בית המדרש

  • שבות יהודה וישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
פרק כז

שלא יצטרך לבריות – מתמיכה למעגל העבודה

א. התייחסותו של הנותן-התומך 1. המעלה הראשונה בצדקה – הלוואה, מתנה, שותפות, מציאת עבודה 2. הלוואה וצדקה לאדם עשיר הנמצא במצוקה זמנית 3. למנוע מהמקבל את הבושה ולכבדו 4. השאיפה לחלץ את המקבל ממעגל העוני 5. בסבר פנים יפות ובשמחה ב. התמודדותו של העני, המובטל, הנתמך 1. פשוט נבלה בשוק או מכור עצמך לעבודה זרה לך ואל תצטרך לבריות 2. מי שאיננו מסוגל לעבוד ולהתפרנס בכוחות עצמו סיכום

undefined

הרב יהודה זולדן

חשוון תשע"ח
20 דק' קריאה
א. התייחסותו של הנותן-התומך
1. המעלה הראשונה בצדקה – הלוואה, מתנה, שותפות, מציאת עבודה
בגמרא בשבת סג ע"א נאמר:
ואמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: גדול המלווה יותר מן העושה צדקה, ומטיל בכיס יותר מכולן.
ההדרגה היא: להטיל בכיס, להעניק הלוואה, ופחוּת מהם לתת צדקה.
בגמרא בפסחים נג ע"ב נאמר על מי שמטיל מלאי לכיסם של תלמידי חכמים:
אמר רבי יוחנן: כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים – זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר: "כי בצל החכמה בצל הכסף" (קהלת ז, יב).
טוב יותר להטיל בכיס מאשר להלוות או לתת צדקה. מטיל בכיס, הכוונה היא שנותן כסף לעני על מנת שהעני יוכל לסחור בכסף זה במסגרת שהיא מעין שותפות.
דרגה פחותה מזו היא הלוואה, אם כי היא טובה יותר מלתת כסף לעני כצדקה. כסף שניתן לעני בתורת הלוואה, משמעות הדבר שההנחה היא שהוא יוכל להחזיר. אם לא יהיה מסוגל להחזיר את ההלוואה, עדיף שיטול צדקה, כדברי רבי יהודה החסיד (ספר חסידים, סי' שיח):
מעשה באחד שהיה דל וחסר ולא היה רוצה לקבל צדקה. אמר: האיך אקבל הריני גוזל את העניים. אלא הלך ולוה מבני אדם, ונתנו לו על מנת להרויח למחצה, ויחזיר להם לזמן פלונית. והיה לוה מהרבה בני אדם ואינו פורע להם, ומלוה לו על אמונת שמים ולא היה פורע. ואמר: מה אפרע ואין לי במה לפרוע? ועוד הלך ואמר: תלוו לי, אמרו לו: "לווה רשע ולא ישלם" (תהילים לז, כא), והוא אומר: מוטב שאהיה לווה ואם יהיה לי אפרע, ולא אקבל מן הצדקה ולא אהיה גוזל עניים. נאמר עליו: "אל תהי צדיק הרבה" (קהלת ז, טז), ועוד שהוא רשע למה לוה והוא יודע שאין לו הצלחה ולא יהיה במה לפרוע? ומתחלל שם שמים על ידו, ונועל דלת לפני לווין.
אין הכוונה שהעני "יגלגל" הלוואות ולא יחזיר אותו כראוי. המטרה היא שההלוואה תאפשר לו לסחור ולהרויח, להחזיר את הקרן, ולהיחלץ ממצבו.
הרמב"ם בהל' מתנות עניים י, ז (וכן בספר המצוות, עשה קצז), מציין שמונה מעלות ביחס לתמיכה בעניים, ושותפות והלוואה קודמות לצדקה:
שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה: זה המחזיק ביד ישראל שֶׁמָּךְ, ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר: "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" (ויקרא כה, לה), כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך. 1
על הלוואה לעני כמצות עשה כותב הרמב"ם גם בהל' מלוה ולוה א, א:
מצות עשה להלוות לעניי ישראל שנאמר: "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך" (שמות כב, כד), יכול רשות? תלמוד לומר: "והעבט תעביטנו" (דברים טו, ח). ומצוה זו גדולה מן הצדקה אל העני השואל, שזה כבר נצרך לשאול וזה עדיין לא הגיע למדה זו, והתורה הקפידה על מי שימנע מלהלוות לעני שנאמר: "ורעה עינך באחיך האביון" (דברים טו, ט). 2
נראה שהלימוד מהתורה על המעלה הראשונה, מורכב משני מקורות מרכזיים. מהפסוק: "אם כסף תלווה את עמי" לומדים על הצו להלוות, והפסוק "והחזקת בו" משמש מקור לדרכים האחרות חוץ מהלוואה – נתינת מתנה, מציאת מלאכה ושותפות.
