בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • סנהדרין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

פסול רשע לעדות

שיעור זה עוסק בגדרי הפסול של רשע לעדות.

undefined

הרב חיים כץ

5763
6 דק' קריאה
מחלוקת אביי ורבא
במסכת סנהדרין 1 מובאת מחלוקתם של אביי ורבא בגדרו של רשע שפסול לעדות:
מומר אוכל נבילות לתיאבון - דברי הכל פסול. להכעיס - אביי אמר פסול רבא אמר כשר. אביי אמר פסול דהוה ליה רשע ורחמנא אמר אל תשת רשע עד, ורבא אמר כשר, רשע דחמס בעינן.

גדר רשע דחמס
הרמב"ם בהלכות עדות 2 מבאר שיש שני סוגי רשעים: העובר עבירה שחייבים עליה מלקות, או מי שלוקח ממון שאינו שלו (רשע דחמס). וזו לשונו:

איזהו רשע? כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול, שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע שנאמר והיה אם בן הכות הרשע... ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות אע"פ שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנאמר כי יקום עד חמס באיש, כגון הגנבים והחמסנים אע"פ שהחזיר פסול לעדות מעת שגנב או גזל, וכן עד זומם אע"פ שהוזם בעדות ממון ושלם הרי זה פסול מן התורה לכל עדות...

המפרשים עמדו על כך שהרמב"ם מנה עד זומם כרשע דחמס, אף שלכאורה כלל לא ברור שיש לו רווח! מסיבה זו כתב המנחת חינוך שאכן עד זומם אינו פסול משום חמס, אלא משום שעבר על לאו שחייבים עליו מלקות. ואף שבפועל עד זומם אינו לוקה, היינו משום שכל המשלם אינו לוקה, אבל מצד הלאו - זהו לאו שיש בו מלקות.

המהרי"ק מיישב את דברי הרמב"ם, וכותב שהרמב"ם מגדיר באופן שונה מרש"י את המושג רשע דחמס. רש"י כתב שרשע דחמס הוא רשע שיש לו רווח, אך הרמב"ם סבר שרשע דחמס הוא רשע שחומס ממון של השני, ואין זה משנה אם עושה זאת לעצמו או לאחרים. על יסוד דבריו אף רצה הנודע ביהודה לחדש שאם עד זומם העיד על כהן שהוא בן גרושה לא יפסל, שהרי אינו חומס ממון; אולם האחרונים דחו דבריו, ראשית משום שמפסידו מלאכול בתרומה, ושנית כל שגורם נזק לחברו פסול, ולאו דוקא אם זה נזק ממוני.

שנינו במשנה 3 "ואלו הן הפסולים... המלוה בריבית", ובגמרא 4 ביאר רבא שגם לווה בריבית פסול. רש"י ביאר את טעם הפסול "כיון שחימוד ממון מעבירו על דת הוי ליה כרשע דחמס", וגם לגבי הלווה יש לומר שעובר משום חימוד ממון, שהרי מטרתו הסופית להרויח. בדברי רש"י אנו שומעים הגדרה חדשה לרשע דחמס - שעובר על לאו משום חימוד ממון. וכן הסביר רש"י 5 את טעם הפסול של מומר אוכל נבילות לתיאבון, שהוא עובר על לאו דנבילה משום שנבילה זולה יותר משחוטה 6 . והנה הרמב"ם מנה אף הוא את המלוה והלוה עם רשימת הרשעים דחמס, אף שהלווה אינו לוקח ממון שאינו שלו, ואם כן באופן פשוט צריך לומר שהרמב"ם מסכים גם להגדרה שכתב רש"י לרשע דחמס; אך עתה קשה, מדוע לא כתב זאת הרמב"ם ככלל, שבכל באופן שעובר על לאו דאורייתא משום חימוד ממון נחשב רשע דחמס? וזהו כלל שיש לו נפק"מ בכל עבירה, כמו אוכל נבלות, והרמב"ם כלל לא הביא את הדין של אוכל נבלות לתאבון!

