קוצרים את קציר השעורים וממנו מתחילים את ספירת העומר. כך מגיעים לחג השבועות.

ג. בעצם היום הזה
אין תאריך לחג השבועות משום שיש לחבר את יציאת מצרים, על ידי הספירה, לארץ ישראל, ולא להשאיר אותה כמושג עָבָרי אדיר בלבד. ארץ ישראל איננה אירוע עָבָרי, אלא מציאות מתמשכת וחיוניות מתמדת. אליה נמשכת יציאתנו המופלאה ממצרים: "והוצאתי... והצלתי... והבאתי...". ארץ ישראל היא מציאות הוֹויית בה אנו מקבלים שפע א־לוקי, ומצווה עלינו להתבונן בכך שהקב"ה נותן לנו שפע. זו מטרת הביכורים: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ד'" (דברים כו, י). את כל זה אומר האדם על תחילת יבול אדמתו, בה חרש, זרע וקצר. מתחילים אמנם מ"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (שם, ה) אך המטרה היא להגיע לכך שכל הסיפור ההיסטורי ההשגחתי העמוק של הקב"ה על ישראל נמשך אל התאנה שבִּכרה.
הקשר בין "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" ל"וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם" (ויקרא כו, ג) הוא חיבור העולמות; אדם מקיים מצווה, פועל רוחניות וכך מקבל גשם. זהו פלא של חיבור בין שמים וארץ שלא הופיע רק בעבר, ביציאת מצרים, אלא הוא עניין יום-יומי ארץ ישראלי - "אֶרֶץ אֲשֶׁר... עֵינֵי ד' אֱ־לֹקֶיךָ בָּהּ...", הקיים בהשגחת הקב"ה עלינו בכל עת ובכל שעה. כח ישראל ההוֹויים תחת השגחת הקב"ה הוא ההתקדמות מפסח לחג השבועות. 3
אנו חוגגים רגל שחיובו מן התורה, לא על גילוי מופלא שגילה הקב"ה בעולמו לאבותינו, כיציאת מצרים או ענני הכבוד, אלא על הסדר היום-יומי: אנו זרענו, הקב"ה הוריד גשם, כעת אנחנו קוצרים שעורים, מהקציר הזה מביאים לביהמ"ק את קרבן העומר ומתחילים לספור עד שמגיעים לקציר החיטים. בלי החיבור הזה של חג הפסח לחג השבועות אין אמונת ישראל! 4 אמונת ישראל מתחילה בניסים גלויים ואדירים של יציאת מצרים, ראשית הופעתנו כעם, אך הביטוי הגדול והמבחן הגדול שלה הוא המשכת ספירת העומר עד ההגעה ליום טוב שהוא "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם"; תביאו את החיטים שקצרתם, תעשו מהם מנחה לד' וזה יום טוב! כשקוראים את פרשת אמור רואים את הדברים הללו; לכל חג יש תאריך ומצוין מה אירע בו, אך בחג השבועות מתואר קודם כל מה עושים ביום זה, ורק לאחר מכן "וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם" (ויקרא כג, כא). קדושת הזמן מופיעה שלא על ידי תאריך מוגדר, אלא: מתוך כל מה שנעשה "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" - נוצרת קדושת הזמנים. כך מופיע "מקרא קדש" לא על יסוד הזמן ההוא, אלא על יסוד הזמן הזה, המופיע בכל שנה ושנה על ידי מעשיהם של ישראל.
כמה נפלאה ואיזו משמעות עמוקה מקבלת העובדה שרבש"ע כיוון בהשגחתו המופלאה את קבלתנו את התורה דוקא ביום זה! התורה שהיא יסוד כל עבודת הקדש של ישראל, דבר ד' המופיע בתוכנו ומתוכנו בעולם והופעת רצון הבורא בנבראים, ניתנה לישראל ביום בו מתבררת עצמת קדושתם של ישראל בכל עוזה ותקפה. "קוב"ה אורייתא וישראל חד הם" ממש! זהו "חג מתן תורתנו" ובחזרתנו לחיינו הנורמליים בארץ קדשנו ותפארתנו יחזור החג להיות גם חג הביכורים וקציר החיטים ועולמות עליונים ותחתונים מתחברים בו 5 .
על ספירת העומר אנו מברכים: "אשר קידשנו במצוותיו, וצוונו על ספירת העומר". זהו "קידשנו" מיוחד; ד' נתן לנו את הכח 'לייצר' את חג השבועות על ידי ספירת העומר, ועל גבה לבוא לבית המקדש, לעשות את כל סדר העבודה הזה ולשבח את הקב"ה על שפע ההטבה הא־לוקי שהוא משפיע עלינו בארץ ישראל.
