ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סנהדרין
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יעקב בן בכורה
במסכת סנהדרין 1 מובאת מחלוקתם של אביי ורבא בגדרו של רשע שפסול לעדות:
מומר אוכל נבילות לתיאבון - דברי הכל פסול. להכעיס - אביי אמר פסול רבא אמר כשר. אביי אמר פסול דהוה ליה רשע ורחמנא אמר אל תשת רשע עד, ורבא אמר כשר, רשע דחמס בעינן.
גדר רשע דחמס
הרמב"ם בהלכות עדות 2 מבאר שיש שני סוגי רשעים: העובר עבירה שחייבים עליה מלקות, או מי שלוקח ממון שאינו שלו (רשע דחמס). וזו לשונו:
איזהו רשע? כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול, שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע שנאמר והיה אם בן הכות הרשע... ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות אע"פ שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנאמר כי יקום עד חמס באיש, כגון הגנבים והחמסנים אע"פ שהחזיר פסול לעדות מעת שגנב או גזל, וכן עד זומם אע"פ שהוזם בעדות ממון ושלם הרי זה פסול מן התורה לכל עדות...
המפרשים עמדו על כך שהרמב"ם מנה עד זומם כרשע דחמס, אף שלכאורה כלל לא ברור שיש לו רווח! מסיבה זו כתב המנחת חינוך שאכן עד זומם אינו פסול משום חמס, אלא משום שעבר על לאו שחייבים עליו מלקות. ואף שבפועל עד זומם אינו לוקה, היינו משום שכל המשלם אינו לוקה, אבל מצד הלאו - זהו לאו שיש בו מלקות.
המהרי"ק מיישב את דברי הרמב"ם, וכותב שהרמב"ם מגדיר באופן שונה מרש"י את המושג רשע דחמס. רש"י כתב שרשע דחמס הוא רשע שיש לו רווח, אך הרמב"ם סבר שרשע דחמס הוא רשע שחומס ממון של השני, ואין זה משנה אם עושה זאת לעצמו או לאחרים. על יסוד דבריו אף רצה הנודע ביהודה לחדש שאם עד זומם העיד על כהן שהוא בן גרושה לא יפסל, שהרי אינו חומס ממון; אולם האחרונים דחו דבריו, ראשית משום שמפסידו מלאכול בתרומה, ושנית כל שגורם נזק לחברו פסול, ולאו דוקא אם זה נזק ממוני.
שנינו במשנה 3 "ואלו הן הפסולים... המלוה בריבית", ובגמרא 4 ביאר רבא שגם לווה בריבית פסול. רש"י ביאר את טעם הפסול "כיון שחימוד ממון מעבירו על דת הוי ליה כרשע דחמס", וגם לגבי הלווה יש לומר שעובר משום חימוד ממון, שהרי מטרתו הסופית להרויח. בדברי רש"י אנו שומעים הגדרה חדשה לרשע דחמס - שעובר על לאו משום חימוד ממון. וכן הסביר רש"י 5 את טעם הפסול של מומר אוכל נבילות לתיאבון, שהוא עובר על לאו דנבילה משום שנבילה זולה יותר משחוטה 6 . והנה הרמב"ם מנה אף הוא את המלוה והלוה עם רשימת הרשעים דחמס, אף שהלווה אינו לוקח ממון שאינו שלו, ואם כן באופן פשוט צריך לומר שהרמב"ם מסכים גם להגדרה שכתב רש"י לרשע דחמס; אך עתה קשה, מדוע לא כתב זאת הרמב"ם ככלל, שבכל באופן שעובר על לאו דאורייתא משום חימוד ממון נחשב רשע דחמס? וזהו כלל שיש לו נפק"מ בכל עבירה, כמו אוכל נבלות, והרמב"ם כלל לא הביא את הדין של אוכל נבלות לתאבון!
שיטת רש"י
במסכת ראש השנה 7 מבואר, שהפסולים המנויים במשנה הם פסולים מדרבנן. ביחס למלוה בריבית, הסבירו התוספות בסוגייתנו שמדובר על ריבית דרבנן, או אפילו בריבית באורייתא, אלא שכיון שהעד אינו סבור שעבירתו חמורה עד כדי שיפסל על ידה לעדות - אינו נפסל מהתורה. אולם רש"י בסוגיא בראש השנה 8 כתב שמלוה בריבית "לאו גזלן דאורייתא הוא למפסליה משום אל תשת עד חמס, דהא מנפשיה יהיב". כלומר כיון שהלוה נותן את הריבית מרצונו אין המלוה נחשב רשע דחמס. ושואלים הריטב"א והר"ן, הרי לפי אביי, שהלכה כמותו, כלל אין צריך רשע דחמס כדי לפסול?
