^ 1.. ראשונים דנים כיצד דבורה שפטה, והלא אישה איננה שופטת? הר"ן בחידושיו לשבועות ל ע"א משיב: "יש לומר שלא שופטת ממש, אלא מנהגת. ואע"ג דאמר בספרי: 'שום תשים עליך מלך' –ולא מלכה, התם לא מנו אותה [=למלכה], אלא נוהגין היו על פיה". שופטוּת היא מנהיגות, ואת זאת אין לאסור.
^ 2.. לא נאריך כאן בדברי הר"ן ובהשלכותיהם. דבריו נזכרו אצל רבים העוסקים בסוגיות תורה ומדינה, ואין צורך לחזור עליהם. ראה גם בספרי: מלכות יהודה וישראל, "משפטי המדינה ומשפט התורה", עמ' 87-98.
^ 3.. באופן דומה הסביר הראי"ה קוק, עין איה, ברכות א, עמ' 54, את היחסים שבין מלך ונביא. נביא עוסק בנצח, ומלך בארעי. לכן כשהיה ויכוח מי יכבד את מי, ישעיהו את חזקיה או להפך, הטיל הקב"ה פשרה, וחזקיה חלה, וישעיהו הלך לבקרו. כלפי חוץ הייתה למלוכה מעלה מעל הנבואה, שהרי הנביא הוא זה שהלך אל המלך, אבל כלפי פנים המלך הוא זה שהיה חולה. מצבו של העוסק בנצח הוא יציב, והעוסק בהווה היה חלש וארעי.
^ 4.. על מעמדו של יהושע כמלך, ראה: ירושלמי סנהדרין ב, ו; יומא עג ע"א; במדבר רבה יב, יא; במדבר רבה כא, טז; רמב"ם הל' מלכים א, ג; הל' מלכים ג, ח.
^ 5.. על מעמדו של יהושע בן נון כדיין, ראה: רמב"ם הל' תרומות א, ב; הל' נזקי ממון ה, ג. דוד שימש כדיין, על פי הגמרא עבודה זרה לו ע"ב, וראה רמב"ם ספר המצוות שורש א, ובהקדמה ליד החזקה, והכסף משנה שם ד"ה ואחיה השילוני כתב: "דוד היה ראש הסנהדרין".
^ 6.. במקום נוסף, בהל' רוצח ה, יד, מקביל הרמב"ם בין הוראת שעה של סנהדרין לדין המלכות: "מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלכות או מבית דין שלא יהרגוהו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך לו ואפילו היה זר – הרי זה ניצל". ראה גם מורה נבוכים חלק ג, מ: "שאם לא יהרגוהו בית דין, המלך יהרגהו".
^ 7.. האור שמח, הל' מלכים ג, י מביא את דברי הרמב"ם הללו וכותב: "יש למלכי בית דוד רשות לתקן העולם והיינו דוקא לרוצח". אכן שם בהל' מלכים הדוגמא היא רוצח בלבד, והאחרונים דנו אם אכן דוקא רוצח, ראה בספר המפתח לר"ש פרנקל, הל' מלכים שם. אך הרמב"ם כתב מפורשות בהל' רוצח כאן: "רצחנים וכיוצא בהן", וכדברי הרב שאול ישראלי, עמוד הימיני, שער א סי' ח, אות ט. ייתכן שהרמב"ם הדגיש דווקא רוצחים מאחר שזו העבֵרה הפלילית החמורה ביותר, מה גם שהוא אכן כותב זאת בהל' רוצח. ובכלל, ברמב"ם כתוב שמלך ישראל יכול לעשות כן, ולא רק מלך מבית דוד כדברי האור שמח. בנוסף, נראה שהאור שמח כתב משפט זה, כדי להבחין בין אפשרות שהמלך יתערב בעניינים פליליים – בין אדם לחברו, לבין כך שמלך אינו מתערב בעניינים שבין אדם למקום, וכדבריו בהמשך. כמו כן, דברי הרמב"ם על סמכות המלך לתלות רבים ביום אחד ולהניחם ימים רבים, מקורם מהמסופר על דוד התולה את צאצאי שאול ימים רבים (יבמות עט ע"א), ושם אין מדובר על רוצחים, אלא על קיפוח פרנסת הגבעונים. ראה: יעקב בלידשטיין, עקרונות מדיניים במשנת הרמב"ם, עמ' 134-135; גרשון גרמן, מלך ישראל, עמ' 679-685; אהרן אנקר, "היקף הסמכות הפלילית של המלך לפי הרמב"ם", עיקרים במשפט הפלילי העברי, עמ' 154-193.