ד. סגולת ימי הספירה
העולה מדברינו, שימי ספירת העומר הם כח יצירה של "ישראל דקדשינהו לזמנים" יותר משאר הרגלים, ולכן אחרי גודל עוצם מעלת הגילוי של יציאת מצרים, סופרים את ספירת העומר.
הימים הללו מיוחדים מאוד בכח העשיה המתחדשת מכוחם של ישראל ממש, 6 ומסוגלים להופעות של כח ישראל בעולם. לא לחינם זכו הימים הללו שהופיעו בהם כוחם של ישראל, נפלאות ד', השגחת הבורא בניסים ונפלאות בכח הגבורה והמלחמה, ועל גביהם כח האמונה להגדיר את שיבת עם ישראל לארצו בהגדרה ממלכתית; לקבוע ולהכריז שארץ ישראל שלנו: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל!", ולאחר מכן חסדי ד' המיוחדים בהמשך הקומה הנוספת של מלחמת ששת הימים ויום ירושלים.
סגולת הימים הללו, הולידה את הניסים המיוחדים שהביאו את התקופה הגדולה בה אנו פועלים, ובניגוד ליציאת מצרים בה היינו פסיביים, בימים אלה זכינו לנועם ד' על מעשה ידינו – "ומעשה ידינו כוננהו".
יכולת זו מבוארת בפסוקי פרק קב שבתהלים:
"וְאַתָּה ד' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר. אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד" (פס' יג-יד).
מבאר רש"י:
"'ואתה ד'' - אשר לעולם תשב, ונשבעת לנו בך, כשם שאתה קיים יש עליך לקיימנו, לפיכך -
'אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה' - כי כך הבטחת (דברים לב, לו) 'כי יראה כי אזלת יד', והרי אזלת יד".
רש"י שולח אותנו לשירת האזינו: "כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב", ואז "כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי" - הקב"ה מרים ידו ונשבע: "וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם". במובן מסוים איננו אוהבים לבסס את מדינת ישראל על השואה, וכמובן איננו עוסקים במופלא ממנו, אך אי אפשר שלא לשים לב שזהו בדיוק הכתוב בשירת האזינו: המעבר מתוך עומק התחתיות של "כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב" ל-"כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי" - והקב"ה קיים דברו. אלו הימים שחווינו ועברנו.
"כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ" (שם, טו).
מסביר ראב"ע:
"'כי' - כל רצון עבדיך לראות אבניה וכאילו יחוננו עפרה לנשקו (רצו – מלשון רצון). ורבי משה אמר: 'כי רצו' – כמו: 'אז תרצה הארץ' (ויקרא כו, לד), ו-'יחוננו' - לבנותה בבוא מועד".
בפועל ידינו ממש.
והרד"ק ביתר אריכות:
"'כי רצו' - בהיותם בגלות הם מתאוים לנשק אבניה. 'ועפרה יחננו' - על דרך משל, שמחונן אדם את הדבר הנאהב. ויש מפרשים, ירצו ויאהבו אבניה ועפרה להקים את בניינה. והחכם הכוזרי פירש: 'אתה תקום' מתי? 'כי רצו'. כלומר, כי ירושלם תבנה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ ישראל לה תכלית הַכֹּסֶף עד שיחננו אבניה ועפרה".
זהו כח הפעולה והחיוב להתאמץ ולפעול ממש, ולא רק תיאור של חיבת הארץ. יש צורך באתערותא דלתתא כזו שתיקח את אהבת הארץ ותביא לאתערותא דלעילא.
המלבי"ם מסביר:
"'כי רצו' - וכן תושיעם מצד העם שבעונותיהם החרבת את ציון, שהם כבר רצו ופייסו את אבניה, שתחלה נחרבה ציון לרצות על עונותיהם, ושפך ד' חמתו על העצים והאבנים, ואחר זה רצו הם את אבניה - שנשפך דמם בעבור אבני ירושלים ועל אמונתם, 'ואת עפרה יחוננו' - שמתאבלין תמיד עליה ונושקים את עפרה".
העשיה וההתעוררות של ישראל למסור את הנפש על אבני ארץ ישראל, מולידות את הגאולה.