הרמב"ן בספר המצוות, שכחת העשין טז, מדגיש שהפסוק: "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך", עוסק בהצלת גר תושב "והרב כלל אותה עם הצדקה במצוה קצ"ה מפסוק 'פתוח תפתח את ידך' (דברים טו, ח), והם שתים מצוות באמת". הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, אהבת חסד, פרק א ס"ק יט, הסיק מכאן שהרמב"ן חולק על הרמב"ם, ולפיו הלוואה איננה נכללת במצות צדקה אלא היא מצוה בפני עצמה. אך נראה שאין זו כוונת הרמב"ן והוא איננו חולק על כך שהלוואה לעני היא בגדר מצות צדקה, אלא שלפיו יש למנות כמצוה בפני עצמה את חובת הסיוע לגר תושב. 3
הרב משה בן יוסף טראני (המבי"ט), קרית ספר, על הל' מתנות עניים שם, מציין שדירוג המעלות מפורש בתורה רק ביחס למעלה הראשונה:
ושמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו וכולן מן התורה. קצת מהן כמעלה ראשונה נלמדת בפירוש מן התורה מדכתיב: "והחזקת בו", דמשמע קודם שיבוא לידי עוני... ושאר המעלות סברה היא דיש יתרון בזו מבזו מדאוריתא. 4
הרדב"ז, על הרמב"ם בהל' מתנות עניים שם, מציין כמקור לדברי הרמב"ם את דברי הספרא בפרשת בהר פרשה ה, א:
"כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך" – אל תניחנו שירד. הא למה זה דומה למשוי על גבי החמור, עודנו במקומו אחד תופש בו ומעמידו, נפל לארץ חמשה אין מעמידים אותו. ומנין אם החזקת אפי' ארבעה וחמשה פעמים חזור והחזק? ת"ל "והחזקת בו".
גם הרמב"ם ציין שמעלה זו היא ל"ישראל שמָךְ" – היינו לאדם שבעבר התפרנס כראוי, וכעת הוא נפל מבחינה כלכלית. המבי"ט (שם) מציין כי מדובר באדם שעדיין לא בא לידי עוני מוחלט אך הוא מידרדר בכיוון זה, בדומה למשא שעל גב החמור, שניתן עדיין לתפוש את המשא שלא ייפול לגמרי. לאדם כזה, שכנראה יש לו את היכולת לפרנס את עצמו, המעלה הראשונה היא לתת בידו את הכלים – הלוואה, מתנה, עבודה או שותפות, על מנת לחלצו מהעוני הצפוי. 5
הרב יחיאל מיכל אפשטיין, ערוך השולחן, יו"ד רמט, יד, מדגיש שאכן יש לראות את ההלוואה כמצוה, ולא כאמצעי נוסף להתפרנס ממנו:
דאם עושה זה לשם מצות "והחזקת בו", פשיטא שאין למעלה ממנו, אבל ידוע שרובם עושים כן לשם פרנסה ואין זה בגדר צדקה כלל. 6 והרמב"ם חשב ח' מעלות בצדקה ואלו הם. ...ובזמננו זה בהרבה ערים יש חברות שנותנים נערי עניי ישראל לבעלי מלאכות ודבר גדול הוא עד מאד, ורק שישגיחו עליהם שילכו בדרך ה' ויתפללו בכל יום ויהיו בעלי אמונה לשמים ולבריות.
גם בכך שמלמדים מלאכה לנערים עניים, יש בזה קיום מצות צדקה, שהרי בדרך זו יש סיכוי טוב שהם לא ייכנסו לתוך מעגל העוני.
2. הלוואה וצדקה לאדם עשיר הנמצא במצוקה זמנית
האם יש מצוה להלוות גם לאדם עשיר? מהמקורות לעיל עולה שרק לעני יש מצוה להלוות ויש לראותה כמעלה בצדקה. אך מה ביחס להלוואה לאדם עשיר? בגמרא בסוכה מט ע"ב נאמר:
תנו רבנן: בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, צדקה – בממונו, גמילות חסדים – בין בגופו בין בממונו. צדקה – לעניים, גמילות חסדים – בין לעניים בין לעשירים. צדקה – לחיים, גמילות חסדים – בין לחיים בין למתים.
דברים דומים גם בירושלמי פאה א, א. ומכאן משמע שהלוואה לעשירים היא רק בגדר גמילות חסדים. אך בגמרא בבבא מציעא עא ע"א נאמר:
תני רב יוסף: 'אם כסף תלווה את עמי את העני עמך' (שמות כב, כד), עמי ונכרי – עמי קודם, עני ועשיר – עני קודם.
ומכאן לכאורה שיש מצוה להלוות גם לעשיר, אלא שעני קודם לו. וכמו שפסקו הטור והשו"ע חו"מ סי' צז:
ואפילו עשיר שצריך ללוות, מצוה להלוותו לפי שעה ולההנותו אף בדברים, ולייעצו עצה ההוגנת לו.
אמנם ייתכן להסביר שהעני קודם לעשיר מאחר שביחס לעשיר זו היא רק גמילות חסדים ולא צדקה כך על פי הגר"א בביאוריו שם אות ב. אולם החינוך במצוה תעט כותב במפורש שגם אם אדם הוא עשיר, ישנם מצבים בהם הלוואה לו היא בכלל מצות צדקה:
אל תחשוב שענין מצות הצדקה לא יהיה רק בעני אשר אין לו לחם ושמלה, כי אף בעשירים גדולים תתקיים גם כן מצות הצדקה לפעמים. כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירין אותו וצריך ללוות, ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכיריו פעמים שיצטרך מפני חולי או מפני שום מקרה אחר לדבר אחד שהוא בידך ולא ימצא ממנו במקום אחר, גם זה בכלל מצות הצדקה הוא בלי ספק.