אפשר לבאר את שיטת רש"י על פי דברי הגר"א. כפי שראינו, הרמב"ם כתב שאדם העובר על לאו שיש בו מלקות - פסול מהתורה. הגר"א הביא לכך מקור משאלת הגמרא 9 'ארבעים וכתפיה, וכשר?' כלומר מכך שהגמרא מקשה כיצד יתכן שהחשוד על העריות כשר לעדות, והרי הוא לוקה, מוכח שכל שלוקה פסול לעדות.
והנה הרמ"א בסימן ל"ד פסק בשם רבינו ירוחם, שגם מי שעבר עבירה שאין בה מלקות פסול, מדרבנן. וכתב הגר"א מקור לכך מהגמרא בראש השנה הנ"ל, שמלוה בריבית פסול מדרבנן בלבד, ולפי הרמ"א טעם הדבר הוא שאין בעבירה זו מלקות, וא"כ מוכח שכדי להיפסל מדאורייתא צריך שיעבור עבירה שיש בה מלקות, וכן מוכח שגם כשאין מלקות - פסול מדרבנן.
ויש להתבונן בדבריו, הרי הרמב"ם כתב שמלוה בריבית הוא רשע דחמס, ואם כן אינו יכול להסביר כדברי הגר"א - שהרי רשע דחמס פסול אף ללא מלקות - אלא הרמב"ם ודאי יעמיד את המשנה בריבית דרבנן! צריך לומר, שראיית הגר"א היא לפי רש"י, שכתב שהלואה בריבית אינה לאו דחמס משום שנותן מרצון, ומכך שאינו פסול מצד 'רשע' לפי אביי, גם אם אינו חמס, מוכח שכשאין מלקות אין פסול. ובכך מיושבת שיטת רש"י.
ועדיין קשה על עצם דברי רש"י, הרי כבר ראינו שלפי רש"י רשע דחמס הוא כל אדם שעובר על לאו משום חימוד ממון, כמו האוכל נבלות לתאבון, ובמה שונים ממנו מלוה ולוה בריבית? מה בכך שהלוה נותן את הכסף מדעתו? סוף סוף הריהם עוברים על לאו משום חימוד ממון!
השאלה מקבלת משנה תוקף, שכן הגמרא בסוגייתנו מביאה ברייתא מפורשת שמלוה בריבית פסול מהתורה: "אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד אלו גזלנין ומלוי ריביות"! וא"כ כיצד יסביר רש"י את הברייתא?
סיכום השאלות
נסכם את השאלות עד כה.
א. מדוע הרמב"ם, שכתב שלוה בריבית הוא רשע דחמס, כתב שהגדרת רשע דחמס הוא שלוקח ממון שאינו שלו, ולא כתב גם שכל מי שעובר עבירה משום חימוד ממון נחשב רשע דחמס, ואף השמיט דין מומר האוכל נבילות לתיאבון?
ב. רש"י כתב שהמלוה בריבית אינו פסול מהתורה משום שהלוה נותן מרצונו - והרי לפי רש"י כל שעובר עבירה משום חימוד ממון פסול מהתורה, כמו האוכל נבילות לתיאבון?
ג. כיצד אומר רש"י שהמלוה בריבית אינו פסול מהתורה, והרי יש ברייתא מפורשת שאומרת שפסול מהתורה?
חקירה בשיטת אביי
כדי ליישב שאלות אלו, נחזור לסוגייתנו. רבא סובר שהפסול של עד הוא אם הוא חמס, ולפי אביי גם אם אינו חמס. וגם רבא מסכים שעד האוכל נבילות לתיאבון פסול, כפי שמפרש רש"י שמחמת חימוד ממון עובר על לאו. ויש לדון בשיטתו של אביי, שהלכה כמותו: אפשר להבין שאביי מודה לגדר הפסול שאומר רבא, עד חמס , אלא שמוסיף סוג נוסף של פסול - רשע . אך אפשר להבין באופן אחר, שאביי כלל אינו מקבל את המושג 'עד חמס', אלא יש הגדרה אחת לכל הפסולים - כל מי שמוגדר כרשע פסול לעדות, ויש שני סוגי רשעים - רשע דחמס ורשע שלוקה. לסיכום, השאלה היא האם עד חמס פסול מצד ה'חמס' או מצד ה'רשע'.