ה. תהילתי יספרו
מכאן מגיעים בהמשך הפרק אל:
"וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת שֵׁם ד' וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדֶךָ. כִּי בָנָה ד' צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ... תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָ־הּ... לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם ד' וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם. בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת ד'" (שם, טז-כג).
הדברים מתפתחים על גבינו ומתוכנו לכיוון הרבה יותר רחב: על גבי הכרתנו בגדלות ד׳ שבחלקה הראשון של תפילת ׳עלינו לשבח׳, מופיע החזון השלם בו כבוד ד׳ מתגלה בעולם, כפי שאנו מתפללים: " ועל כן נקווה לך ד' א־לוקינו... לתקן עולם במלכות ש־די וכל בני בשר יקראו בשמך".
זהו הבסיס: "לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם ד' וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם". ציון וירושלים - יום העצמאות וכ"ח באייר. כאשר נספר את הניסים הללו, יבוא המשך החזון: "בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת ד'". איך זה יקרה אם לא נספר?! כל מהותנו היא לספר; "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי - תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיה מג, כא). זה כל העניין - לספר שם ד'! וכי אפשר לעבור ליד הימים הללו ולא להלל?! לא "לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם ד' וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם"?!
שואלים אם לומר הלל או לא. לא ברור מה קורה כאן?! וכי יש יותר מאשר חווינו בדורות הללו כדי להצדיק "לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם ד' וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם"?! וכי מה עניינו של "עם נברא"? "וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָ־הּ"!
אלו הימים בהם הקב"ה מחכה שאנחנו, במעשה ידינו, בכח הישראלי 'לפעול עם א־ל', נבאר את ההשגחה הא־לוקית והקודש המתגלה במציאות ההוויית. אלו הימים בין פסח לשבועות, שבהם הופיעו הימים הגדולים הללו, בהם אנחנו שותפים מלאים: "וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". ופשוט שההמשך הוא: "עַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָ־הּ", ומתוך כך, אם נקיים את תפקידנו, יבואו כל הגויים "לַעֲבֹד אֶת ד'".
על הפסוק בתהלים: "לד' הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה" (תהלים ג, ט), אומר רש"י: "עליו להושיע את עבדיו ואת עמו, ועל עמו מוטל לברך ולהודות לו סלה ".
כך קראנו גם ברש"י בפרק קב שהבאנו לעיל: "יש עליך לקיימנו", וכפי שקיימת הבטחתך ואתה מושיע את ישראל, ישראל מתאמצים להודות לך על כך, והדברים מתחברים לאבוקה של גאולה וישועה. מכאן ואילך - "על עמך ברכתך" – "על עמו מוטל לברך ולהודות לו". פשוט מאוד, בלי להסתבך.