ניתן להסביר בדברי הטור והשו"ע על העשיר הנצרך להלוואה לפי שעה, שהכוונה היא שאם הוא נתקל פתאום בקושי או במצוקה מסוימת בעקבות בעיה כלשהי שהיא כנראה זמנית, אזי יש מצוה להלוות גם לעשיר. 7 אלא שתמיד העני יהיה קודם, גם במקרה שיש סיכויים גדולים מאוד שהעשיר ישיב את ההלוואה. נראה שהעיקרון זהה גם אצל עני וגם אצל עשיר הנמצא במצוקה זמנית, יש מצוה לעזור למי שמטה ידו כדי שהוא לא ייפול. אמנם כן, הלוואה סתם לאדם עשיר היא בגדר גמילות חסד ואינה בבחינת צדקה. 8
מצב דומה בו עשיר נוטל מתנות עניים מוזכר במשנה בפאה פ"ה מ"ד:
בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני – יטול, וכשיחזור לביתו ישלם, דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים עני היה באותה שעה.
מדובר על אדם שהיה עשיר ובשל מעבר ממקום למקום הוא נצרך ליטול מתנות עניים. מותר לו ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, והלכה היא כדברי חכמים שאין הוא חייב להחזיר זאת (רמב"ם, הל' מתנות עניים ט, טז). מכאן שיש להחשיב את אותו אדם באותה העת כעני לכל דבר, והוא אף פטור מלשלם; אך מאחר שעקרונית הוא אדם עשיר, עני קודם לו. 9
2. למנוע מהמקבל את הבושה ולכבדו
מדוע הלוואה גדולה יותר מאשר צדקה רגילה? רש"י בשבת סג ע"א כותב: "גדול המלווה – לפי שאין העני בוש בדבר". גם הרמב"ם בספר המצוות, עשה קצז, ציין את הבושה – הקושי הנפשי שיש לאדם שמָךְ, לשאול מאחרים:
שצונו להלוות לעני להרחיב לו ולהקל עניינו. ומצוה זו היא היותר חזקה ויותר מחוייבת מכל מצות צדקה. כי מי שנתבזה וגלה פניו לשאול מידי האנשים אין צרות עניינו סר מעליו, כמו המכוסה שירצה להעזר עד שלא יתגלה עניינו ולא יתבזה. והציווי במצוה זו הוא אמרו יתעלה: "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך".
הרב יוסף קארו, בית יוסף יו"ד סי' רמט, מסביר כך את דברי הרמב"ם:
וכתב הרמב"ם בנתינה שמנה מעלות. וזה לשונו: שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו וכו'. בפ"י מהלכות מתנות עניים (ה"ז-הי"ד): ומ"ש מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל המך וכו'. סמ"ג (עשין קסב רז ע"א) האריך לבאר חיוב מצוה זו מן התורה וכתב גם כן שמצוה זו מעלה גדולה שבכולן. והטעם הוא מפני שאין העני מתבייש כלל, שהרי אינו נוטל ממון משום אדם אלא דרך הלוואה או שותפות או מלאכה, ואפילו נותן לו מתנה נמי כיון שעדיין לא העני לגמרי אינו מתבייש, שכן דרך האוהבים לתת מתנות זה לזה. ובפרק במה אשה (שבת סג ע"א): אמר רבי אבא אמר ר"ל גדול המלווה יותר מן העושה צדקה ומטיל לכיס יותר מכולם, ופירש רש"י: לפי שאין העני בוש בדבר. 10
חברים אוהבים מַלוים זה לזה, מסייעים במציאת עבודה, או נותנים מתנות מדי פעם. אך יותר מכך, לא רק שהמסייע איננו מבייש את המקבל, אלא הוא גם איננו מגדיר את האדם העומד מולו כעני, על אף שמצבו דחוק והוא ביקש עזרה. כשהמסייע נותן לנזקק מתנה, הנותן משדר בכך שהוא אוהב ומעריך את העני המבקש עזרה, ורואה בו חבר. כשהמסייע מלוה למבקש כסף, משמעות הדבר שהוא אף סומך עליו שהוא יידע להשקיע את הכסף בצורה הנכונה, ירוויח, ויחזיר לו את הקרן. הוא נותן בו אמון, ובכך הוא מחזק את ביטחונו של העני, שהנה הוא מסוגל לצאת ממעגל העוני, ולעמוד על רגליו בכוחות עצמו.
שלוש המעלות הבאות בצדקה שמונה הרמב"ם (הל' מתנות עניים י, ח-י) פחותות מהראשונה, והמכנה המשותף להן הוא שאין מפגש ישיר בין הנותן והמקבל, וזאת כדי למנוע את בושתו של המקבל:
ח. פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצוה לשמה, כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש, שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי, וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה.
ט. פחות מזה שידע הנותן למי יתן ולא ידע העני ממי לקח, כגון גדולי החכמים שהיו הולכין בסתר ומשליכין המעות בפתחי העניים, וכזה ראוי לעשות ומעלה טובה היא אם אין הממונין בצדקה נוהגין כשורה.
י. פחות מזה שידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן, כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהן ומפשילין לאחוריהן ובאין העניים ונוטלין כדי שלא יהיה להן בושה.
"בחשאי", "בסתר", "שלא יהיה להן בושה" – כל אלה הם תיאורים לאופנים שונים של נתינת צדקה בהם מעמדו וכבודו של הנזקק כאדם נשמרים.
מי שהיה עשיר וירד מנכסיו, הפגיעה האישית בו היא קשה יותר. יש לתת לו יותר מאשר לעני רגיל, כדי שהוא יוכל להתרגל לאט לאט למצבו החדש, כאמור בגמרא בכתובות סז ע"ב:
תנו רבנן: "די מחסורו" (דברים טו, ח) – אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו. "אשר יחסר לו" (שם) – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין.
