ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש שבת ומועדים עניני החג

חוה"מ סוכות התשע"ח מדברי הרב אליהו זצוק"ל

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"לתשרי תשע תשרי תשע"ח
148
מוקדש לעלוי נשמת
אסנת בת יפה
לחץ להקדשת שיעור זה
לכבוד הילולת הצדיק הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל – עשור להסתלקותו
מורשת אבות לפרשת וזאת הברכה
בפרשתנו כתוב: "תורה צִוה לנו משה מורשה קהִלת יעקב" (דברים לג, ד). ופירש רש"י, שמכיוון שהתורה אשר ציווה לנו משה – מורשה היא לקהילת יעקב, על כן אנו אוחזים בה ולא נעזוב אותה.
חז"ל במסכת סוכה (מב ע"א) אומרים, שקטן שיודע לדבר – אביו מלמדו תורה וקריאת שמע. ושואלת שם הגמרא, מהם אותם דברי תורה שמלמד אב זה את בנו? עונה רב המנונא: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב".
על-פי זה פסק הרמב"ם (פ"א מהל' ת"ת הל' ו'): "מאימתי אביו חייב ללמדו תורה? משיתחיל לדבר, מלמדו 'תורה צוה לנו משה' ושמע ישראל ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים עד שיהיה בן שש או בן שבע, הכל לפי בוריו, ומוליכו אצל מלמד התינוקות". וכן פסק ה"שולחן ערוך" (סי' רמ"ה סעי' ה').
ילד שפותח את פיו ומתחיל לדבר – יש חיוב מיוחד על אביו, שהוא בעצמו ילמדו תורה. שהוא יחנוך את תחילת דיבורו של הילד, שיהיה בדברי תורה. ולא יאמר האב שממילא יגדל הילד וילך לגן ושם ילמד, אלא יש חיוב עליו דווקא ללמד אותו. וכן לא יאמר האב שבנו עדיין קטן ועדיין מוקדם ללמדו, אלא מיד כשמתחיל הילד לדבר – יש ללמדו לומר "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", או "שמע ישראל" וכדו'. וכך מחנכים אותו בדברי תורה כבר בעת פתיחת פיו, ומעלה זו חשובה היא עד מאוד ותניב פירות ופירי פירות יפים וחשובים.
החינוך מקטנות הוא שורשי ויסודי, ולכן טעות ללמד ילד קטן שרק התחיל לדבר, שיאמר "אבא" או "אמא", או שמות האחים בבית וכדו'. ועוד, לא יהיה האב פתי מאמין למה שכתוב בספרות המודרנית, כאילו צריך ללמד את ילדיו לומר "אבא בא, אמא באה" וכדומה, אלא ילמד אותם מיד לומר דברי קדושה. ולא יאמר שבלי זה לא יתפתחו. וכי אנחנו לא התפתחנו? וכי דורות קודמים לא התפתחו? אלא, כך יש לעשות ועל-ידי זה יראה אדם את בניו הולכים בדרך התורה.
וכתב ה"שולחן ערוך" (שם, בסעיף ח'), שאם הילד בריא – מתחיל ללמוד אצל מלמד כבר בגיל חמש. ואם הוא חלש – מתחיל מגיל שש שנים. והוסיף הרמ"א, שמיד כשמתחיל הילד להבין, מלמדים אותו את אותיות התורה. וכל אחד צריך להקפיד לדבר עם ילדיו מקטנותם רק בלשון הקודש.
ומצווה זו שייכת במיוחד בימים שבהם לא לומדים בבית-הספר או בתלמוד-תורה. בימים אלו חובה מיוחדת על האב ללמד את בנו תורה, וכן בשבתות ובימים טובים. ויהי רצון שיתקיים בנו "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בנייך". אמן.

