- פרשת שבוע ותנ"ך
- וישלח
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שלמה בן יעקב
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
נאמר בפרשה:
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם... וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ (בראשית לב, ד-ח).
שואל הזוהר (פרשת וישלח, דף קסז ע"ב מתורגם ע"י מו"ר): למה הקב"ה סיבב שעשיו יבוא לקראת יעקב ויגרום לו לירא ממנו? אומר הזוהר:
מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים תמיד והוא מתעטר בתפילתם.
זאת אומרת, המצב שגרם ליעקב להתפלל, והתפילה עצמה, לא היו כדי שיעקב ינצל מעשיו, אלא הצרה באה כדי שיעקב יתפלל, כי הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים ולכן הוא גורם לסיבות שיגרמו להם להתפלל.
ממשיך הזוהר: ‘בא וראה, תפילת רבים עולה לפני ה’, מפני שהיא כלולה מכמה פנים’. לתפילת רבים יש ערך מיוחד במינו, כי כל אחד מתפלל בצורה המיוחדת שלו, וכשרבים מתפללים ביחד, אז כל הגוונים מתחברים יחד לריבוי גוונים של הופעת התפילה, והקב"ה אוהב מאוד את תפילת הרבים. היא עולה לפני הקב"ה, ‘ונעשית עטרה לקב"ה’. לתפילת יחיד אין המעלה הזו כי יש לה גוון אחד.
ממשיך הזוהר: יעקב אבינו הוא לא יחיד. יעקב אבינו הוא כלל ישראל, הוא אביהם של ישראל. תפילתו כאילו כוללת בתוכה את כל הדורות הנמשכים ממנו. תפילתו היא תפילת רבים והקב"ה מתאווה לתפילה כזו. התפילה היא מטרה ולא רק אמצעי למלא את הבקשות שהאדם מתפלל עליהן. התפילה זו עבודת ה’, כמו עבודת הקרבנות. עניינה של התפילה הוא להתקרב אל ה’, גם על ידי השבחים, גם על ידי הבקשות, גם על ידי ההודאות. כל הצדדים של התפילה מביעים שהכול מאת ה’. בתחילה מביעים את העניין שהכול ביד ה'. אחר כך, מפרטים כל בקשה ובקשה וזו הבעה שרק ממנו אפשר לקבל, כי האדם מבקש ממי שיש בידו לתת לו, והכול בידו של ריבונו של עולם. זה עניינה של התפילה שהאדם מביע שהכול מאת ה’, הוא משבח ומודה, הוא מתחבר אל הגודל האלוקי, הוא מתבטל אליו. האדם מואר באור ה’. זאת אומרת שהמעמד של התפילה הוא מעמד עליון, שהאדם עומד לפני ריבונו של עולם, אלוקי האלוקים, שהוא בלתי מושג, למעלה מכל הגדרה, למעלה מכל גבול. אליו היחיד והכלל פונים, זה מעמד מיוחד שהקב"ה שומע את תפילתנו.
אם אדם התפלל ולא נענה, אומר הפסוק: "קַוֵּה אֶל ה’ חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה’" (תהלים כז, ד) ביקש אדם ולא נענה, שלא יחשוב שעניינה של הבקשה שהוא יענה. אלא כנראה שהאדם לא התקרב מספיק לקב"ה והסיבה שגורמת להתפלל עדיין קיימת כדי שהאדם ימשיך ויתפלל, עד שההתקרבות שלו תהיה שלמה ומלאה.
אומר הזוהר:
בא וראה. תפילת האבות קיימה את העולם, כל באי עולם מתקיימים על האבות וסומכים עליהם. זכות אבות נמשכת לכל הדורות וקיום האבות הוא קיום העולם. ויעקב שלם מכולם. בשעה שבאה צרה לבני יעקב, הקב"ה מסתכל על דמותו של יעקב ומרחם על העולם, ככתוב: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב" (ויקרא כו, מב).