בשיטה מקובצת (כתובות שם), מפרש שמדובר באדם שהיה עשיר ולא התפרסם עדיין שהוא ירד מנכסיו, וכדי שלא יתבייש, עושים לו את הכבוד שהיה רגיל לו. הלל הזקן אף נתן דוגמה אישית כשרץ לפני אדם עשיר שירד מנכסיו.
מי שלא מכבד את העני המקבל, מי שלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, אולי עדיף שלא יתן כלל, כאמור בגמרא בחגיגה ה ע"א:
"כי את כל מעשה האלהים יבא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע" (קהלת יב, יד)... מאי אם טוב ואם רע? אמרי דבי רבי ינאי: זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא. כי הא דרבי ינאי חזייה לההוא גברא דקא יהיב זוזא לעני בפרהסיא, אמר ליה: מוטב דלא יהבת ליה, מהשתא דיהבת ליה וכספתיה [תרגום: ר' ינאי ראה אדם שנותן מטבע לעני בפרהסיא, ואמר לו: מוטב שלא היית נותן לו, מאשר לתת לו ולביישו ברבים].
זהו מעשה שטוב ורע משמשים בו בערבוביא. הטוב הוא מעשה הנתינה, והרע הוא הבושה של אותו עני בפני הרבים. הנותן לא אמר דבר לעני, אך עצם העובדה שנתינת הצדקה התבצעה בפרהסיא ביישה את העני, ונפגע בכך כבודו. סיפור זה משמש מקור לדברי הרמב"ם בהל' מתנות עניים י, ד:
כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים, אבד זכותו והפסידה.
בהמשך הפרק (הל' יד) כותב הרמב"ם שהמעלה הפחותה ביותר מבין מעלות הצדקה (הדרגה השמינית) היא: "פחות מזה שיתן לו בעצב". על פניו, דברי הרמב"ם סותרים זה את זה. מחד הנותן בסבר פנים רעות איבד את זכות מצות הצדקה, אך מאידך בכל זאת היא נחשבת כצדקה (אם כי בדרגה הנמוכה ביותר). הש"ך, יו"ד סי' רמט ס"ק ט, מיישב וטוען שאין סתירה. הנותן בעצב, הוא אכן עצוב בליבו, אך הוא איננו מראה זאת לעני, ועל כן עניין וזכות בנתינה זו, אם כי זאת המעלה הנמוכה ביותר. אך המראה פנים זועפות, איבד זכותו כי הוא גם מקרין זאת כלפי העני. מה שקובע וחשוב הוא מה העני מרגיש, כיצד העני חש את התייחסות החברה התומכת בו כלפיו.
ובכל זאת, המאירי (בית הבחירה, בבא בתרא י ע"ב) חולק על הרמב"ם וסובר שאין למנות את הנותן בעצב במניין מעלות הצדקה, ובכל מקרה, גם אם אין הוא מראה זאת למקבל, אין העושה כן מקיים מצוה.
לדעת הרמב"ן, השגות לספר המצוות, שכחת הלאוין יז, אף יש איסור מהתורה לתת צדקה ברוע לב, ויש למנותו כלאו במניין המצוות:
שנמנענו גם כן שלא יִחר בעינינו בתתנו צדקה לעניים, ולא נתן אותה אליהם בעין רעה, ונחשוב אותה מיעוט לנו. אבל יהיה זה בעינינו שכר ותועלת ותוספת בממוננו לפי שהוא יתברך ישלם לנו הכל בכמה כפלים, והוא אמרו יתברך: "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך" (דברים טו, י).
היחס החיובי והמכבד לאדם במצוקה, איננו רק ביחס לאדם עני. באופן כללי, יש לכבד כל אדם ולא לפגוע בו, אלא שהתורה מזהירה באופן מיוחד להישמר בכבודו של אדם שבמצוקה. יש נטייה יצרית לחשוב שאדם שהוא ממילא בצרה, איננו נותן את דעתו כבר לכבודו או למעמדו, ולכן איו זה נורא אם לא כל כך מקפידים על כבודו ואין מתייחסים אליו כראוי. וכנגד זאת דיברה תורה על שמירת כבודם של הנזקקים לסיוע מכל סוג שהוא. לדוגמה: יש להיזהר בכבודו ובפרטיותו של אדם חולה או קשיש הזקוק לתמיכה ועזרה על מנת לעשות פעולות טכניות פשוטות, וכן יש להיזהר בכבודם של נכים ומוגבלים אחרים, המתקשים להסתדר בכוחות עצמם.
דיין בית הדין הגדול, הרב שלמה דייכובסקי, התריע על דרך נפוצה לאיסוף תרומות למען משפחות במצוקה:
המשפחות מוצגות בתמונות ובמילים נוטפות דמעות ודם, בשם מלא ובצירוף צילומים ברורים, על מנת שהתמונות והמילים יניבו תרומה כספית. אין חסים על כבוד המשפחות ועל כבודם של הילדים הקטנים והגדולים. 11
אכן, יש המחפשים "סקופים", ומצלמים ומפרסמים ברבים (בעיתונות, בטלוויזיה ובאינטרנט) תמונות של אנשים שנפגעו בתאונה או בפיגוע טרור רח"ל, כשהם במצב אישי אינטימי קשה ורגיש; ואחר כך הנפגעים מתביישים בכך. טובת הנזקק והנפגע, היא זו שצריכה לעמוד לנגד עיני המסייעים והעוזרים, ולא טובה אחרת. היחס אליו הוא בראש ובראשונה כאל אדם בעל נפש וצלם אלוקים, אלא שהוא זקוק לעזרה. הסיוע החומרי הנדרש יסייע לו מאוד בשינוי מצבו ומעמדו, אבל אין לעשות זאת תוך כדי פגיעה בו ובכבודו, אלא אדרבה מתוך התחשבות ובכבוד, ועם מתן תחושה אמיתית שהעזרה נעשית בכבוד הראוי לו.
