בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הלכות בין אדם לחברו
לחץ להקדשת שיעור זה

קשב לפני אידיאולוגיה

אצל רחל אמנו, כמו אצל איוב ורעיו, ראינו שיש יסוד אנושי ומאיר פנים, שותף בכאב ובצרה, הקודם לכל האידיאולוגיות והתפיסות הרוחניות

undefined

הרב יובל שרלו

כסלו תשע"ח
3 דק' קריאה
מצוקתו של אדם אחר נתקלת פעמים מזומנות בקבלת פנים מורכבת ומסובכת בעולמנו שלנו עצמנו.
על אף העובדה שישנה חשיבות מרובה, המוכרת לנו היטב, לשאת בעול עם חברנו, להיות עמו בכאבו הגדול ולהיות שותפים בבכיו ובזעקתו, לא תמיד יש בנו פניות נשמתית לעשות זאת. בשל העובדה שמדובר במפגש בין עולמות – עולמו של הכואב ועולמנו שלנו – המציאות הנפשית שלנו מחויבת להיפתח לקראתו, אלא שמטבעם של דברים יש מעצורים הרבה.
לעתים מדובר במעצורים טכניים, כגון משימות אחרות המוטלות עלינו, שלא תמיד הן משימות רשות אלא לעתים הן חובה, ואנו נתקלים במשמעות הנפשית של "העוסק במצווה (אחרת) פטור או אפילו אסור בהפניית המבט לאדם אחר". ברם, גם במצבים אלה מוטל עלינו להיות עם האדם במצוקתו ככל שאנו יכולים, מכיוון שכל הסבר, מוצדק ככל שיהיה, אינו יכול לבטל את הצורך שלו בנו – בריכוך, בהארת פנים, בפתיחת פתח מנחם, בתקווה ובתפילה.
ברם, ישנם מצבים שהם הרבה יותר קשים, ואנו מוצאים התייחסויות מרתקות בדברי חכמינו ובעולמה של ההלכה, המתמודדים עם מצבים אלה. אחת הדוגמאות למציאות מורכבת זו נלמדת בעולמם של חכמים מהמפגש שבין רעי איוב ובינו, בשעה שבאו לנחמו. הכתוב מעיד על כך שכוונתם הייתה רצויה מאוד, והם באו כמנחמי אמת: "וישמעו שלושת רעי איוב את כל הרעה הזאת הבאה עליו, ויבואו איש ממקומו - אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי - וייוועדו יחדיו לבוא לנוד לו ולנחמו. ויישאו את עיניהם מרחוק ולא הכירוהו, ויישאו קולם ויבכו ויקרעו איש מעילו ויזרקו עפר על ראשיהם השמימה. וישבו איתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות, ואין דובר אליו דבר, כי ראו כי גדל הכאב מאד". ואף על פי כן, מצאו עצמם מול מה שנדמה בעיניהם כדברי חירוף, גידוף וכפירה כלפי שמיא, ודברים אלה מנעו מהם להזדהות עם כאבו של איוב, ומדברי ניחומים עברו למתקפה קשה על איוב, אשר מתאר את תחושתו במילים "אחיי בגדו בי כמו נחל".
האם נהגו כשורה? האם בעימות שבין דברים קשים שנאמרים כלפי שמיא ובין הכאב הגדול שאיוב חש וחובתם להיות עמו במצוקתם – בחרו באפשרות הנכונה? חכמינו קבעו שלא, ואף ראו זאת כעבירה חמורה מהתורה: "מה אני מקיים לא תונו איש את עמיתו - באונאת דברים. הא כיצד? אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים... אם היו ייסורין באין עליו, אם היו חולאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב 'הלא יראתך כסלתך תקוותך ותום דרכיך, זכור נא מי הוא נקי אבד..." (בבא מציעא נח, ב).


לא כך עונים

מדברי הגמרא ומההקשר עולה כי הביקורת על הרעים אינה בשל התוכן שאמרו, אלא דווקא להפך: גם אם התוכן נכון, בשעה שאדם נמצא במצוקה אין זה הזמן להטיח בפניו את האמת האמונית. צריך להיות שותף עמו בכאבו ובמצוקתו, לנחמו, לפייסו, ולדחות את העיסוק בעניינים הרוחניים והאמוניים לזמן שבו הוא עומד על רגליו. בדרך אחרת נהג אליהו הנביא בבואו לנחם בבית חיאל בן האלי, שנפטרו כל בניו בשל בניין יריחו, וחז"ל לימדו אותנו לקרוא במקרא קודש כי בסופו של דבר החליף הקב"ה את מנהיגותו הנבואית של אליהו בדרכו המפייסת של אלישע.
בפרשתנו עולה היבט נוסף של מפגש מצוקתי. רחל אמנו, הכואבת את מעמדה, פונה ליעקב ואומרת לו: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי". יעקב אבינו מגיב למצוקתה: "וייחר אף יעקב ברחל ויאמר: התחת אלוקים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן". לדו-שיח של יעקב ורחל יש קומות רבות, ויש בו יסודות עמוקים מאוד של המבט על ההשגחה האלוקית. אך חכמים כולם לימדו אותנו לקרוא גם את ה"סולם מוצב ארצה" של דבריהם – הן את מתקפתה של רחל (ראו רמב"ן) והן את דבריו של יעקב, שמבטאים את עולמו שלו, ולא את רגישותו לכאבה. חז"ל ביטאו זאת במפורש: "אמר לו הקב"ה: כך עונים את המעיקות? חייך שבניך עתידים לעמוד לפני בנה..." (מדרש רבה עא, ז). תהיה המלאות הנפשית אשר תהא, ותהיה תחושת החרון אשר תהיה, אי אפשר לענות כך לאישה במצוקה ואי אפשר לדחות אותה.
ומה אנו למדים מכך? אנו למדים כי יש יסוד אנושי ומאיר פנים, שותף בכאב ובצרה, הקודם לכל האידיאולוגיות והתפיסות הרוחניות, כמו גם למלאות הנפשית שלנו או לזמן המועט הקצוב לנו. לפני דבר אחר – לעולם יהיה אדם שותף בכאבו של חברו, ולא ידחה אותו מפני דבר בעולם.

מתוך העיתון בשבע.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il