כוחה של תפילת העני
ממשיך הזוהר לבאר את עניינה של התפילה:
"תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה’ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ" (תהלים קב, א) מתי דוד המלך אמר את זה? כאשר הוא ברח מפני חמיו, מפני שאול. התבונן דוד בתפילה של העני שיש לה כוח מיוחד, כי העני מתפלל מעומק ליבו, הוא נמצא במועקה גדולה, בצרה, אין לו מה לאכול, אין לו מה ללבוש. הוא מתפלל מעומק הלב, בלב נשבר. הוא מתבטל לפני ה’, והקב"ה מקבל את תפילתו לפני כל התפילות. זה הפירוש של המילים "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף" יעטוף מלשון "הָעֲטֻפִים לְלָבָן" (בראשית ל, מב)
הכבשים המאחרים להמליט נמצאים בסוף, כלומר העני גורם ששאר התפילות תהיינה בסוף, תפילתו מתקבלת ראשונה, כיוון שהיא באה מעומק הלב. היא באה ממקום שהאדם מוכרח לבקש, הצרה קשה לו מאוד והתפילה באה מעומקא דליבא.
ממשיך הזוהר ואומר: כתוב: "תְּפִלָּה לְעָנִי" (תהלים קב, א) וכתוב: "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה" (שם צ, א) מה המשקל של זה לעומת זה? לכל תפילה יש המעלה שלה, וכיוון שכך הן שקולות, אבל תפילת העני נכנסת ראשונה. התפילה הזו דחופה. העני צריך שיענו מיד לתפילתו, כמו שכתוב: "וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי" (שמות כב, כו) וכתוב: "שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ" (שם כב). הזוהר אומר יותר מזה: תפילת העני היא קצת בטרוניה, למה הוא במצב הזה, למה הוא סובל יותר מכולם, יש כאן קצת התמרמרות.... והקב"ה אוהב את זה כי התפילה הזו באה מעומקא דליבא.
ממשיך הזוהר: ‘תפילת צדיקים חביבה יותר ויותר’. אינני יודע אם כוונת הזוהר שיותר מתפילת העני. 'זו תפילתו של יעקב אבינו, שיודע איך להתפלל'. יעקב פונה לה’ ואומר: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹקי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹקי אָבִי יִצְחָק ה’ הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ" (בראשית לב,י) הוא מזכיר את אברהם, את יצחק ואת עצמו. שלושת האבות, אלוקי אבי אברהם- מימין, אלוקי אבי יצחק- משמאל, ואני באמצע. יעקב פונה לריבונו של עולם עם ‘ליווי’. הוא לא הולך לבד. אחר כך יעקב פותח בשבחו של מקום: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" (שם יא). יעקב מפרט את הבקשה: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים" (שם יב) אומר הזוהר: מכאן אתה למד, שכאשר אדם מתפלל ומבקש הוא צריך לפרט את בקשתו, להיכנס לפרטים, כדי לבטא באופן הכי עמוק מה קשה לו ומה חסר לו. זאת תפילה מושלמת.
מדוע יעקב פחד מעשיו
"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (שם ח) צריך להבין למה יעקב פחד, הרי הקב"ה הבטיח לו: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת" (שם כח, טו) ה’ הבטיח לו שהוא ישמור עליו, והקב"ה אומר לו בפדן ארם שישוב לארץ ישראל, והוא מלווה אותו, ועוד הרי המלאכים מלווים אותו כאמור בסוף הפרשה הקודמת: "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹקים: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹקים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם" (שם לב, ב-ג) ומיד אחר כך: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו" (שם ד) וגם פה מסבירים חז"ל (רש"י) שהכוונה למלאכים ממש. אז למה יעקב ירא? הוא היה צריך להרגיש ביטחון בריבונו של עולם, אסור לפחד. נאמר: "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים" (ישעיהו לג, יד) "וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי" (איוב ג, כה) מי שמפחד בא לו מה שהוא מפחד ממנו, צריך לבטוח בקב"ה. שום דבר לא יכול לקרות לאדם אם הקב"ה לא רוצה שזה יקרה. הקב"ה משגיח על העולם השגחה מלאה, אין דבר שנעשה בעולם בלי השגחת הקב"ה. והקב"ה טוב, טוב לכל, ממה יש לפחד?! וכי עשיו יכול לפגוע ביעקב אם הקב"ה לא מסכים?! זה לא ייתכן. אדם צריך להיות בטוח. עכשיו אמרנו בהבדלה: "הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד" (ישעיהו יב, ב) ואם כך למה יעקב ירא.