3. השאיפה לחלץ את המקבל ממעגל העוני
בעל ספר החינוך, מצוה סו, מציין את המניעה מהבושה, ומוסיף עוד:
...להלוות לעני, כהשגת היד כפי מה שצריך לו, למען הרחיב לו ולהקל מעליו אנחתו. וזאת המצוה של הלוואה היא יותר חזקה ומחוייבת ממצות נתינת הצדקה, שמי שנתגלה ונודע דחקו בין בני אדם וגילה פניו לשאול מהן אין דחקו ואפילתו כמי שעדיין לא בא לאותה בושה וירא מהכנס בה, ואם יהיה לו מעט סעד של הלוואה, במה שירווח מעט, אולי לא יצטרך לבא לשאלה לעולם, וכשירחמנו האל בריוח, ישלם נושיו ויחיה בנותר. ועל כן הזהירתנו תורתנו השלימה על זה לסעוד המך בהלוואה טרם יצטרך לבוא אל השאלה, 12 שנאמר: "אם כסף תלווה את עמי" (שמות כב, כד), ואמרו זכרונם לברכה במכילתא: כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה שהם חובה, וזה אחד מהם, ויכריחו הדבר מדכתיב במקום אחר בתורה דרך צוואה: "והעבט תעביטנו" (דברים טו, ח).
המטרה היא לתת לו סיוע כדי שיוכל לסחור ולהתפרנס, להחזיר את הקרן, ולחיות מהיתרה.
הרעיון במעלה זו הוא "לתת לו חכה, לא לדוג לו דגים". לא לעטוף מיידית את האדם המתמוטט בתרומות ובנדבות, אלא אדרבה לתת לו כלים שיוכל לחזור למעגל העבודה ולהתפרנס בכוחות עצמו, לא לאפשר לו לעבור את מחסום הבושה, אלא ליצור לו תנאים נוחים וסבירים שיוכל להתפרנס בכבוד.
היכולת של אדם לפרנס את עצמו משפיעה גם על מעמדו והגדרתו כאדם עני או לא. במשנה פאה פ"ח מ"ח-מ"ט נאמר:
מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני. היו לו מאתים חסר דינר, אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול. ...מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם, הרי זה לא יטול.
על משנה זו נאמר בירושלמי פאה ח, ח:
הדא אמרה: חמשין עבדין טבין מן מאתים דלא עבדין.
חמישים זוזים שאדם מתפרנס ומרוויח מהם, עדיפים ממאתיים זוז שההאדם אינו משתמש בהם וסוחר בהם. לא רק סכום הכסף הנמצא בפועל בידו קובע אם האדם הוא עני או עשיר, אלא גם היכולת להרוויח.
בהוראת משנה זו טמונה גם התבוננות קדימה, על הדרך הטובה יותר לחלץ אנשים ממעגל העוני. כך הסביר זאת הראי"ה קוק, עין איה – ברכות ב, פאה, עמ' 401:
הצדקה צריכה שתהיה מכוונת לתכלית עזרת הדל בהווה, וביותר – להיות צופייה על הטבת מצבו בעתיד , למען יהיה לו פתח תקוה שיוכל למצוא חיית ידו מיגיע כפו בלא תשועת אדם. על כן לא אחרו חז"ל את העזר עד שתכלה כל פרוטה מכיס המקבל, כי אז הלא קרוב הדבר שיהיה נשאר במצב מקבל צדקה תמידי. רק נתנו שיעור לדבר – מאתים זוז – אם אינו נושא ונותן, שאם יקבל עזר בהיות לו עדיין מעט משלו... אולי יתעודד להכין לו על ידי עזרת הצדקה המצטרפת אל מה שיש לו איזה מצב שלא יצרך לימים יבואו לקבל צדקה. אמנם מי שכבר יש לו כישרון להרוויח על ידי איזה משלח יד – יש לדאוג יותר שלא תסיח דעתו הישענו על הצדקה, מחריצות עבודתו לעצמו . על כן נתנו חז"ל בזה הגבלה יותר מצומצמת: חמישים זוז. למען יהיה להעיר אל המקבל ואל הנותנים שיראו תכלית הצדקה להעמיד המקבלים במצב ההתפרנסות מיגיע כפם. כי ימוך אחיך והחזקת בו, כדברי חז"ל למען לא יפול וימעד.
