ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרשת ויחי תשע"ח

פָּסְקוּ גְשָׁמִים... מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַכַּת בַּצֹּרֶת

באדיבות אתר הרב *"בית דין שרצו לגזור תענית על הגשמים ונזדמן שהיה יום עשרה בטבת, עולה להם יום עשרה בטבת במקום יום שני". *צריך כל אדם להתפלל על הגשמים גם ב"שמע קולנו" וגם בפתיחת ההיכל. כי חסרון הגשמים זו הדרך שבה הקב"ה מדבר אלינו, והתפילה היא הדרך שלנו לענות ולא להתעלם מקריאתו אלינו.
לחץ להקדשת שיעור זה
סדר תענית גשמים
הִגִּיעַ שִׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים
במשנה מסכת תענית מסופר על השלבים של תענית הגשמים: "הִגִּיעַ שִׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים - הִתְחִילוּ הַיְחִידִים מִתְעַנִּין שָׁלשׁ תַּעֲנִיּוֹת (בימים שני וחמישי ושני). אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחָשֵׁכָה, וּמֻתָּרִין בִּמְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה". אחרי התעניות הללו מתענים 13 תעניות ציבור. בתחילה 3 תעניות קלות מהבוקר. אם לא נענו – גוזרים 3 תעניות נוספות שמתענים בהן מבעוד יום. אם לא נענו – גוזרים 7 תעניות שבהן מוציאים ספר תורה לרחובה של עיר. אם לא נענו ב-13 התעניות הללו - לא מתענים, "עָבְרוּ אֵלּוּ וְלֹא נַעֲנוּ, מְמַעֲטִין בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, בְּבִנְיָן וּבִנְטִיעָה, בְּאֵרוּסִין וּבְנִשּׂוּאִין וּבִשְׁאֵלַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כִּבְנֵי אָדָם הַנְּזוּפִין לַמָּקוֹם. הַיְחִידִים חוֹזְרִים וּמִתְעַנִּים עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן" (תענית יב).
וְכֵן שֶׁפָּסְקוּ גְשָׁמִים בֵּין גֶּשֶׁם לְגֶשֶׁם אַרְבָּעִים יוֹם
אם ירדו גשמים בתחילת השנה והפסיקו - מתריעים עליהם מיד. וכמה הפסיקו? ארבעים יום. או שהצמחים התחילו לצמוח ומחוסר גשמים החלו להתייבש. "אֲבָל צְמָחִים שֶׁשָּׁנוּ, מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶם מִיָּד. וְכֵן שֶׁפָּסְקוּ גְשָׁמִים בֵּין גֶּשֶׁם לְגֶשֶׁם אַרְבָּעִים יוֹם, מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶם מִיָּד, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַכַּת בַּצֹּרֶת".
עוד אומרת המשנה, כי אם ירדו גשמים בלי הפסקה, אבל לא ירדו מספיק. כגון ש"יָרְדוּ לַצְּמָחִין אֲבָל לֹא יָרְדוּ לָאִילָן, לָאִילָן וְלֹא לַצְּמָחִים, לָזֶה וְלָזֶה אֲבָל לֹא לַבּוֹרוֹת לַשִּׁיחִין וְלַמְּעָרוֹת, מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶן מִיָּד". וכן אם ירדו גשמים רק באזור אחד ובשני לא ירדו. "וְכֵן עִיר שֶׁלֹּא יָרְדוּ עָלֶיהָ גְשָׁמִים, דִּכְתִיב (עמוס ד) וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר, חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר וגו', אוֹתָהּ הָעִיר מִתְעַנָּה וּמַתְרַעַת, וְכָל סְבִיבוֹתֶיהָ, מִתְעַנּוֹת וְלֹא מַתְרִיעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מַתְרִיעוֹת וְלֹא מִתְעַנּוֹת".
לכן גזרו השנה להתפלל בעשרה בטבת על גשמים בארץ ישראל. כי למרות שירדו גשמים בתחילת החורף, לא ירדו מספיק, והכנרת מתרוקנת והולכת, וגם הצמחים שבשדות הולכים ומתייבשים. ואע"פ שיש מערכת התפלת מים, היא לא מספיקה בשביל להשקות את כל השדות ולמלא את כל המאגרים.
מי הם הַיְחִידִים המתענים?
יחידים – שעול הציבור על כתפיהם
הגמרא בבלי (תענית י ע"א) שואלת מי הם היחידים המתענים, ועונה: רבנן. ומשמע שמדובר רק בתלמידי חכמים. אבל בהמשך משמע שיְחִידִים הם אלה שראויים לשאת בעול הציבור. "אי זהו 'יחיד' ואיזהו 'תלמיד'? יחיד - כל שראוי למנותו פרנס על הצבור. תלמיד - כל ששואלין אותו דבר הלכה בלמודו ואומר ואפילו במסכת דכלה".
מכיוון שהוא מתמנה פרנס על הציבור, הוא מתפלל ונענה?