אמנם יש פסוק אחר: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד" (משלי כח, יד) אז מה צריך לעשות, צריך לפחד או לא? חז"ל (ברכות ס ע"א) כבר שואלים את השאלה הזו והתשובה: תלוי ממה מפחדים. חז"ל אומרים: ההוא בדברי תורה כתיב. זאת אומרת שצריך להיות ערני כל הזמן לקיים את רצונו של הקב"ה. כאילו לפחד, לדאוג, לא להתבטל מלימוד התורה, לא להתבטל מקיום המצוות, לראות שהאדם מקיים הכול בצורה הנכונה והטובה ביותר, על זה נאמר ‘אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד’. בעבודת ה’ אסור להיות שאנן ועצל, אלא לראות איך האדם עושה את העבודה בצורה הטובה ביותר. אבל לא לפחד מהערוד כי ‘אין הערוד ממית אלא החטא ממית’, לא לפחד מנחשים, או מבני אדם שהם כנחשים, לא לפחד מעשיו שהוא המשך של הנחש הקדמוני, מהם לא צריך לפחד. צריך לפחד מריבונו של עולם. ‘אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד’ הכוונה שהאדם צריך לראות שהוא משתדל לעשות רצונו של הקב"ה, הפחד הזה כמובן פחד בונה, פחד מרומם, לא פחד מדכא, אלא פחד שמזרז את האדם להרבות זכויות, להיות כמה שיותר מושלם.
זאת אומרת, מצד אחד אדם צריך להיות בוטח בריבונו של עולם ולא לחשוש משום אירוע או צרה או ממישהו שיכול לפגוע בו, אלא רק מריבונו של עולם. וכאשר מתרחשת צרה, האדם צריך לראות שהקב"ה מרמז, שולח מין תזכורת שצריך תיקון... תפקיד הצרה, האיום, הוא שהאדם יהיה יותר טוב, יותר מושלם ומתוקן.
מצד שני מידת הביטחון לא אומרת שהאדם לא צריך להשתדל. אדם לא יכול רק לבטוח בקב"ה, הקב"ה אומר: "יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים טו, י), האדם צריך לחיות באופן נורמלי, ולא ללכת במקומות סכנה ולהגיד 'לא יקרה לי כלום, הקב"ה שומר עלי', אלא הסדר האלוקי הוא שהאדם יחיה באופן נכון, לא יכנס לסכנות ולא יחשוש מדמיונות של סכנות. להיות זהיר ולא להיות פחדן. כאשר האדם עשה את ההשתדלויות הראויות, עליו לדעת שהכול מאת ה’. וממה צריך לפחד - מריבונו של עולם. זה מה שכנראה יעקב הרגיש, שיש לו תפקיד של התחזקות בעבודת ה’. יעקב היה במדרגה מאוד גבוהה אבל מדקדקים עם צדיקים כחוט השערה, וככל שהאדם גדול יותר הוא צריך להיות זהיר יותר, שלפי מדרגתו הוא יעשה את הדברים בשלמות הכי ראויה.
גדלות עם ירידה לפרטים
לפני שיעקב נפגש עם עשיו הוא נפגש עם המלאך. "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" (בראשית לב, כה) המדרש (בראשית רבה עז, א) מקביל את זה לפסוק: "וְנִשְׂגַּב ה’ לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (ישעיהו ב, יא). על יעקב נאמר לבדו וגם על ריבונו של עולם נאמר לבדו. המדרש מאריך שלצדיקים יש כוח הדומה לריבונו של עולם, והמיוחד ביעקב שעליו נאמר לבדו וגם על הקב"ה. צריך להבין, מה פירוש הדבר, במה יעקב לבדו" הוא נשאר לבד מעבר לנהר וכל המשפחה עכשיו בצד השני? וכי הוא יחיד בעולמו? אין בריות יותר, רק יעקב לבדו? אמנם על הקב"ה אומרים: אין עוד מלבדו, אבל האם על יעקב אפשר להגיד את זה? המדרש רוצה להגיד לנו רעיון מאוד עמוק, שיעקב אבינו כל כך מיוחד שכאילו כל העולם כולו לא קיים לגביו, העולם כאילו עומד על יעקב. במובן מסוים, יעקב נושא את העולם עליו. הרי העולם קיים על ישראל, ויעקב אבינו שהוא אביהם של ישראל, הוא יחיד. לא סתם אומר הפסוק: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" יש כאן רעיון עמוק. להגיד לנו שיש ליעקב ייחודיות כזו שהוא כאילו לבדו, מעין דוגמא של מעלה.