5. בסבר פנים יפות ובשמחה
המפגש הטעון ביותר שבין אדם עני לאחרים הוא בסיטואציה בה העני מקבל עזרה כספית או תמיכה כלשהי מאדם אחר. זהו הרגע שבו העני מכיר בעצמו (לעתים שוב ושוב), שהוא אינו מסוגל להתפרנס בכוחותיו שלו, ועליו להיסמך ולהיתמך על ידי אחרים. ההשפלה שבמעמד זה והכאב האישי, הם בוודאי גדולים. העני אמנם מבקש סיוע חומרי, אך לא רק מתן הכסף או כל עזרה חומרית או טכנית אחרת היא החשובה אז. גם הדרך בו העזרה ניתנת לו הוא משמעותי, וכדברי הרמב"ם בהל' מתנות עניים י, ד:
נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, ומתאונן עמו על צרתו, שנאמר: "אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון" (איוב ל, כה), ומדבר לו דברי תחנונים ונחומים, שנאמר: "ולב אלמנה ארנין" (איוב כט, יג).
כך גם אף אם אין באפשרות אותו אדם שהתבקש לכך לסייע לו חומרית. זו לשון הרמב"ם שם בהלכה הבאה (הל' ה):
שאל העני ממך ואין בידך כלום ליתן לו, פייסהו בדברים. ואסור לגעור בעני או להגביה קולו עליו בצעקה, מפני שלבו נשבר ונדכא, והרי הוא אומר: "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה" (תהילים נא, יט), ואומר: "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (ישעיהו נז, טו). ואוי למי שהכלים את העני, אוי לו. אלא יהיה לו כאב בין ברחמים בין בדברים, שנאמר: "אב אנכי לאביונים" (איוב כט, טז).
הדיבורים החמים והמפייסים, התמיכה והעידוד – גם הם חלק מהצדקה. הם אלה היכולים לזקוף את קומתו השפלה והבזויה של העני, ואולי גם לתת לו מוטיבציה לעשות מאמצים גדולים עוד יותר להיחלץ ממצבו. הם אלה שאולי יִתנו לו אופק, שאכן יש תקווה, והעוני איננו מצב תמידי.

ב. התמודדותו של העני, המובטל, הנתמך
1. פשוט נבלה בשוק או מכור עצמך לעבודה זרה לך ואל תצטרך לבריות
מסורת חז"ל היא שיהונתן בן גרשם בן מ(נ)שה עבד עבודה זרה, על פי הבנתו שמוטב לעבוד ע"ז ולא להצטרך לבריות. כך מובא בירושלמי (ברכות ט, ב; סנהדרין יא, ה):
אמר ליה כך אני מקובל מבית אבי אבא מכור עצמך לעבודה זרה ואל תצטרך לבריות. אמר ליה חס ושלום לא אמר כן. אלא מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך, ואל תצטרך לבריות. 13
לגרשום הייתה מחשבה שאף מותר לעבוד עבודה זרה ובלבד שלא להצטרך לבריות. אך המשמעות הנכונה היא עבוד עבודה שהיא זרה לך ובלבד שלא תצטרך לבריות. בבבלי בבא בתרא קי ע"א סיפור זה מופיע עם תוספת:
אמר להן, כך מקובלני מבית אבי אבא: לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות. והוא סבר: לעבודה זרה ממש. ולא היא, אלא עבודה זרה – עבודה שזרה לו, כדאמר ליה רב לרב כהנא: נטוש נבילתא בשוקא ושקול אגרא, [ולא תימא כהנא אנא] 14 ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא. 15
ואכן על רבי אלעזר מסופר בגמרא בתענית כה ע"א שהיה מגלגל עצמו בצער גדול שלא לקבל צדקה.
מכאן שגם עבודה שאינה מתאימה לאדם, והיא נחשבת לו כגנות וכביזיון, עדיפה מהאפשרות שהוא יצטרך לבריות. 16 כך פסק הרמב"ם בהל' מתנות עניים י, יח:
לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הצבור, וכן צוו חכמים ואמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ואפילו היה חכם ומכובד והעני יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות, מוטב לפשוט עור בהמות נבלות ולא יאמר לעם: חכם גדול אני, כהן אני, 17 פרנסוני, ובכך צוו חכמים. גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות ועושי הברזל והפחמים ולא שאלו מן הצבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם. 18
2. מי שאיננו מסוגל לעבוד ולהתפרנס בכוחות עצמו
על אדם שיכול לעבוד ולפרנס עצמו, אך הוא מתעצל ומתבטל, ומסתמך על תרומות של אחרים ועל תמיכות, כותב הרמב"ם בהל' יט שם (ע"פ הגמרא בכתובות סח ע"א):
כל מי שאינו צריך ליטול, ומרמה את העם ונוטל – אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל "ארור הגבר אשר יבטח באדם" (ירמיהו יז, ה).
נראה שדברים אלו אמורים בין על אדם שפרנסתו מצויה ובין על אדם שאמנם אין פרנסתו מצויה כעת אך הוא איננו מוגבל, ואין שום דבר המונע ממנו לעבוד, אלא שהוא מתעצל ומתבטל, והוא אף מרמה על מנת לזכות בתמיכת אחרים – גופים פרטיים וגופים ציבוריים (כגון שמקבל דמי אבטלה וכיו"ב). זהו ניצול רע ושלילי של כספים שנועדו לסייע למי שבאמת איננו מסוגל לעבוד ולהתפרנס.
אמנם מי שאכן אינו יכול לעבוד ולפרנס את עצמו מחויב ליטול צדקה. כך ממשיך הרמב"ם שם:
וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעל יסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו ואין לו בצערו אלא חטאות ואשמות. וכל מי שצריך ליטול וציער ודחק את השעה וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הצבור – אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל כיוצא בזה נאמר: "ברוך הגבר אשר יבטח בה' " (ירמיהו יז, ז). 19
אדם שאיננו מסוגל לעבוד ולהתפרנס, מוטל עליו ליטול מהצדקה, אך מי שאמנם רשאי ליטול מהצדקה ובכל זאת מצטמצם וחי בדוחק כדי שלא להזדקק לבריות, יזכה לבסוף גם לפרנס אחרים.
