ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- שבועות
- עניני החג
- ספריה
- מועדים
- ביכורים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד
המשמעות הכפולה הזו של החגים, מופיעה במקרא תמיד כאחת, בלא שתהיה חציצה של דעות מבדילה בין צד אחד של החג ובין צדו האחר. שתי המשמעויות הללו נמצאות תדיר באותם הפסוקים עצמם, באותו דיבור. אכן, במרוצת הדורות היו תמיד גורמים אשר מפני סיבות שונות - מחמת הזמן או נסיבות החיים, נטו להדגיש צד אחד, עד להעלמתו המוחלטת של הצד האחר. לא ייפלא כי במשך שנות הגולה הרבות, כאשר הקשר הממשי של יהודים אל הטבע והחקלאות היה רופף ביותר, הודגש ביתר-שאת היסוד הרוחני-היסטורי של החגים. שלשת הרגלים נעשו כמעט רק מועדי זכרון היסטוריים, בלא כל קשר אל מציאות ארצית.
לעומת-זאת, שיבת עם ישראל לארצו, עם המחאה האנטי-גלותית שהיתה קשורה בה, ועם היסטוריוסופיה של בוסר שנלוותה עמה, כל אלה גרמו לנטיה להפוך את שלושת הרגלים לחגי טבע בלבד. כך קרה שלעיתים אִבְּדו החגים לא רק את משמעותם ההיסטורית, אלא גם את ערכם היהודי ספציפי, והפכו להיות מועדים פסאודו-פאגאניים (=דמוי-אליליים), או חיקויים לאומניים למסורות דתיות (כגון "הבאת הבכורים" לקרן הקיימת, שבה נעשתה המרה רבת משמעות של הקב"ה בישוב היהודי). מכל מקום, כל הפרדה בין שתי המשמעויות, לכל כיוון שהוא, הרי היא במהותה סימפטום לבעיה מעמיקה יותר בחיים היהודיים - לאיבודו של שיווי-המשקל הרוחני בין הצדדים השונים של ההוויה, כאשר השילוב המצוי בהרמוניה במקרא מתערער בתקופה אחרת.
אשר על-כן, היחס בין שתי המשמעויות ושני הפנים של שלשת הרגלים, איננו יחס חיצוני-מקרי בלבד, אלא ביטוי לתפיסה אחדותית של המציאות. לפיכך, יש טעם להבין כל אחד מצדיהם, מתוך ההארה הנובעת מן הצד השני, ועל-ידי כך אפשר לקבל תמונה שלימה של מהות החג.
חג השבועות קרוי במקורות בכמה שמות. מצד אחד הוא מכונה "זמן מתן תורתנו" ומצד שני - "חג הבכורים" (על שום שביום זה מביאים את בכורי קציר החטים לבית המקדש. הקישור המקובל של יום זה עם הבאת ה"בכורים", אינו אלא תוצאה של שוויון השם, ואין לו בסיס מוצק). עם זאת, שמו הראשי של החג הוא "שבועות" (או בלשון חכמים, בשינוי שם שאין עמו שינוי משמעות - "עצרת") לאמור: חג זה הוא השלמה לחג הפסח, כאשר שבעה שבועות לאחר הפסח, חוגגים את חג השבועות. אם להשתמש בביטוי המאוחר יותר: חג השבועות הוא יום העצרת, שהיה ראוי להיות בסופו של חג הפסח. מבחינת תכנם של חגים אלה - שניהם חגי ראשית היבול, כאשר לאחר יגיעותיה וסכנותיה של השנה החקלאית, מגיעים אל הימים בהם אפשר כבר להנות מיבולי השנה. בחג האביב כפשוטו - השעורה החדשה, ואילו בחג השבועות מציינים את זמן בכורי קציר החיטים.
בשני החגים יש, אפוא, מהות ותוכן יסודי אחד: אלה הם חגי הודאה, על שהגענו לראות את תוצאותיהן של ההכנות והעמל של הזמן שעבר למן ראשית השנה. (חג האביב איננו, כמובן, חג "הטבע המתעורר" - שהרי זהו דימוי שיש לו מקום רק במציאות של אירופה, שבה החורף הוא זמן תרדמה, כמעט מוות לצמחיה, ולא בנוף ובאקלים של ארץ ישראל).