והנה מדברי הרמב"ם ניתן לדייק כהבנה השניה, שלפי אביי יש סוג פסול אחד - רשע, ועד חמס הוא סוג של רשע. הרמב"ם כותב 'הרשעים פסולים לעדות מן התורה, שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס... ועוד יש שם רשעים שהן פסולים לעדות'. הרמב"ם לא כתב 'ועוד פסלה התורה עדי חמס', ומלשונו מבואר שגם עד חמס פסול משום היותו רשע.
מעתה נראה לומר, שרש"י נצרך להסביר את פסולו של רשע האוכל נבילות לתיאבון בכך שעובר על לאו משום חימוד ממון - רק כדי לבאר את הגמרא שאומרת שאפילו רבא מודה שאדם זה פסול; אבל לפי אביי שהלכה כמותו אין צורך להגיע לכך, אלא טעם הפסול הוא פשוט - על עבירה זו יש מלקות. וכיון שלפי אביי אין צורך להגיע לחידושו של רבא בהגדרת 'חמס', הוא אכן אינו סובר אותה, אלא לפיו ההגדרה היא ההגדרה הפשוטה - שחומס ממון שלא מדעת. ומובן מדוע לא כתב הרמב"ם שכל העובר על לאו משום חימוד ממון הריהו פסול, וגם מתורצת קושיית הריטב"א והר"ן על רש"י מדוע במה גרע המלוה בריבית שפסול מדרבנן מאוכל נבילות לתיאבון, שכן לפי אביי אוכל נבילות לתיאבון פסול משום היותו רשע שעובר עבירה שיש בה מלקות, ולא משום רשע דחמס, ובהלוואה בריבית אין מלקות.
וגם הברייתא אינה קשה לשיטת רש"י, שהרי הגמרא עצמה הקשתה בהמשך מברייתא זו על אביי, והסיקה שאכן מחלוקת אביי ורבא נתונה במחלוקת תנאים, וברייתא זו היא כשיטתו של רבא שמי שנפסל לקל לא נפסל לחמור, ולפי רבא אכן מלוה בריבית פסול מהתורה - שלשיטתו כל שעובר על לאו משום חימוד ממון הריהו רשע דחמס.
בתחילת דברינו הבאנו את דברי הרמב"ם שעד זומם פסול מצד עד חמס, האחרונים ביארוהו מצד שעושה זאת כדי להרוויח, אך לפי דברינו עתה הדבר מובן, שכן יש שני סוגי רשעות - חיוב מלקות, והחומס ממון של השני (ואף מזיק לשני). הפסול אינו נובע מצד היותו עד חמס אלא מצד היותו רשע.
הקושי שנשאר ליישב הוא הבנת ראיית הגר"א מהמשנה בראש השנה לשיטת רבינו ירוחם. לפי דברינו, רש"י ביאר את המשנה שמלוה בריבית פסול מדרבנן משום שהלוה נותן מרצונו - רק לשיטת אביי, והוסיף הגר"א שאין פסול של רשע משום שאין מלקות; אולם רבא יהיה חייב להסביר את המשנה כתוספות, שאינו סבור שאינו עושה איסור - וא"כ אין ראיה לרבינו ירוחם מהמשנה, שהרי ניתן להסביר אותה באופן אחר!
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
ענינו של ראש השנה שבת, ראש השנה, ומה עם ראש חודש?
כשראש השנה חל בשבת נפגשים שלושה מועדים במקביל, אך באופן מפתיע – ראש חודש נעלם לחלוטין מנוסח התפילה. המאמר חושף את הסוד שמאחורי ההעלמה הזו, ומגלה מדוע ביום הדין עדיף "להשתיק את הקטרוג" ולהתמקד בהמלכה ולא בחטאים
יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכוח הרהור התשובה למימושה
אורות התשובה פרק ז, ב-ה
הרב מרחיב על כך שיש קול אלוקי באדם שקורא לו לחזור בתשובה אל ה' יתברך, וכאשר אדם מהרהר בתשובה הוא בעצם מצליח לשמוע את הקול הזה, ותפקידו להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצון הזה להתקרב אל ה' במעשים, ואומר הרב 'ולפי גדלה של התשובה כך היא מידת החרות שלה'.