מדרש נוסף אומר, למה יעקב נשאר שם לבדו - בשביל פכים קטנים. כלומר, צדיקים מדקדקים בממונם, מדקדקים אפילו על דברים חסרי ערך שאינם חשובים, הם לא רוצים לוותר עליהם. הם זהירים גם בדברים הקטנים. שני מדרשים, כל אחד לומד מהסיפור הזה דבר שונה לגמרי. אחד לומד את גדולתו של יעקב אבינו. ואחד לומד שיעקב אבינו מקפיד גם על דברים קטנטנים. זה לא שני מדרשים שחלוקים וכל אחד מדגיש פן אחר, אלא הם משלימים זה את זה, כך אומר הרב. גדלות זה מי שיודע לעלות גבוה מכולם, וזה יעקב אבינו. אבל הוא גם יודע לדקדק בפרטי פרטים, בדקדוקים קטנים שבהלכה למעשה. הוא ער לכל דבר, הוא שם לב לכל דבר. אפשר להבין שלאדם גדול אין זמן לשטויות, לדברים הקטנים, אם נשארו כמה כלים קטנים מה הוא צריך להתעסק בזה, הרי הראש שלו נמצא גבוה בעולמות עליונים. גם פרטי הלכות נראים כדברים קטנוניים, הרי הוא יכול להתעסק בדבקות, בהסתכלות מאוד רחבה, ולא לבזבז את הזמן על פרטי פרטים של דקדוקים הלכתיים. אבל זה לא נכון! אדם גדול הוא אדם שלם, אדם שיודע לעלות למרומים ויודע גם לרדת לפרטי הפרטים. זה יעקב אבינו "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (בראשית כח, יב).
כעין זה אפשר לדקדק בדברי הגמרא בסוטה:
אמר ר' אלעזר: מאי דכתיב: "מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת" (זכריה ד, י) מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא, קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקב"ה.
פשט הגמרא הוא, שמי שיש לו פת בסלו, שיש לו מה לאכול היום אבל אין לו מה לאכול מחר, והוא דואג, הוא לא מאמין שהקב"ה יזמין לו למחר אוכל, הוא קטן אמונה, וגורם לכך שיתבזבז שולחנו לעתיד לבוא. מורנו ורבינו הרב צבי יהודה היה מזכיר את דברי הגמרא האלו ולמד מכך שכתוב ‘מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא’, שמדובר על צדיקים ש‘לא האמינו’ צדיקים שאינם מאמינים, יש מצב כזה. הם צדיקים ולא מאמינים, מי יכול להיות צדיק ולא מאמין - מי שרואה את יד ה’ המקבצת את עם ה’ לארץ ישראל, רואים את הסעייתא דשמיא של ההתעוררות לחזור לארץ ישראל, ולא מאמינים שיש בזה יד ה’. הם חושבים שזה נעשה מעצמו, שזה רצון אנושי של בני אדם, שאין בזה צד של קדושה. כאילו הקב"ה לא מנהיג את עולמו, כאילו המהלך הזה יכול להיות מהלך לא על פי רצונו של הקב"ה. לא מאמינים, יש כאלו צדיקים. קטני אמונה, הם מדקדקים במצוות, הם עוסקים בתורה, צדיקים אבל לא מאמינים, קטני אמונה.
חשבתי שאפשר להסביר את הגמרא הזו בעוד אופן, בנוסף לפשט הגמרא ולדברי מורנו ורבינו. "מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת", יש צדיקים שמזלזלים בקטנות. הם עוסקים בעניינים רוחניים גדולים מאוד, הם מופשטים מאוד, הם יודעים להגיד שיעורים פלאי פלאים, אבל למשל הם אוכלים שלא בנימוס, הם זוללים... בסדרי החיים הם לא טיפלו, הם עוסקים בדברים רוחניים עליונים. הם באמת אנשי רוח, כשהם מדברים בענייני תורה הם נפלאים, אבל הדברים לא מיושמים למעשה. בחיים המעשיים שלהם, דקדוקי המצוות לא בראש שלהם. התפילה לא בראש שלהם או מעשים פרטיים אחרים לא בראש שלהם. זה לא נראה להם חשוב. זה לא טוב. "מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת" מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא - קטנות, הדברים הקטנים שהם לא מדקדקים בהם. אדם גדול הוא אדם גדול בכל התחומים. לא בתחום אחד. הוא גדול ברוחניות ועם זאת הוא מיישם את זה עד הפרטים הקטנים.