השלמה
הזכרנו את ״כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי״ שבשירת האזינו, והאמת היא שסוף ספר דברים מחדש את הבחינה הזו של נצח הקב"ה ונצח ישראל.
נסביר את הדברים: התורה מלאה בענייני שכר ועונש כבירור שנועד לעזור לאדם; על דברים טובים מקבלים שכר, ועל ההיפך מקבלים עונש, כדי לדרבן אותנו:
"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ד' אֱ־לֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ד' אֱ־לֹקֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם" (דברים יא, כו-כח).
זו מדרגה אחת – שכר ועונש שאפשר לראותם כמהלך חינוכי מדרבן לשמירת דבר ד'.
אמנם התורה מלמדתנו יתר על כך. בפרשת התוכחה שב"כי תבא" מתבאר שחייהם הממשיים של ישראל של להיות או לגלות תלויים במשמעת לדבר ד'! זהו כבר קשר עמוק יותר:
"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱ־לֹקֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ד' אֱ־לֹקֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (שם ל, טו-טז).
ולהיפך, ח"ו:
"אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת ד' אֱ־לֹקֶיךָ... וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ... וֶהֱפִיצְךָ ד' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ..." (שם כח, נח; סג-סד).
כלומר, קיומו של העם בארצו - להיות או לגלות - תלוי בקיום התורה, בבחינת "כי הם חיינו" - כפשוטו ממש.
ואז באה הקומה הנוספת, השלישית; ומה קורה אם חטאנו ונחרבנו, האם יש תקנה?
על זה באה פרשת התשובה: "והיה כי יבואו עליך... ושבת...". כלומר, תתכן תשובה! יתר על כן; כבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה:
"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ד' אֱ־לֹקֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ד' אֱ־לֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ד' אֱ־לֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ד' אֱ־לֹקֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ד' אֱ־לֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ד' אֱ־לֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (שם ל, א-ה).
יסוד התשובה הרי הוא נובע מעומק הקשר העצמותי שבין ישראל לתורה, באופן שכל החטאים אינם אלא הפרעות חיצוניות, ואשר על כן דינם להתבטל עם הופעת הרצון לחזור אל הטבע - ותשובה קדמה לעולם. נמצא אם כן שבפרשת התשובה נפגשנו עם מדרגה שלישית: הזהות שבין ישראל לאורייתא אשר חד הן.
מה פגשנו אם כן עד כאן? שכר ועונש, חיים ותשובה, שכולם קשורים לאמיתת התורה; ממקור האמת נובעים השכר והעונש, ממקור האמת הרי חיינו ממש תלויים בתורה, וכח התשובה שקדמה לעולם מורה על הזהות המוחלטת בין ישראל ואורייתא. עד כאן הלכנו בעקבות פרשיות 'עקב' ו'ראה', משם ל'כי תבוא' וממנה ל'ניצבים' ו-'וילך', אך לפנינו עוד פרשת האזינו - פרשת השירה. כאן נבנית מדרגה חדשה, רביעית – עליונה; מדרגת קידוש ד' בעולם והכרחיותה. בה מתברר שהאידאה של ישראל ואורייתא מקושרת לקודשא בריך הוא ומכאן "ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא חד הם". בה מתבאר גילוי שם ד' בעולם: כל מה שברא - לכבודו ברא, וישראל הם המספרים תהילות ד'; "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו".
ביאור הדברים: כמבוא לפרשת השירה מודיע הקב"ה למשה:
"וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ־לֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים".
ועל כן:
"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי. וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם לא, טז-כב).
הדברים זוקקים ביאור: מה רצה הקב"ה ממשה רבינו?! משה שמסר נפשו על התורה ועל חינוך ישראל לתורה, הקב"ה לא מוציא אותו מן העולם עם ספק ועם אמירה ש'תפקידך לזרז', אלא מודיע לו שכך יקרה! בוודאות! ״וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי... וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים״, ועכשיו תכתוב את השירה. איך מבינים את זה?!
נראה בעז"ה ביאור הדברים: על ידי קורות ישראל במהלך ההיסתוריה מתגלה שם ד' בעולם. למרות כל הסיבוכים, עם כל הסיבוכים ומתוך כל הסיבוכים, בגלל הברית הכרותה של הקב"ה עִם ישראל, כבוד ד' מתגלה בעולם על ידי ישראל. האידיאה של 'ישראל ואורייתא' מקושרת כאן לקב"ה: "ישראל ואורייתא וקב"ה חד הם".
אין הקב"ה מתעלל, ח"ו, במשה רבנו, אלא מגלה לו את עומק האמת של דבר ד': כתיבת השירה אינה כדי לומר 'אמרתי לכם' בלבד, אלא על מנת שבשירה תופיע התגלגלות המציאות כולה, עד "אֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב", ואז יופיע ההכרח, המציאות המוצקה; "כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם " - הברית והשבועה של הקב"ה - עד שהוא נוקם בגויים ומקיים בנו "וכיפר אדמתו עמו"; מפייס את אדמתו ועמו. נצח הקב"ה ומתוך כך נצח ישראל - לא ישקר.
״וְעָנְתָה הַשִּׁירָה... וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב... וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם״.
זו שירת האזינו, וזה דבר המשורר הא־לוקי בפרק קב: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד".
ארץ ישראל מככבת בשירה בצורה מובנית כל כך! בפרשת נצבים מתואר מצבה של הארץ המשלמת את המחיר כאשר ישראל עוזבים את ד', וגם בתיקון ארץ ישראל היא חלק מהותי: בנין הארץ, ציון וירושלים. זהו הנצח של ארץ ישראל! ההשפעה של הקב"ה בעולמו תהיה בכך שהארץ תיתן פרותיה (עי' סנהדרין צח, ע"א), עם ישראל ישוב אליה והיא תיתן לו את חייו.
הדברים פשוטים מאוד: נצח הקב"ה בא לידי ביטוי בנצח ישראל, ובקיום ההבטחה של הקב"ה לבניין הארץ ולשובה לתת פירותיה וכוחה ל"עם נברא".
על כן, בימים אלו, שהם ימי עם ישראל וארץ ישראל, נמלא חובתנו - עם נברא - להלל י־ה.