הרמב"ם גם מנחה כיצד יש לאדם לנהוג באשר לבניינו הכלכלי והאישי. כך כתב הרמב"ם בהל' דעות ה, א:
דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה, שנאמר: "מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו" "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו" "מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה" (דברים כ, ו-ח). אבל הטפשין מתחילין לישא אשה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה, וכן הוא אומר בקללות: "אשה תארש בית תבנה כרם תטע" (דברים כח, ל). כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך, ובברכה הוא אומר: "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו" (שמואל א יח, יד). 20
על אדם לפרנס את עצמו ולא ליפול על אחרים שיפרנסו אותו על ידי נתינת צדקה. הרמב"ם מבחין בצורה ברורה בין "בעלי דעה" – חכמים, לבין "טפשין". הטפשים הם אלה שמפילים עצמם על הציבור. חמור יותר בעיני הרמב"ם כאשר העושים כן הם תלמידי חכמים, שבשל היותם לומדי תורה הם מתפרנסים מהצדקה. 21
סיכום
נתינת כסף לצדקה היא בוודאי מצוה גדולה וחשובה, אבל היא לא האפשרות המועדפת כשניתן להגיע לשיתוף פעולה עם האדם הנמצא במצוקה כלכלית ולמצוא מסגרת בה הוא יוכל לעבוד ולהתפרנס, ולעמוד על רגליו בכוחות עצמו. יש לחזק אותו על ידי כך שנותנים בו אמון שהוא אכן יוכל להצליח ולהחזיר את מה שניתן לו כעזר על מנת להיחלץ ממצבו. יש לאפשר לו להשתקם בכבוד.
הדרישה היא גם מהאדם הנזקק. מוטל עליו להשתדל ולעשות ככל יכולתו להתפרנס בכוחות עצמו ולא להצטרך לבריות. אין לו להסתמך על נדיבותם של אחרים, בין אם אלו גופים פרטיים ובין אם מדובר בתמיכות ציבוריות – עמותות, משרדי ממשלה וכד'. רק כשאין לו ברֵרה, והוא איננו יכול להתפרנס בכוחות עצמו, אזי הוא רשאי (ולעתים אף מחויב) ליטול צדקה.




^ 1.. דברי הרמב"ם הללו נפסקו להלכה גם בטור ובשו"ע יו"ד סי' רמט, ו. הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, אהבת חסד, פתיחה סעיף ג, כותב שאדם מבטל מצות עשה אם יש ביכולתו לעזור והוא איננו עושה כן. שם בפרק כא, הוא מאריך מאוד בביאור "מצות החזקת מי שמטה ידו שלא יתמוטט לגמרי חלילה". ושם בסעיפים ג-ד הוא כותב שאם אירע מקרה שלאדם מתה בהמתו ממנה השתכר, או אשה שהתאלמנה ואין לה במה לפרנס עצמה, ונותנים להם מעות על מנת שיתפרנסו, "מצוה רבה לעזרם בזה, ומצוה זו גורם לאריכות ימים כדאיתא בויקרא רבה לד, ב 'מלווה ה' חונן דל' (משלי יט, יז), וכעין זה המעשה בבנימין הצדיק, בבבא בתרא יא ע"א". ומכאן הוא מלמד תוכחה לאותם שיכולים להמציא פרנסה ליהודי, ומעדיפים גוי. במשנה באבות פ"א מ"ה נאמר: "ויהיו עניים בני ביתך", והרמב"ם מפרש: "שראוי שיהיו משמשיך הדלים והעניים, והוא יותר טוב מקניית העבדים. וכך החכמים יגנו קניית העבדים, וישבחו ההשתמשות בדלים, והיותם ממשרתיו של אדם ומהחוסים בצילו".
^ 2.. דברים דומים כתבו הטור והשו"ע חו"מ סי' צז.
^ 3.. כך העיר על דברי החפץ חיים, הרב שמעון מלכה, משפטי שמעון – הלוואה לאור ההלכה, עמ' ב הערה 4.
^ 4.. אמנם בספרי דברים פיסקא קיז נלמדת גם עדיפותה של המעלה השנייה מהתורה: " 'נתון תתן לו' – בינך לבינו. מכאן אמרו לשכת חשאים היתה בירושלים" (על לשכת החשאים ראה: משנה שקלים פ"ה מ"ו).
^ 5.. הרי"פ פערלא, בפירושו לספר המצוות לרס"ג, מצוה כה, כותב שמצות ההלוואה היא רק לאדם שישתמש בזה למסחר, אך עני הלווה לצורך פרנסתו, אין בזה מצות הלוואה, כי לא יהיה לו מה להחזיר. וכך הוא גם מבין את כוונת הרמב"ם. כך כותב גם הנצי"ב, העמק דבר, ויקרא כה, לה: " 'והחזקת בו' – בהלוואה, ומשום הכי הקדים הכתוב דוקא 'מטה ידו' ודוקא 'עמך', שאתה יודע שהוא נאמן לשלם אחר שיראה זרע תבואה באחוזתו".