שליטתו המלאה של רבי זירא
שאלו את רבי זירא במה הארכת ימים, אמר: לא הקפדתי בתוך ביתי (מגילה כח ע"ב). יש אנשים שבחוץ הם אף פעם לא כועסים, תמיד הם נחמדים לכולם, אבל בבית אין להם סבלנות. לאחים הצעירים אין להם סבלנות, לחברים הם מתנהגים יפה, אבל בבית יש קוצר רוח. אומר רבי זירא: גם בבית כשאף אחד לא רואה, מקום שאנשים אחרים לא רואים, לא הקפדתי. תמיד הייתי נוח. בפרהסיא שכולם רואים הוא מתנהג יפה, אבל בצנעה יש דברים שהוא לא נזהר בהם כי זה לא נעים... אבל אם אף אחד לא רואה, רק האישה, רק הילדים, שם אדם לא שומר על עצמו...
עוד דבר אמר רבי זירא: מעולם לא הרהרתי בדברי תורה במקום שהיה אסור להרהר בו. מאידך הוא אמר: מעולם לא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. זאת אומרת שהוא היה שקוע כל הזמן בלימוד. לא עברו עליו ארבע אמות בלא תורה. ועם זאת, כשהוא הגיע למבואות המטונפים הוא עצר, לא שייך להרהר שם בדברי תורה.
מי ששקוע מאוד בלימוד, המחשבות באות גם במקום שאסור לחשוב בהן, אין שליטה. לפעמים דווקא היצר הרע מביא שם את המחשבות הכי מרוממות. ורבי זירא שלט על עצמו. יש אנשים שאף פעם לא מהרהרים במבואות המטונפים כי הם לא מהרהרים כל כך הרבה בדברי תורה, יש להם הרהורים אחרים, של דברי הבל… אבל מי שלא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, וגם לא הרהר במבואות המטונפים, זאת שלמות מיוחדת במינה. אדם שולט על מעשיו באופן מוחלט, הוא עובד את ה’. כמו שלא שייך להיכנס עם תפילין למקום לא מתאים כך גם לא שייך להרהר בדברי תורה במקום כזה. תפילין הן מעל הראש, המחשבות הן בתוך הראש.
עוד אמר רבי זירא: לא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי. שוב יש כאן הדגשה, הוא לא הלך בלא תורה ובלא תפילין, הוא נמצא הרבה מאוד זמן בבית המדרש, ובית המדרש זה מקום קדוש, לא שייכת בו עייפות ושינה. בבית המדרש שכינה שורה. רבי זירא חי חיים של קדושה, הוא האריך ימים. מה שבעצם אומר רבי זירא שהוא דקדק בכל הפרטים ובכל המעשים. גדלות רוחנית שהתבטאה בכל הפרטים.
סוגים שונים של יצר הרע
הגמרא אומרת במסכת חולין בדף צא: ‘וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" (בראשית לב, כה) כאדם שחובק את חברו וידו מגעת לכף ימינו של חברו’. כלומר, המלאך נאבק עם יעקב אבינו, ‘ויאבק’ הכוונה ללשון מחבק, שהוא חיבק את יעקב ותפס את כף ירכו ונקע אותה. עוד אומרת הגמרא: ‘נדמה לו כעכו"ם’ המלאך היה נראה לו כגוי, ויעקב ‘טפלו לימינו’ כדי שהוא יוכל להתגונן מפניו, והמלאך ניצל את זה ופגע בכף ירך ימינו. דימוי שלישי אומרת הגמרא: ‘נדמה לו כתלמיד חכם, ואמרו חכמים: ההולך לימין רבו הרי זה בור’, יעקב ראה תלמיד חכם אז הוא נתן לו להיות בימינו, ואז הוא פגע בכף הירך שלו. אני חושב שצריך להתבונן כאן. המלאך הזה, שרו של עשיו, זה יצר הרע. חז"ל אומרים לנו שיצר הרע בא בכמה אופנים. הוא יכול לבוא באופן של חיבוק, ‘בוא נהיה ביחד, שווין זכויות. נהיה אחים "וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד" (שם לד, טז)’ וזה קושי מאוד גדול. זה גורם להתבוללות. היצר בא באהבה, בא נהיה ביחד, אני אוותר קצת, אתה תוותר קצת, נתאים את עצמנו זה לזה ונחיה ביחד. זו סכנה גדולה מאוד, שלפעמים יצר הרע בא בצורה כזו שלא יודעים איך להתמודד אתו. צריך להיזהר.