שני החגים הם המשך אחד, המתחיל בפסח ומסתיים בשבועות, ויש בהם גם קו עליה מסוים. בחג האביב, בו חוגגים את יבול השעורה הראשון, אין השמחה שלימה עדיין, שהרי לאמיתו של דבר השעורה איננה מאכל אדם. אף-על-פי שניתן לאכול פת העשוי לחם שעורים, הרי זו פתם של העניים שבעניים, פת הנאכלת בזמני רעב ומצוקה 1 , אך בדרך-כלל "השעורים והתבן לסוסים ולרכש" 2 . לחם שבני אדם אוכלים אותו, ואפילו פת קיבר, אינו אלא לחם חיטים. מתוך כך מובן, שגם כאשר יבול השעורה עלה יפה, יש עדיין תקופת המתנה של שבעה שבועות, שבועות שיש בהם עדיין מקום להרבה דאגה ותוחלת, עד להבשלת היבול הראשי - יבול החטים. רק אז יכולה להיות שמחה שלימה - חג העצרת של הפסח.
לשני החגים הללו יש, בד בבד עם משמעותם הטבעית-הארצית, גם משמעות כללית והיסטורית. חג הפסח הוא בעיקר - זכר ליציאת מצרים, חג החרות, ואילו חג השבועות הוא יום מתן תורה. גם במשמעותם ההיסטורית והרוחנית של המועדים הללו יש לראותם לא כשני חגים נפרדים, אלא כהמשך אחד. אף במובנם זה הם חגי ראשית, חגים המבטאים את ראשית חייו של העם היהודי. פסח הוא זמן היציאה ממצרים, שהיא הגדרת העם כמעט רק במובנה השלילי - כשלילתה של ההתבוללות, כשלילתה של גלות מצרים, כשלילת הגדרתם של היהודים כסוג מסוים של מצרִים. בשבועות, לעומת-זאת, קבלת התורה - שהיא הגדרתו החיובית של העם היהודי, קביעת מהותו העצמית, קביעת מטרת חייו והכיוון אליו הוא פונה.
אין היהדות מסכימה למציאות ערטילאית, חסרת גוף, בכל תחום, ועל-כן חייבת הגאולה הגופנית להיות ראשונה. חייב להיות עם יהודי, שיוכל להיות מוכן לקבל את תורת היהדות. אולם יציאת מצרים וכללותו של מושג החירות שבה, הם רק הבשורה הראשונה, הם אביב של תקופה - אין זה אלא חג של "מנחת שעורים". אוי לאומה החייבת להשאר במצב זה של מזון שאינו אלא מזון בהמה. אוי לה לחירות שאין מאחוריה אלא הדחף של "כי ברח העם" 3 , חירות שאיננה אלא שלילתם של אחרים, בלא שיהיה לה תוכן משלה.
לא ייפלא אפוא, כי שבעת השבועות של "ספירת העומר", יש בהם במסורת היהודית דוק של עצבות ושל צפיה לבאות. השחרור הלאומי מעורר בשעתו הראשונה התלהבות, ובתקופתו הראשונה עשויות שמחת ההשתחררות והסרת המועקה החומרית וכל הצדדים הנלווים אליה, להביא להרגשה כי הכל כבר בידינו. אולם לאחר-מכן מתחילים לבוא ימים אחרים - ולאו דווקא ימי צרה ואסון, בהם מתחילים לחוש כי החירות איננה הפתרון לכל הבעיות. החירות היא מתן אפשרות - אבל סמוך מאוד לאחריה מתחילה ההרגשה של "ספירת העומר": היום יום אחד, שניים, שלושה לעומר - השנה היא שנה ראשונה, שניה, שלישית לעצמאות, אבל אלה בלבד אינם מספיקים. אי אפשר להסתפק שנים הרבה רק ביבול המתאים "לסוסים ולרכש". גם האדם תובע את חלקו.
על-כן, עם הספירה הזו, ספירה של אחר החירות, צריכה להתחיל גם ספירה אחרת - ספירה של צפייה, של הכנה לקבלת התורה. שהרי רק עם קבלת התורה מסתיימים חגי הראשית. כאשר העם מקבל את התורה, וכאשר הוא מקבל אותה כתורה - כהוראת דרך חייו, מכאן ואילך יכול הוא להתחיל ללכת בדרכו.
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
אנחנו קודש למענך
הדלקה וכיבוי ביום טוב
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
מה אומרים לנו הסימנים של ראש השנה?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
"איזהו העשיר השמח בחלקו!"
מה המשמעות הנחת תפילין?
איך ללמוד גמרא?
למה ללמוד גמרא?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