^ 6.. דברים דומים כתב גם הרב ישראל מאיר מראדין, אהבת חסד, פרק כא, סעיף א בהגה"ה. הוא אף מציין בהגה"ה נוספת שם, שיש חברה ששמה "סומך נופלים" – "שהם עושים טובות גדולות ומחזיקין ידי אנשים שנתמוטטו ומקימין אותן על רגליהם ממש".
^ 7.. כך הסביר הרב ישראל מאיר הכהן, במספר מקומות בספרו אהבת חסד: פתיחה סעיף ד, נתיב החסד ס"ק ט; פרק א סעיף יא, נתיב החסד ס"ק יח; פרק ו סעיף א, נתיב החסד ס"ק ג.
^ 8.. ראה מה שכתב בעניין זה הרב שמעון מלכה, משפטי שמעון – הלוואה לאור ההלכה, עמ' ו-ח; הרב שלמה גורן, "קביעת קו העוני לפי ההלכה", תורת המדינה עמ' 363-365.
^ 9.. ראה: הרב שלמה גורן, שם, עמ' 361-363.
^ 10.. הבית יוסף גם מצביע על כך שהרמב"ם לא כתב בצורה ברורה "מטיל לכיס" אלא כלל זאת בכך שכתב הלוואה, על אף ההבדל ביניהם. אמנם היה ניתן לומר שהרמב"ם התכוון לכך באמרו: "ממציא לו מלאכה" – שזהו סיוע בפרנסה: נותן לו כסף על מנת שיוכל לסחור בו, ודבר זה הוא המצאת מלאכה.
^ 11.. הרב שלמה דייכובסקי, "די מחסורו – קריטריונים וגבולות", אמונת עתיך, 56 [תשס"ד], עמ' 47.
^ 12.. השווה ללשונות הרמב"ם שהובאו לעיל.
^ 13.. ובנוסח במדרש שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ב ד"ה ג: "אלא מכור עצמך לעבודה שהיא זרה ממך ולא תצטרך לבריות".
^ 14.. בגמרא בפסחים קיג ע"א נוספו המילים: "ולא תימא כהנא רבה אנא". בדפוס וילנא במסכת בבא בתרא הושמטו מילים אלה, אך הם מופיעות במספר כת"י למסכת בבא בתרא, וגם הרשב"ם בבבא בתרא קי ע"א מציין לגרסה זו. מילים אלה מופיעות גם בכת"י רבים למסכת פסחים.
^ 15.. באוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמ' 30 ד"ה (מ"א) בני, נאמר: "בני, תבחר מחנק (נ"א רעב) לנפשך ואל תצטרך לבריות".
^ 16.. יש ממפרשי המשנה באבות שקשרו זאת לאמור באבות פ"א מ"י: "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות". ראה בפירוש רבינו יונה, בפירוש מגן אבות לרשב"ץ, ובפירוש רע"ב לאבות שם.
^ 17.. דברי הרמב"ם הללו נסמכים על הגרסה בגמרא שלפיה אומר רב לרב כהנא שאין לו לאדם להשתמט מלעבוד בטיעון שהוא כהן. יש ראשונים (ריטב"א לבבא בתרא קי ע"א ד"ה ולא תימא; תוספות בפסחים מט ע"ב ד"ה אמר רב כהנא), המסבירים שרב כהנא לא היה כהן, אלא שרב אמר שאדם לא יאמר שהוא חשוב כמו כהן. אך נראה שהרמב"ם כאן הבין את הדברים כפשוטם ולפיו רב כהנא היה כהן, ולכן רב פנה אליו באופן זה. בהסברת דברי הרמב"ם, ובדיון האם רב כהנא היה כהן או לא, ראה גם: הערות מו"ר הרב צבי יהודה קוק, שו"ת דעת כהן, עמ' תנד-תנה.
^ 18.. דברים דומים כותב גם הטור ביו"ד סי' רנה, וכן בשולחן ערוך שם. הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק ד, יו"ד סי' ו, י, נשאל "מאדם ירא ה' שמחוסר פרנסה זה זמן ממושך, וכעת נזדמן לו לעבוד כטבח במסעדה של גוים, ועליו לבשל להם גם כן תבשילים של בשר בהמה טמאה ונבלות וטריפות, אם מותר לו לבשל לעכו"ם מהם ולא גזרינן שמא יאכל, או יש איזה איסור בדבר". לאחר דיון בהל' בשר וחלב, ובישול לגויים, הוא מתיר כשאין לו ברֵרה ועד שימצא עבודה אחרת, ומסתמך על דברי חז"ל כאן: "פשוט נבילה בשוק ואל תצטרך לבריות".
^ 19.. הלכה זו הובאה גם בטור ובשו"ע יו"ד סי' רנה, ב.
^ 20.. על סדר ההתבססות בחיים המוצע בחז"ל ועל זה שבדברי הרמב"ם וההשלכה מכך לימינו, ראה: הרב אלחנו סמט, יד לרמב"ם, "סדר ההתבססות בחיים – בית, כרם, אשה או כרם, בית, אשה?", עמ' 29-36.
^ 21.. כך כתב הרמב"ם בהל' תלמוד תורה ג, י; בפירושו למשנה אבות פ"ד מ"ו; ובמקומות נוספים. בשיטת הרמב"ם והדעות החולקות עליו, הארכתי במאמר: "פרנסת תלמידי חכמים מכספי ציבור".

הרב יהודה זולדן, שבות יהודה וישראל, ירושלים תשס"ז, עמ' 451-437
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il