לפעמים יצר הרע בא כאויב, ‘אתם חיים לבדכם, עושים לכם חגים שלכם, כל הזמן מתבדלים’ כמו שהתלונן המן הרשע על ישראל שהם בטלנים גדולים, יש להם שבתות ויש להם חגים ואף פעם לא עובדים. בחורי ישיבה, אברכים בכוללים, מנצלים את הציבור, לא צריכים אותם. הוא מאיים עליהם, אם לא תשנו את דרכיכם ותהיו כמונו אבוי לכם. נבודד אתכם, אתם תהיו מנותקים. זה גם דרכו של יצר הרע, לגרום לאדם לחשוב שאם הוא ילך בדרך התורה אנשים לא ירצו את חברתו וכדומה. לא להיות שונה, לא להיות אחר, 'איך אני אלך להיות בן תורה ולא אעבוד, יאמרו עלי שאני בטלן ופרזיט'....
יכול להיות גם יצר הרע שהוא בא כתלמיד חכם. הוא צדיק. אומר לאדם: ‘אתה יודע, צריך לעבוד את ה’ בשלמות. אתה לא בסדר, אתה לא שוקד מספיק על התורה, אתה צריך לשקוד הרבה יותר, ואם אתה לא שוקד מספיק זה לא שווה כלום. אם אתה לא מתפלל בכוונה שלמה ומידי פעם באים לך הרהורים באמצע התפילה, כל התפילה שלך לא שווה כלום. מה זה. לעמוד לפני ה’ ולחשוב דברים אחרים? אתה הורס את כל התפילה. אם אתה מאחר לסדר כל הסדר הזה לא שווה! צריך להיות יותר מושלם’. הוא תובע מהאדם, גורם לו לביקורת עצמית, תהיה בסדר, אל תחפף, אל תהיה כזה עצלן. אבל האדם לא מצליח לעשות משהו בשלמות כי האדם לא שלם, אז היצר הרע גורם לו ייאוש, שהאדם דורש מעצמו יותר ממה שהוא יכול להשיג. לכאורה זה צודק ונכון, ממש טענות חזקות מאוד, אבל מה הן גורמות - שהאדם נכנס לייאוש. אם פעם אחת הייתה לו חולשה, אז עכשיו הוא כבר לא שווה כלום. אם נכנסו לו הרהורים לראש הלימוד שלו והתפילה שלו לא שווים כלום, אדם נכנס לייאוש, זה תת הכרתי, זה מחליש את החשק ללמוד, הוא מתוסכל, בסופו של דבר הייאוש יכול להתפשט ולהוציא את האדם מהלימוד בכלל. זה יצר הרע שנדמה לו כתלמיד חכם. כאילו אומר מוסר נכון וצודק. אבל מה התוצאות - שזה מחליש. אם כך זה לא מוסר צודק.
מוסר שגורם לאדם ייאוש ודיכאון, ונותן לאדם הרגשה כאילו טוב שהוא ירגיש ייאוש, כי הוא כנה ואמתי עם עצמו, זה יצר הרע. הבדיקה היא לפי התוצאות. זה יצר הרע, זה שרו של עשיו. מוסר צריך לחזק את האדם, לגרום לו ללמוד יותר טוב, שיתעלה בלימוד ולא ייחלש ולא יתעצבן ולא שיחיה בתחושות של תסכול. יכול להיות גם שהיצר יבוא ויגיד: ‘תפילה צריכה להיות מהלב. צריך להתחבר לתפילה, אם אתה לא מתחבר זה לא כל כך שווה. צריך להרגיש. אם אתה לא מרגיש מספיק זה לא זה. תתפלל רק כשאתה מתחבר. מתי שאתה מרגיש שמח עם עבודת ה’ שלך. אבל אם אתה עושה את זה מפני שאתה חייב מה זה שווה?’. יש סגנון כזה של תלמיד חכם, זה יצר הרע. הוא מפתה את האדם להגיד סברא כזו שהתפילה צריכה להיות מעומק הלב ואם היא לא מעומק הלב מה הטעם לתפילה, הרי תפילה בלי כוונה זה כגוף בלי נשמה... צריך לסלק את העשיו הזה! מפני שכל מה שמחליש בעבודת ה’, גם שזה כאילו לשם שמים, והתוצאות הם שהאדם לא עובד את ה’ יותר אלא פחות, זה יצר הרע. צריך להיזהר ממנו, אנו מתפללים: ‘והסר שטן מלפנינו ומאחרינו’, יש שטן שבא מלפנים, רואים שזה יצר הרע. ויש שטן שבא מאחור, האדם לא מרגיש שזה שטן, הוא חושב שהוא טוב. אסור להתבלבל. כך אפשר להסביר את דברי המדרש. אדם צריך להתמודד, וגם אם הוא ניצח במקום אחד, היצר עדיין יכול לבוא במקום אחר. יש לו פטנטים רבים, טענות רבות... לא להיכנע.