רביבים קביעות עיתים לתורה
הדרכת התורה לכלל ישראל, לעבוד בששת ימי המעשה רוב היום ולקבוע עיתים לתורה בבוקר ובערב | ההדרכה הראויה לתלמידי החכמים הייתה, לשלב עבודה יחד עם לימוד התורה | המצווה ללמוד תורה יומם ולילה מתקיימת בשבתות ובחגים | על ידי לימוד זה הקבוע בכל יום, נחשבים כלומדים כל היום כולו | בשעות שאדם צריך לעסוק בהן בתורה, עליו להיזהר מאד שלא לבטל תורה
יומא מצוות חינוך הבנים - חינוך לשעות
השיעור עוסק בדיני האכלת קטנים וחולים ביום הכיפורים, ובוחן האם מותר להאכילם גם מעבר לצורך המינימלי של פיקוח נפש. בעקבות פסק הרמ"א והשגת ה'מנחת חינוך', הרב מנתח האם חובת התענית היא רציפה בכל רגע או מהווה מציאות יומית כוללת שברגע שהופרה פוקע איסורה. במקביל, נבחנת מהותה של מצוות החינוך – האם תכליתה הרגל לקיום מצוות בעתיד או חיוב עכשווי על מעשה המצווה, תוך השלכות מעשיות לשאלות חינוכיות שונות.
ענינו של ראש השנה עבודת ראש השנה מתוך אהבה
הרב בוחן את יסוד המצוות של ראש השנה ומסביר כיצד קיומן מתוך שמחה, חיבוב ודבקות מעורר את האהבה והרחמים של הקב"ה כלפינו בדין. דרך דברי חז"ל והראשונים על תפילות היום ותקיעת שופר, מודגש שהמבחן האמיתי של האדם הוא בעשייה שמעבר לחיוב הבסיסי ומתוך רצון פנימי עמוק.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת ניצבים וילך
עַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה. - למה כתיב אֶת הַשִּׁירָה. הול"ל אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מה הטעם שאין מברכים את חודש תשרי בברכת החודש שבת מברכין. וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. הטעם דכתיב וַיַּשְׁלִכֵם ל' רבתי. ומדוע כתיב חסר י'. ומדוע לא כתיב 'אל ארצות אחרות' בלשון רבים.
שיעורים בספר יהושע מבית המדרש להנהגת הארץ
יהושע פרק א'
השיעור עוסק במעברו של יהושע בן נון מחיי בית המדרש והתלות במשה אל עבר הנהגת עם ישראל וכיבוש הארץ. דרך מושגים כמו "לא ימוש" ו"חזק ואמץ", מוסבר כיצד המעבר לעשייה מעשית ומלחמה אינו ניתוק מהתורה, אלא הופעתה בשלמות בתוך מציאות החיים.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וסוד ההשגחה התמידית
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בביאור ספר הכוזרי ומזמור קל"ט בתהילים, תוך העמקה בהכרה שהבורא מחיה ומפעיל כל תנועה ואיבר באדם בכל רגע ורגע. מתוך כך מוארת מעלת ה'חסיד' החי בדבקות עליונה, ולצד זאת נשזרות תובנות על סבלנותו האינסופית של הבורא, מידות הרחמים וספרי המהר"ל.
אורות ארץ ישראל - הרב אליהו ברין סוד הגלות ותחיית ארץ ישראל
אורות ארץ ישראל א' - ג'
השיעור עוסק במשמעות הרוחנית של היציאה לגלות ככור היתוך לבירור וזיכוך כוחות החיים הישראליים והאוניברסליים. מתוך כך, מובהר תהליך הגאולה והשיבה לארץ ישראל כתנועה פנימית ועמוקה של תחייה לאומית ורוחנית שאינה מותנית מראש בתשובה שלמה.
מידות הראי"ה המצוות כציורי האמונה המעשיים
אמונה כ"א -כ"ב
השיעור עוסק בצורך המהותי של האדם באידיאל אלוקי עליון המעניק משמעות וחיות פנימית לחייו. מתוך כך מוסבר כיצד המצוות והמנהגים משמשים כביטוי מעשי וציור גשמי שמוריד את רעיונות האמונה הגבוהים אל מציאות החיים.
לנתיבות ישראל עומק השופר: זיכרון, חירות והמלכה
לנתיבות ישראל א' , מאמר נ"א
השיעור עוסק במשמעות הפנימית של ראש השנה ומצוות השופר כחיבור בין יראה, חירות אמתית וזיכרון לפני השם. דרך דמותו של דוד המלך ונשמת כלל ישראל, מוסבר כיצד השאיפה לקרבת אלוקים והמלכת הבורא מעניקות חיות ומשמעות לכל רבדי המציאות.
כי תבוא שמחת המצוות וההידמות לדרכי השם
שיחת מוצ"ש פרשת כי תבוא
השיעור עוסק בחשיבות קיום המצוות והישיבה בארץ ישראל מתוך שמחה וברית, ומתמקד בחובת האדם להידמות למידותיו של הקדוש ברוך הוא. דרך סוגיות של גמילות חסדים ואהבת ישראל, מובהר הצורך לחבר בין הנטייה הטבעית לטוב לבין הדרכתה והכוונתה של התורה.