^ 8.. המונח: "תיקון העולם" מופיע בחז"ל כנימוק לתקנות שתוקנו על ידי חכמים בתחומים שונים. למשל, במסכת גיטין, במשנה (פ"ד, מ"א-מ"ט), ובתוספתא (פ"ג, ה-ט) מופיעה סדרה של תקנות שונות בנימוק זה, וכן במקומות נוספים במשנה ובתוספתא. המכנה המשותף הוא תקנות לשם הסדר החברתי, למניעת עוולות, ועוד, והן במסגרת הסמכות שניתנה לחכמים לתקן תקנות. כאמור לקמן, מגמת המלך היא לסייע בשמירת הדת, ועל כן ייתכן שהרמב"ם השתמש באותו מונח – תיקון העולם, על אף שבחז"ל הוא איננו מופיע בהקשר זה.
^ 9.. גם באשר לצו נביא לחרוג מהמקובל כתב הרמב"ם בהל' יסודי התורה ט, ג: "אם יאמר לנו הנביא, שנודע לנו שהוא נביא, לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או על מצות הרבה, בין קלות בין חמורות, לפי שעה – מצוה לשמוע לו. וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים, והוא שיהיה הדבר לפי שעה, ...ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם, ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם – מיתתו בחנק, שהתורה אמרה 'לנו ולבנינו עד עולם' ". אמנם אם אמר הנביא לעבוד עבודה זרה לפי שעה אין שומעים לו (רמב"ם שם ט, ה).
^ 10.. ראה: מנחם אלון, המשפט העברי, עמ' 430-436, המגדיר את המושג הוראת שעה באופן דומה.
^ 11.. בהלכות רוצח ה, א חוזר הרמב"ם על כך שאין לבי"ד לקחת כופר נפש.
^ 12.. ראה עוד במכות ה ע"א ברבנו חננאל, בריטב"א, במאירי, בתוספות ד"ה בעידנא, ובר' עקיבא איגר שם הכותב שבדיני נפשות הקביעה של בית הדין בגמר הדין היא זו שמחייבת אותו כרוצח, בו בזמן שבדיני ממונות, כל שיודע שהוא חייב ממון לחבירו עליו לשלם. בעניין זה ראה ברמב"ם בהל' ממרים ז, ח-ט, הכותב שמחילת הורי בן סורר ומורה מועילה עד לפני גמר דין, וכן ברמב"ם בהל' עדות יט, ב ביחס לעדים זוממים שהעידו על מי שכבר נגמר דינו. ראה גם: הרב אורי דסברג, "החנינה בהלכה", תחומין, ז (תשמ"ו), עמ' 413-426; שמשון אגלנדר, "מעמדו של מי שנגמר דינו למיתה", עלון שבות, 100 (תשמ"ג), עמ' 116-131, הדן במספר נושאים הקשורים למי שנגמר דינו, כגון דינו של החובל, המכה והמקלל את מי שנגמר דינו למיתה, ועוד.
^ 13.. יעקב בלידשטיין, עקרונות מדיניים במשנת הרמב"ם, עמ' 141, מציין מספר מקורות לדבר שהוזכרו על ידי ראשונים ואחרונים. ריטב"א, בבא מציעא פג ע"ב – דוד שהורג את הגר העמלקי; מהר"ץ חיות, כתבים, עמ' מח-מט – הרג דוד את בני שאול ותלייתם; אור שמח, הל' רוצח ב, ד – נכונות דוד להרוג את אבשלום על רצח אמנון; הרב שאול ישראלי, עמוד הימיני, עמ' עה – הריגת יואב על רצח עמשא.
^ 14.. יעקב בלידשטיין, שם עמ' 142-146, מאריך להוכיח את טיעונו של האור שמח, אך אין לדבר מקור ברמב"ם עצמו.
^ 15.. המהר"ץ חיות, כתבים, עמ' מח, כותב שזה מפני שהעם מקבלים עליהם את המלך ונותנים לו סמכויות לתקן לטובת הכלל ולתיקון המדינה.
^ 16.. ראה: יעקב בלידשטיין, שם, עמ' 104-127, המאריך להסביר את מגמת המלכות.
^ 17.. זהו הבסיס לאי ציות לפקודה או לחוק הסותר את התורה. ראה במאמר: "גבולות הציות – פקודה בניגוד לתורה".
^ 18.. בהרחבה בספרי: מלכות יהודה וישראל, "תלמוד תורה של מלך", עמ' 215-232.
^ 19.. ייתכן שגם כאן, שורש העניין נעוץ בשאלה מהי יהדות, את מה מצוות התורה מקיפות, וייתכן שהחוסר היהודי-תורני בתחומים רבים בחוקה, ואף קביעתם של דברים בניגוד לתורה, נובעים מהשקפת עולם האומרת שאין בעצם לתורה ולהלכה מה לומר ולהדריך כיום בסוגיות לאומיות, חברתיות וכד' – השקפה שאנו שוללים מכול וכול (ראה למשל: ידידיה שטרן, "הפער בין ההלכה לחיים, מעולם לא היה גדול יותר", עיתון 'הארץ', ט' חשון תשס"ו).

הרב יהודה זולדן, שבות יהודה וישראל, ירושלים תשס"ז, עמ' 225-212