שכר נשים
הגמרא (ברכות יז ע"א) מפליגה על זכות הנשים שמגדלות את בניהן לתורה: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים" – "שטורחות על בניהן להביאן לבית הספר לקרוא מקרא ולשנות משנה" (רש"י שם). ועל כן האם מחויבת בכך, שגם לאחר שהילד או הילדה חוזרים מתלמוד-תורה או מבית-הספר, עליה לעזור להם בשיעורי-הבית ואף תסייע להם לחזור על מה שלמדו, וכך תזכה במה שנאמר בגמרא
.
להושענא רבה
על דרך הכלל, כשמסתיים יום-הכיפורים, יוצא האדם מבית-הכנסת עם אנחת רווחה, כמי שאומר "זהו זה, עברנו את זה". אך הנה הזוהר הקדוש (ח"ג ל"א ע"ב) אומר לנו, שלמרות שהחתימה ביום-הכיפורים נעשתה, עדיין פתקאות גזר-הדין לא נמסרו. הן נמסרות בהושענא-רבה. ואומר גאון עוזנו ותפארתנו רבנו יוסף חיים (בן איש חי הלכות, וזאת הברכה, ש"א), כי בליל הושענא-רבה בחצות הלילה, נגמר ונעשה בחינת החותם הפנימי, שהוא עיקרי יותר. ועל כן גם יש לנצל את הלילה הזה ללימוד ספר "משנה תורה", הוא ספר דברים, שבו נעשה עיקר התיקון. וכן צריך להרבות בלילה זה בתפילות ובתחנונים, שזה הוא אף סיום נ"א (51) יום שהחלו בראש חודש אלול, שניתנו לנו בחסד עליון לעשות בהם תשובה, תשובה שלא שבה ריקם. ועל כן, יום זה נקרא "הושע-נא רבה", שאנו מבקשים מה' יתברך – "הושע" את יום נ"א, שהוא "רבה", היום הגדול, שכידוע הוא שהכול הולך אחר החיתום.
ועוד כתוב בזוהר הקדוש, שעל אף מסירת הפתקים והחותם הפנימי שנעשה, נותנים לאדם עוד עשרים-וארבע שעות נוספות עד יום שמיני עצרת. כמו שאומר הבן איש חי, שזהו זמן להצלה, היינו שיש הזדמנות אחרונה להינצל מגזר הדין, ולכן צריך להתעורר בתשובה גדולה, וצריך להיות בחרדת הלב, חרדת קודש ויראת הדין, במהלך כל היממה הזאת.

ערבה
כשמגיע יום הושענא-רבה, דואג האדם שיהיו לו חמישה בדים של ערבה. אחרי שבמשך כל ימי החג התחברה הערבה לכל שאר המינים, עתה היא מיוחדת לבדה. "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". הערבה עלתה דרגה, וכבר היא חשובה יותר מצדיקים גמורים. וכבר נרמז דבר זה בפסוק (תהילים ס"ח, ה'): "סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו ועלזו לפניו" – השמחה לפני הקב"ה היא עם ישראל הנמשלים לערבות, ואת הערבות הללו אנו אוגדים יחד ביום הזה, היום האחרון, אנו אוחזים בהן וחובטים אותן בקרקע. מעוררים אנו בכך את עצמנו, את עמנו, לאחדות, התלויה בענווה, וכל אלו יחד מסוגלות לקבלת התשובה, אף בשנייה האחרונה.

שמחה הדדית לשמחת תורה
"שמחת תורה" הוא שם חיבה ליום שמיני-עצרת. מתוך החיבה העמוקה שיש לנו לתורה הקדושה. ב"שולחן ערוך" כתוב (סי' תרס"ט סעי' א' בהגה), שמכיוון ששמחים ביום זה ועושים בו סעודה לכבוד סיום קריאת כל התורה כולה, נקרא יום זה "שמחת תורה". הגמרא (שבת פ"ח ע"א) אומרת, שיום זה הוא יום טוב לחכמים. רבנו האר"י זצ"ל (שער הכוונות דף ק"ד ע"א) שיבח את המנהג של שמחת התורה וההקפות של ספר התורה. וגאון עוזנו ותפארתנו, רבנו יוסף חיים זיע"א, כתב (בא"ח וזאת הברכה ש"ר סעי' ח"י) שמצווה לשמוח לכבוד התורה.
אך מדוע השמחה כל כך גדולה דווקא בסוף עשיית המצווה ולא בתחילתה? למה לא עושים חנוכת קריאת התורה כמו שעושים חנוכת בית בתחילת לימוד התורה?
חכמי המוסר הסבירו, שקבלת התורה הייתה בתחילה בכפייה – "כפה עליהם הר כגיגית" (שבת פ"ח ע"א), אבל לאחר שבני-ישראל מסיימים ללמוד את התורה הקדושה, כשהתורה הקדושה כולה נמצאת לנגד עיניהם, הם רואים שדבריה "נחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים" (תהלים י"ט, ח'), ואז הם עושים שמחה על הסיום הזה, על הגילוי מחדש של הודה ותפארתה של תורתנו הקדושה.
אף התורה שמחה בזמן שלומדים והוגים בה ומקיימים את מצוותיה והנהגותיה. התורה שמחה כשעם ישראל משתמש בה, ולא כאשר היא מונחת בקרן זווית, כאבן שאין לה הופכין. כשעם ישראל מסיימים את לימוד התורה, יודעים את המצוות ומקיימים אותן, התורה עצמה שמחה בריבוי בני ישראל המקיימים את מצוותיה, וכן עם ישראל שמח בשמחתה של התורה. שמחה הדדית.