שיטת רש"י
במסכת ראש השנה 7 מבואר, שהפסולים המנויים במשנה הם פסולים מדרבנן. ביחס למלוה בריבית, הסבירו התוספות בסוגייתנו שמדובר על ריבית דרבנן, או אפילו בריבית באורייתא, אלא שכיון שהעד אינו סבור שעבירתו חמורה עד כדי שיפסל על ידה לעדות - אינו נפסל מהתורה. אולם רש"י בסוגיא בראש השנה 8 כתב שמלוה בריבית "לאו גזלן דאורייתא הוא למפסליה משום אל תשת עד חמס, דהא מנפשיה יהיב". כלומר כיון שהלוה נותן את הריבית מרצונו אין המלוה נחשב רשע דחמס. ושואלים הריטב"א והר"ן, הרי לפי אביי, שהלכה כמותו, כלל אין צריך רשע דחמס כדי לפסול?

אפשר לבאר את שיטת רש"י על פי דברי הגר"א. כפי שראינו, הרמב"ם כתב שאדם העובר על לאו שיש בו מלקות - פסול מהתורה. הגר"א הביא לכך מקור משאלת הגמרא 9 'ארבעים וכתפיה, וכשר?' כלומר מכך שהגמרא מקשה כיצד יתכן שהחשוד על העריות כשר לעדות, והרי הוא לוקה, מוכח שכל שלוקה פסול לעדות.

והנה הרמ"א בסימן ל"ד פסק בשם רבינו ירוחם, שגם מי שעבר עבירה שאין בה מלקות פסול, מדרבנן. וכתב הגר"א מקור לכך מהגמרא בראש השנה הנ"ל, שמלוה בריבית פסול מדרבנן בלבד, ולפי הרמ"א טעם הדבר הוא שאין בעבירה זו מלקות, וא"כ מוכח שכדי להיפסל מדאורייתא צריך שיעבור עבירה שיש בה מלקות, וכן מוכח שגם כשאין מלקות - פסול מדרבנן.

ויש להתבונן בדבריו, הרי הרמב"ם כתב שמלוה בריבית הוא רשע דחמס, ואם כן אינו יכול להסביר כדברי הגר"א - שהרי רשע דחמס פסול אף ללא מלקות - אלא הרמב"ם ודאי יעמיד את המשנה בריבית דרבנן! צריך לומר, שראיית הגר"א היא לפי רש"י, שכתב שהלואה בריבית אינה לאו דחמס משום שנותן מרצון, ומכך שאינו פסול מצד 'רשע' לפי אביי, גם אם אינו חמס, מוכח שכשאין מלקות אין פסול. ובכך מיושבת שיטת רש"י.

ועדיין קשה על עצם דברי רש"י, הרי כבר ראינו שלפי רש"י רשע דחמס הוא כל אדם שעובר על לאו משום חימוד ממון, כמו האוכל נבלות לתאבון, ובמה שונים ממנו מלוה ולוה בריבית? מה בכך שהלוה נותן את הכסף מדעתו? סוף סוף הריהם עוברים על לאו משום חימוד ממון!

השאלה מקבלת משנה תוקף, שכן הגמרא בסוגייתנו מביאה ברייתא מפורשת שמלוה בריבית פסול מהתורה: "אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד אלו גזלנין ומלוי ריביות"! וא"כ כיצד יסביר רש"י את הברייתא?

סיכום השאלות
נסכם את השאלות עד כה.
א. מדוע הרמב"ם, שכתב שלוה בריבית הוא רשע דחמס, כתב שהגדרת רשע דחמס הוא שלוקח ממון שאינו שלו, ולא כתב גם שכל מי שעובר עבירה משום חימוד ממון נחשב רשע דחמס, ואף השמיט דין מומר האוכל נבילות לתיאבון?
ב. רש"י כתב שהמלוה בריבית אינו פסול מהתורה משום שהלוה נותן מרצונו - והרי לפי רש"י כל שעובר עבירה משום חימוד ממון פסול מהתורה, כמו האוכל נבילות לתיאבון?
ג. כיצד אומר רש"י שהמלוה בריבית אינו פסול מהתורה, והרי יש ברייתא מפורשת שאומרת שפסול מהתורה?

