^ 1 מפתח של חיה, הסברנו בשני אופנים: א. רגע הלידה, ב. עקרות, מאחר שישנם שני מקורות המסבירים זאת כך.
א. רגע הלידה - במסכת נדה (טז, ע"ב) נאמר: "אותו מלאך הממונה על ההריון, לילה שמו", עיין בתוספות (שם, ד"ה מלאך): "אבל על הלידה אין שום מלאך ממונה, כדאמר בריש תענית (ב, ע"א): ג' מפתחות בידו של הקב"ה, של חיה, וכו'". ובזהר (וירא קיז, ב) במדרש הנעלם: "תניא אמר רבי שמעון: מפתח של חיה בידו של הקב"ה, ובעוד שהיא יושבת על משבר, הקב"ה מעיין באותו ולד אם ראוי הוא לצאת לעולם וכו'."
ב. מפתח של עקרות - במדרש דברים רבה (ז, ו) נאמר על ג' המפתחות שביד ה': "מפתח של עקרות, שנאמר: 'ויפתח את רחמה'" (בראשית כט, לא). וכן בזהר (וירא קב, ב): "ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה, דהא מפתחא דא למפקד עקרות בידא דקב"ה איהו, ולא בידה דשליח אחרא". ועיין עוד בזהר (וירא קטז, ב): "וה' פקד את שרה". (עקרות - 'יערות דבש' חלק ב' לט)
בקשר לתהליך הלידה עצמו, לא ידוע עד היום מהו הגורם הראשוני המעורר אותו. כאן המקום להסביר את מקומו של המפתח כגורם הראשוני המעורר את יתר התופעות. סימני הלידה מוכרים: התרחבות הרחם, או לחץ העובר על הקטע התחתון של הרחם, והפרשת הורמון האונה האחורית של יתרת המוח, המביא להתכווצות הרחם, ועם זאת, תפקיד האסטרוגנים והפרוגסטרון ביחס לתחילת הלידה לא ברור עדיין. (עיין אנציקלופדיה עברית כרך כא, עמ' 190)
לעומת זה, אצל בעלי חיים, ציינו את הפרשת ההורמונים בכבשים, כתחילתו של תהליך הלידה.
^ 2 "חולל אילות תשמור". בתיאור הדרמתי שתיארו חכמינו (בבא בתרא טז, ע"ב) את האיילה, שרחמה צר ובא דרקון ומכישה בבית הרחם, כדי שיצא הוולד, ואת היעל, העולה לראש סלע בהר, ובא נשר ומקבל בכנפיו את הוולד שלא יפול וימות, הם ביקשו לצייר את גודל כוח היצירה, ואת הדחף הפועל אצל בעלי החיים למילוי תפקידם בכל התנאים והנסיבות הקשות. (השווה מדרש איכה רבה א, ל מעשה בכלבה). ה"הרים הגבוהים ליעלים" (תהלים קד, יח). היעלים אינן מפנקות את ולדותיהן להיוולד על כרי דשא, אלא באזור הררי וסלעי, ואלמלי ההגנה שניתנה להן גם היא בדרכי הטבע, בתוך התנאים הקשים הללו, לא היו הוולדות מתקיימים.
ניגש לפענוח חידתם של חכמינו. בתהליך הלידה יש צורך בפירוק ובהרס המערכות הקודמות כדברי חז"ל (נדה ל, ע"ב) "כיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסגר הפתוח, שאילמלא כן אי-אפשר חיות אפילו שעה אחת". העובר מקבל את מזונו דרך הטבור, וכן דם מחומצן מעורקים שליד הטבור, הדם מגיע לעלייה הימנית, משם הוא עובר במעבר פתוח לצד השמאלי, ומשם, זורם הדם לכל הגוף. לאחר הלידה מתנתק העובר מן הטבור, פיו נפתח ליניקה וריאותיו נפתחות לנשימה, המעבר שבין העלייה הימנית לשמאלית נסגר. שידוד מערכות זה מתבטא בהרס המערכה הקודמת מחד-גיסא, ובהפעלת מערכת חדשה מאידך גיסא. שבירת המערכת ההרמונית של העובר במעי אמו, היא כעקיצת נחש, הגורמת היעדר והפסד. כדי להצר את צעדיו ולדחוף אותו החוצה, באים צירי הלידה, שנמשלו בשפת חז"ל לדרקון המכיש את בית הרחם. ה'עקיצה' היא ביטוי לכוחות ההעדר שהורסים את המצב הקודם. ומן הצד האחר, באותה שעה ממש של פירוק והרס, הולכת ונוצרת מיד מערכת ההגנה לקראת קליטת המצב החדש (תהלים קנ, עב), ולהגן ולקיים את הולד. זהו המשל על ה'נשר' הפורשֹ כנפיו, כדברי המזמור: "תתחדש כנשר נעוריכי", כלומר הוא נותן את כח ההתחדשות וההגנה, הן ביחס למחזור הדם והן ביחס לאוכל. להכין לולד חלב בדדי האם, שיתפתח וייוצר מיד עם הלידה, בתוך אותן שעות ספורות של ההתאוששות מהמצב הקודם העוברי והסתגלות למצב החדש.(עיין בפירושי המהר"ל לאגדות הש"ס, בבא בתרא טז, ע"ב, שהסביר את הכוחות הרוחניים שמסמלים הנחש והנשר).