כצאת משה יקומו כל העם – באור פניך
כשעלה הרב להקביל פני חכם סלמאן חוג'י עבודי בחג הסוכות, ישב שם בצילא דמהימנותא הזקן חכם כנוש. כשנכנס הרב לסוכה והידר חכם סלמאן לכבוד הרב, העיר חכם כנוש לחכם סלמאן: הדא ו'לאדי, זה ילד, מה אתה קם לכבודו? הסביר חכם סלמאן לחכם כנוש מי הרב ומי אביו, ומייד ציווה חכם כנוש לרב לצאת מהסוכה. הרב יצא, ותיכף קראו חכם כנוש להיכנס בחזרה ואז קם לפניו מלוא קומתו ואמר שקם הוא לכבוד אביו חכם סלמאן אליהו והחל לספר לו עליו.

ויעשו כולם אגודה אחת
על ההלכה שאסור להפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש, אמר הרב בשם דודו: תפילין של ראש זה כנגד אנשי הרוח, תלמידי חכמים, ותפילין של יד זה כנגד אנשי המעשה, הבעלי-בתים, ואסור להפסיק ביניהם. אסור לתלמיד חכם להתגאות ולהתנשא, ואנשי המעשה יבואו וישמעו לתלמידי החכמים שילמדום תורה ויראה ויהא חיבור ביניהם בלא הפסק.
ונפלאים הדברים עם מה שהיה דורש הרב מדי שנה בחג הסוכות בעניין ארבעת המינים, שמרמזים למדרגות שיש בעם ישראל, והאתרוג רומז לתלמיד חכם בעל מעשים, והערבה רומזת לעמי-הארץ, ולפי כל הדעות והמנהגים בשעת הנטילה האתרוג צמוד לערבה, ללמדך שתיקון הערבה הוא בהידבקות לתלמידי חכמים, והאתרוג מצווה לא לפרוש מהערבה אלא להתחבר וללמד את עמי-הארץ תורה, ולכן מרמזים "אמרתי אעל"ה בתמר" דווקא בסדר הזה (אעל"ה – אתרוג, ערבה, לולב, הדס), כי האתרוג עם הערבה היא העלייה והמעלה החשובה. ומי כמוהו נאה דורש ונאה מקיים.

ונגד זקניו כבוד
הרב היה דיין בבית הדין הגדול עוד לפני שהרב שפירא זצ"ל עלה לשם, וכשהרב שפירא בא לבית הדין הגדול היה הרב אב בית דין, והרב לא הסכים בשום אופן לשבת כך בדין עם הרב שפירא, שהרב יהא אב בית דין והרב שפירא לצדו. הרב פינה את מקומו וישב בצד כדי שהרב שפירא יהיה אב בית הדין.