^ 1.. בשיעור אחר בארנו את שיטת הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין, פ"ז הכ"ד), שחיוב ספירת העומר בזמן הזה הינו מדאורייתא, על יסוד הפסוק "חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם", המופיע כהמשך ל-"וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ" וגו'. להבנתו של הרמב"ם, הדברים חייבים להתייחס לכל הפרשה, מן המצווה לספור "ממחרת השבת" ועד לסיומה של הספירה וההגעה ל-"עצם היום הזה". לדעתו, לא יתכן אחרת; "ישראל דקדשינהו לזמנים" והדברים מבוארים מאד ברמב"ם שם (ראה ״ספירת העומר בזמן הזה״, ׳ולאשר ביתיר׳ עמ׳ 334).

^ 2.. פרשת מנחות נאמרה לאחר חטא המרגלים כאשר אנו מעוכבים מלהיכנס לא"י על מנת שח"ו לא נקבל חלישות הדעת; רק כשא"י "מתרחקת" מאתנו, מתבררת בתורה פרשת נסכים ומנחות.

^ 3.. ועיין להלן בהשלמה.

^ 4.. עיין ביסודות שנתבארו במאמר הקודם:
א. "ד' מֶלֶך" קודם ל"ד' מָלָך", "א־לוקינו" קודם ל"א־לוקי אבותינו".
ב. תכלית כל הניסים הגלויים הם ההמשכיות של ההכרה בהשגחת הקב"ה.
ג. יסוד האמונה של יציאת מצרים בא לידי ביטוי בשפע שמשפיע הקב"ה על עולמו.
הרמב"ן בסוף פרשת בא (שמות יג, טז), אומר שעיקר האמונה של יהודי הוא ההכרה בניסים הנסתרים שבכל יום עימנו. את הגילויים האדירים של יציאת מצרים, היינו חייבים על מנת לפגוש את הקב"ה; "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שם יט, ד), "אָנֹכִי ד' אֱ־לֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שם כ, ב). אך עיקר מבחן האמונה לפי הרמב"ן הוא עד כדי: ״שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד״.

^ 5.. בהקבלה ממש, גם התורה עצמה היא עבודה; מצוות תלמוד תורה היא היכולת שלנו לקבל את התורה הא־לוקית, לעמול בה, ולדלות ולחדש מתוכה חוקי חיים. אנו מחדשים בתורה מתוך עמלנו בה; "'וחיי עולם נטע בתוכנו' - היא תורה שבע"פ" (טור אורח חיים, סי' קלט). תורת אמת הולכת ומתפתחת בתוך עם ישראל מתוך כח הפריה והרביה של יצירת התורה. התורה היא כח פועל.

^ 6.. "ממחרת השבת" האמורה בתורה היא ממחרת הפסח. הרב קוק בעין אי"ה מבאר את ברכת 'בורא מאורי האש': אע"פ שאת האש, לכאורה, לא הקב"ה ברא, אלא אדם הראשון בחכמתו הקיש שתי אבנים, בכל זאת אנחנו מברכים: "ברוך אתה ד'... בורא מאורי האש". הרב מסביר, שכשיוצאת שבת, בה מתבטלים כל המעשים כלפי המעשה הא־לוקי והאדם שבת מכל מעשה, צריך להתקדם באמונה, ולהכיר בכך שגם כל פועל האדם שיפעל ויחדש בחכמתו בששת ימי המעשה - הינו בהשגחה א־לוקית, ועל זה מברכים: "בורא מאורי האש".
על זו הדרך ניתן לבאר את "ממחרת השבת": האדם הקוצר, ממשיך את קדושת השבת הא־לוקית אל מפעליו ומקדשם, לוקח את השפע הא־לוקי ומביא אותו לבית המקדש (קרבן העומר). לאחר מכן הוא סופר את הימים, מגיע עמם אל "בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים", שמח בחג הקציר והביכורים על השפע הגדול שנתן לנו ד', ומביא "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה... בִּכּוּרִים לַד'".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il