קיום ההבטחה ליעקב
זכינו להיות במקום שהקב"ה אומר ליעקב: "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם" (בראשית לה, א). הזכרנו כבר שיש לשאול למה יעקב צריך לחכות שהקב"ה יגיד לו ללכת לבית אל, הרי יעקב הבטיח שאם ה’ יהיה איתו הוא יבנה כאן מזבח ומצבה, אז למה יעקב מחכה לזה שהקב"ה יאמר לו לקיים את הבטחתו - ראיתי במפרש אחד שאומר שיעקב אבינו לא ידע לאן הוא צריך להגיע, כי בית המקדש קפץ לבית אל. חז"ל אומרים (חולין צא ע"ב) שיעקב ראה שהוא לא התפלל במקום שהתפללו בו אבותיו וחזר בחזרה, ובית המקדש קפץ לקראתו, כאן לאזור שלנו, ואחר כך בית המקדש חזר למקומו. אם כן לאן יעקב אבינו צריך ללכת להודות? לבית אל, או למקדש? אז הקב"ה אמר לו: קום עלה בית אל ושב שם, לבית אל אתה צריך לבוא להודות לקב"ה. זאת אומרת שהמקום הזה יש לו ערך של קדושה מיוחד. ויש לנו מדרש שאומר שיש מעלה מיוחדת לעיר לוז, שצובעים בה את התכלת, שכל הנכנס בה מרטיב במצוות. זאת אומרת שיש איזו אטמוספרה רוחנית של קדושה במקום הזה.
הרב חרל"פ אומר שאפשר להיכנס לארץ ישראל ולא לזכות באוויר של ארץ ישראל המחכים. זאת אומרת שלא כל מי שנכנס לארץ ישראל זוכה לכל המעלות של ארץ ישראל. צריך להיות ראוי לזכות במעלות של ארץ ישראל. לכל מקום יש הגדולה שלו, צריך להתאמץ על זה, לזכות למעלתו של המקום הזה. לכל מקום יש הייחוד שלו, בכל מקום צריך למצות את הקדושה המיוחדת של אותו מקום. מובן שבית המקדש זה שיא של המקומות. שנזכה בעזרת ה’ להוסיף אורה של תורה ולחיות את קדושת ארץ ישראל במקום הזה.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227
ההשגחה הטבעית מול הנס
מדברי ה"קול שמחה" מפשסחא לפרשת וישלח
הרב יהודה מלמד | י"א כסליו תשע"א
מפגש יעקב ועשו
מתוך "קול צופיך" גיליון 288
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | כסלו תשס"ה
לא מזניחים את הצרכים הגשמיים
שיחת מוצ"ש פרשת וישלח תשפ"ב
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ט"ז כסליו תשפ"ב
פירוש הרמב"ן על פרשת וישלח - חלק ב'
הרב חיים כץ | י"ד כסלו תשפ"ב
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ח - ט(1)
שיעור מס' 95
כ"ב סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (4)
שיעור מס' 93
י"ח סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק י' - י"א (1)
שיעור מס' 99
כ"ו סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק י'
שיעור מס' 98
כ"ה סיון תשפ"ג
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
למה יש כיסויים מיוחדים למשכן בזמן מסעות בני ישראל?
למה ללמוד גמרא?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
אנחנו בצד של החזקים!
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
למה תמיד יש מחלוקת?
נס חנוכה בעולם שכלי ?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
הלכות שטיפת כלים בשבת