טובים השניים
לחתונת בנו של רבי נתן נתנזון שיחיה, הוזמנו הרב והרב שפירא ע"ה לחופה שנקבעה לזמן שהוא לפני השקיעה. הרב שפירא הגיע מבעוד יום לחתונה, הדקות חולפות, הרב עדיין לא מגיע והשקיעה מתקרבת. כשהרב הגיע פנה ואמר לרב שפירא: לא נורא, יש זמן, ואם נצטרך נעצור את השמש! וקמו לחופה. לאחר כמה ימים, בחתונת נכדו של הרב, בנו של הרב שמואל, שאף היא נקבעה לזמן שהוא לפני השקיעה, הרב הגיע לחתונה, אחריו הגיע החתן, אך אבי הבן בושש מלהגיע. הרב החל לזרז את העניינים, הדקות עוברות והשקיעה מתקרבת. פנה רבי נתנזון לרב ואמר לו: הרב, מחילה, נכון הזמן עובר, אבל אצלנו אמרת: אם נצטרך, נעצור את השמש! ענה לו הרב על אתר: שם היינו עם הרב שפירא שנינו ביחד, אבל עכשיו אני לבד... אכן, כשהרב שפירא נפטר בסוכות התשס"ח, לא עלתה בלב איש מה עוד יקרה באותה שנה, בשביעי של פסח ואילך עם הרב – עכשיו אני לבד...

שני מלכים בכתר אחד
בזמן כהונתם יחדיו כרבנים הראשיים, ידעה הרבנות הראשית שנים של כבוד ושיתוף פעולה, קודמו עניינים רבים בתחום ההלכה, הכשרות ומשמרת התורה, לתועלת עמך בית ישראל בארץ ובעולם. אמר הרב על אותם ימים: אם יביאו את כל הניירות שבעולם, לא נספיק לכתוב מה שהיה לנו יחד באותן שנים. יחדיו המשיכו הרבנים הראשיים גם אחרי תום כהונתם לשאת בעול הנהגת הציבור ולהשמיע ברמה את קול התורה, בעיקר בענייני שלמות ארצנו הקדושה, שלא נעזבנה לזולתנו מהאומות. כשעלו ענייני הציבור לפניהם, היו נפגשים יחד ומדריכים את אישי הציבור, ביחד היו נושאים תפילה בעצרות התפילה ההמוניות שהיה הרב מארגן בכותל המערבי לשלמות הארץ, להכנעת האויבים ולהחשת הגאולה, והמוני בית ישראל חוסים בצילם ומחכים למוצא פיהם.

וכסא כבוד ינחילם
במשרדו של הרב ברבנות הראשית היה מוכן בחדרו כיסא מיוחד לרב שפירא זצ"ל, וכן להיפך, מרוב אהבה ואחווה שהייתה ביניהם. ופעמים רבות כשהיו צריכים לברר ולהחליט דברים ביחד, קרה שכל אחד יצא לכבד את חברו ולשבת בלשכתו, ובדרכם זה לזה נפגשו במסדרונות הרבנות. כשהיה יודע הרב שעוד רגע ייכנס הרב שפירא לחדר, היה מאיץ בכל הנמצאים: בואו ונשב מהר על מנת שנזכה לקום לכבוד הרב שפירא.

אמן ואמן
מפורסם מה שסיפר הרב, כי בזמן שהגיעו כרבנים ראשיים לביקור באמריקה, כשנכנסו לקבלת פנים באחד מבתי הכנסת, עמדו מחצית הקהל ובירכו "שחלק מחכמתו ליראיו", והמחצית השנייה ענתה "אמן", ואח"כ נתחלפו והעונים קמו ובירכו, והאחרים ענו "אמן". כשעלה הרב שפירא זצ"ל לדבר, הוכיחם בשבט מוסר שלא מברכים ברכה זו בימינו, וזו ברכה לבטלה! כשהרב עלה לדבר אמר שהוא ענה אמן על שתי הברכות: בברכה על הרב שפירא עניתי אמן מלשון אמת ויציב ונכון, ועל הברכה שבירכו עלי עניתי אמן במשמעות של הלוואי ויהי רצון שכך יהיה. והוסיף הרב בחיוך, שפגש אחר כך את רבני אמריקה ואמרו לו: "אה, אתה זה האמן ואמן".
כשהרב סיים את תפקידו כרב ראשי, הקפיד שבדפי הלשכה שלו יוסיפו ליד התואר "הרב הראשי" את המילה "לשעבר", ואילו בנוגע לכבודו של הרב שפירא, היה מקפיד בהגיעו לישיבה לומר על הרב שפירא "הרב הראשי לישראל", ומדגיש "עדיין! גם עכשיו!".
עוד בנושא עניני החג
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il