חקירה בשיטת אביי
כדי ליישב שאלות אלו, נחזור לסוגייתנו. רבא סובר שהפסול של עד הוא אם הוא חמס, ולפי אביי גם אם אינו חמס. וגם רבא מסכים שעד האוכל נבילות לתיאבון פסול, כפי שמפרש רש"י שמחמת חימוד ממון עובר על לאו. ויש לדון בשיטתו של אביי, שהלכה כמותו: אפשר להבין שאביי מודה לגדר הפסול שאומר רבא, עד חמס , אלא שמוסיף סוג נוסף של פסול - רשע . אך אפשר להבין באופן אחר, שאביי כלל אינו מקבל את המושג 'עד חמס', אלא יש הגדרה אחת לכל הפסולים - כל מי שמוגדר כרשע פסול לעדות, ויש שני סוגי רשעים - רשע דחמס ורשע שלוקה. לסיכום, השאלה היא האם עד חמס פסול מצד ה'חמס' או מצד ה'רשע'.

והנה מדברי הרמב"ם ניתן לדייק כהבנה השניה, שלפי אביי יש סוג פסול אחד - רשע, ועד חמס הוא סוג של רשע. הרמב"ם כותב 'הרשעים פסולים לעדות מן התורה, שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס... ועוד יש שם רשעים שהן פסולים לעדות'. הרמב"ם לא כתב 'ועוד פסלה התורה עדי חמס', ומלשונו מבואר שגם עד חמס פסול משום היותו רשע.

מעתה נראה לומר, שרש"י נצרך להסביר את פסולו של רשע האוכל נבילות לתיאבון בכך שעובר על לאו משום חימוד ממון - רק כדי לבאר את הגמרא שאומרת שאפילו רבא מודה שאדם זה פסול; אבל לפי אביי שהלכה כמותו אין צורך להגיע לכך, אלא טעם הפסול הוא פשוט - על עבירה זו יש מלקות. וכיון שלפי אביי אין צורך להגיע לחידושו של רבא בהגדרת 'חמס', הוא אכן אינו סובר אותה, אלא לפיו ההגדרה היא ההגדרה הפשוטה - שחומס ממון שלא מדעת. ומובן מדוע לא כתב הרמב"ם שכל העובר על לאו משום חימוד ממון הריהו פסול, וגם מתורצת קושיית הריטב"א והר"ן על רש"י מדוע במה גרע המלוה בריבית שפסול מדרבנן מאוכל נבילות לתיאבון, שכן לפי אביי אוכל נבילות לתיאבון פסול משום היותו רשע שעובר עבירה שיש בה מלקות, ולא משום רשע דחמס, ובהלוואה בריבית אין מלקות.

וגם הברייתא אינה קשה לשיטת רש"י, שהרי הגמרא עצמה הקשתה בהמשך מברייתא זו על אביי, והסיקה שאכן מחלוקת אביי ורבא נתונה במחלוקת תנאים, וברייתא זו היא כשיטתו של רבא שמי שנפסל לקל לא נפסל לחמור, ולפי רבא אכן מלוה בריבית פסול מהתורה - שלשיטתו כל שעובר על לאו משום חימוד ממון הריהו רשע דחמס.

בתחילת דברינו הבאנו את דברי הרמב"ם שעד זומם פסול מצד עד חמס, האחרונים ביארוהו מצד שעושה זאת כדי להרוויח, אך לפי דברינו עתה הדבר מובן, שכן יש שני סוגי רשעות - חיוב מלקות, והחומס ממון של השני (ואף מזיק לשני). הפסול אינו נובע מצד היותו עד חמס אלא מצד היותו רשע.

הקושי שנשאר ליישב הוא הבנת ראיית הגר"א מהמשנה בראש השנה לשיטת רבינו ירוחם. לפי דברינו, רש"י ביאר את המשנה שמלוה בריבית פסול מדרבנן משום שהלוה נותן מרצונו - רק לשיטת אביי, והוסיף הגר"א שאין פסול של רשע משום שאין מלקות; אולם רבא יהיה חייב להסביר את המשנה כתוספות, שאינו סבור שאינו עושה איסור - וא"כ אין ראיה לרבינו ירוחם מהמשנה, שהרי ניתן להסביר אותה באופן אחר!


^ 1 כז, א.
^ 2 פרק י', הלכות ב-ד.
^ 3 כד, ב.
^ 4 כה, א.
^ 5 כז, א ד"ה מומר אוכל נבילות לתיאבון.
^ 6 וכן ביאר הרי"ף את טעם הפסול של אוכל נבילות "כפין ואכיל נבילה, כפין ויעיד עדות שקר".
^ 7 כב, א.
^ 8 שם ד"ה ומלוה בריבית.
^ 9 כו, ב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il