^ 3 עניין הפרנסה מתבאר באריכות על ידי מהר"ל בהסבירו את מעלת הלל הגדול (גבורות ה' פרק סה). שלושה הסברים נותן המהר"ל שם, מדוע הפרנסה גדולה מן הגאולה. אנו הלכנו בעקבותיו כאן, לפי הביאור שהפרנסה היא קיום כללי לכל הבריאה. בהגדה של פסח (עמ' קעד-קעו) הסביר המהר"ל את שיטתו בדבריו על כוס חמישי הבא לאחר ד' לשונות של גאולה, שהוא כנגד הפרנסה, "בשורת המזונות שיפרנסם בארץ הכנעני, אחרי הגאולה", כלומר זוהי מעלה יותר עליונה, ובין שאר דבריו הוא כותב בחריפות: "כי המזון הוא יותר במדריגה מן הבריאה".
^ 4 עניין השליח - בספרות חז"ל אנו מוצאים 'שליחות' בדוממים, בבעלי חיים ובבני אדם. מובן שהמלאכים הם שלוחיו הקבועים.
דוממים: בעקבות הכתובים המספרים על שליחותם של "רוח סערה עושה דברו" וכדומה, אנו פוגשים בניסוח חז"ל: "המבול- שלוחו, אש וגפרית- שלוחיו, הכוכבים- שלוחיו, הים- שלוחו, הירדן- שלוחו", עיין במדרש בראשית פרק ח'. לעתים מתנגשים עולם הדוממים והאדם, וזקוק האדם להתעלות עליהם בקדושתו כדי שינצחם. עיין באגדת ר' פנחס בן יאיר וגינאי נהרא, (חולין ז, ע"ב), ובפירוש המהר"ל בגבורות ה', (פרק מא).
בבעלי החיים: "בכל מקום הקב"ה עושה שליחותו, פעמים ע"י צפרדע, ופעמים ע"י צרעה ופעמים ע"י עקרב" (במדבר רבה יח, יח). וכדי להראות את חדלונו של האדם, הוא עושה שליחות על ידי בריות קלות ושפלות, "בכל הוא עושה שליחותו, בגבורים שולח עליהם דברים נמוכים, להודיען שאין כח גבורתן מאומה", (פרקי דרבי אליעזר, פרק מט), כמו היתוש באפו של טיטוס, (גיטין, נו ע"ב).
בבני אדם: "ד' מלכויות היו שלוחים של הקב"ה, ועשו את שליחותם שהגלו את ישראל מעל אדמתם", (ילקוט שמעוני, זכריה רמז תקעד). דברי חז"ל מעוגנים בהרבה מקראות, כגון: "הוי אשור שבט אפי"..."בגוי חנף אשלחנו", (ישעיה י, ה-ו). הגוי יקבל שכר על שליחותו, אם יעשה זאת מתוך תודעת השליחות. (עיין ברמב"ן על בראשית טו, יד). (השפת אמת בביאורו כותב: "יש דברים שנמסרו לשליח שיפתח ויסגור, אבל בהני ג' כשהקב"ה פותח, אז נותן רשות למלאך הממונה עליהן". ועיין בתוס' נדה טז, ב "ו'אף ברי יטריח עב' שהוא שר מטר אין עושה אלא ברשות הקב"ה", לאפוקי מבעל 'פרשת דרכים', (סימן כא), שתמה על דברי תוספות. ועיין 'מלאכי עליון' לר"ר מרגליות ערך 'אף ברי', בהערה.
^ 5 בלשון המשנה בברכות (לג, ע"א): "מזכירין גבורת גשמים בתחית המתים", ופירש רש"י: "משיב הרוח, שאינו לשון בקשה, אלא לשון הזכרה ושבח". ובגמרא (בתלמוד בבלי), נאמר ההסבר: "מתוך ששקולה (שאילת גשמים) כתחיית המתים, לפיכך קבעוה בתחיית המתים". לעומת זה בירושלמי נתנו הסבר לזיקה ולהיקש: "כשם שתחית המתים חיים לָעולם כך ירידת גשמים חיים לָעולם", (ברכות פרק ה, הלכה ב. ובתענית פרק א, הלכה א). במקום אחר במדרש (בראשית רבה יג, ו. וכן בדברים רבה ז, ו) מודגש הקשר בהיקש של מילים זהות: "גדולה היא ירידת גשמים, ששקולה כתחית המתים. כיצד? בזו 'יד' ובזו 'יד', בזו 'פתיחה' ובזו 'פתיחה'. אף חכמים קבעו אותה בתחית המתים". בזו נאמר: "היתה עלי יד" (יחזקאל לז, א), בעניין תחית המתים בחזון העצמות היבשות, ובזו יד: "פותח את ידיך" בענין גשמים ופרנסה לקיום העולם. בזו פתיחה: "יפתח ה' לך את אוצרו" ובזו פתיחה: "הנה אני פותח את קברותיכם". עיין בריטב"א, בראש מסכת תענית).