בירושלמי (תענית ה ע"א) משמע שיחידים הם לא רק מי שראויים להיות פרנס על הציבור, אלא מי שהוא באמת פרנס על הציבור. שכן כתב: "אלו הם היחידים - אלו שהן מתמנין פרנסין על הציבור". והקשה הירושלמי: "מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור הוא מתפלל ונענה?" מה הקשר בין היותו אחראי על הציבור לבין העובדה שהוא צריך להתפלל לפני כולם? "אלא מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור ונמצא נאמן, כדיי הוא מצלייא ומתענייא". כי מי שהוא בעל מעשים – ראוי להתפלל ותישמע תפילתו.
אֵין גְּשָׁמִים יוֹרְדִים אֶלָּא בִשְׁבִיל בַּעֲלֵי אֲמָנָה
הגמרא בבבלי ובירושלמי מביאה מעשים רבים על חכמים שהתפללו ולא נענו, וכשבאו בעלי מעשה שהתפללו - ירדו גשמים. כשבדקו חכמים התברר שהיה מדובר באנשים פשוטים – סוהרים, מלמדי תינוקות או גומלי חסד – שיישמו הלכות מסוימות בהידור מיוחד. הירושלמי נותן כדוגמה איש פשוט שהתפלל על הגשמים ונענה, כי הוא לא רצה ליהנות ממעות אביו משום חשש ספק גזל, אף על פי שלא היה לו תובעים. דוגמאות אחרות יש באנשים שפעלו בכדי שנשים לא תחטאנה בזנות.
לפעמים היה מדובר בעשירים בעלי צדקה כנקדימון בן גוריון. לפעמים מדובר בתלמידי חכמים בעלי מעשה, כמו חוני המעגל ואבא חלקיה שהיו ענווים בתכלית, והתפילות שלהם נענו בזכות העובדה שהם החילו את התורה בחיי המעשה בהידור יותר גדול. "שׁוּב מַעֲשֶׂה בְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁיָרַד לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְאָמַר עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת, וְלֹא נַעֲנָה. יָרַד רַבִּי עֲקִיבָא אַחֲרָיו וְאָמַר, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אַתָּה, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, לְמַעֲנָךְ רַחֵם עָלֵינוּ. וּמִיָּד נַעֲנָה, כִּסְבוּרִין הָעָם שֶׁזֶּה גָּדוֹל מִזֶּה, יָצְאתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה, לֹא מִפְּנֵי שֶׁזֶּה גָּדוֹל מִזֶּה, אֶלָּא שֶׁזֶּה מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו וְזֶה אֵינוֹ מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו".
ובגמרא (בבלי תענית ח): "וְאָמַר רַבִּי אַמִי, אֵין גְּשָׁמִים יוֹרְדִים אֶלָּא בִשְׁבִיל בַּעֲלֵי אֲמָנָה" דהיינו שמילה שלהם זו מילה. שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים פה) "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף". מסתבר שבכדי שישמעו התפילות וירדו גשמים – לא מספיק תלמיד חכם שיודע את ההלכות. דרוש איש מעשה שמיישם את ההלכות או במידות או במעשה. לכן המשנה אומרת שהעיקר היא תפילת ה"יחידים" שעול הציבור מוטל עליהם. או שיכולים להיות כאלה שעול הציבור מוטל עליהם.
"וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" - אשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם
סיבה נוספת לכך שהיחידים מתענים לפני כולם היא בגלל מה שנאמר בפסוק: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" (דברים א). ופירש שם רש"י: "ואשמם - חסר יו"ד לומר שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם שהיה להם למחות ולכוון אותם לדרך הישרה".
כוונתו למה שנאמר במסכת שבת (נה ע"א). ומובא גם במדרש (תנחומא תזריע פרק ט): "אמר לו הקב"ה לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תי"ו של דיו כדי שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה וימותו מיד ועל מצחן של רשעים תי"ו של דם כדי שישלטו בהם מלאכי חבלה. נכנסה קטיגוריא לפני הקב"ה אמרה לפניו: רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה הקב"ה: הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים. אמרה לו: היה בידם למחות ולא מיחו. אמר לה: גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא היו מקבלים מהם. אמרה לפניו: רבש"ע, אם גלוי וידוע לפניך לפניהם מי גלוי?".
היה להם למחות בידם ולהתבזות על קדושת שמך
ולפיכך היה להם למחות בידם ולהתבזות על קדושת שמך ולקבל על עצמן ולסבול הכאות מישראל כמו שהיו הנביאים סובלים מישראל. שהרי ירמיה סובל כמה צרות מישראל, וישעיה גם כן. דכתיב (ישעיה נ) "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים", ושאר הנביאים. מיד חזר הקב"ה ואמר למלאכי חבלה: "זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ, וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת". שהתחיל הקב"ה דווקא באנשים המקודשים הזקנים שנמצאים לפני בית המקדש. שהיה להם לתקן את עם ישראל ולא תיקנו. לכן היחידים מתענים קודם כולם. אולי האשמה תלויה בהם.
מעשה בזנב של נחש שנעשה ראש
יחידים ראשי הציבור אלו צריכים להיות בחינת "חכם עיניו בראשו", וחשוב לראות את הסכנות או האפשרויות הטמונות בעתיד ולהיערך לו. כך הביא הבן איש חי (כי תבא) מהמדרש "למה הדבר דומה? לנחש שאמר הזנב לראש, עד מתי אתה מהלך תחלה, אני אלך תחילה. אמר לו: לך. והלך ומצא גומא של מים והשליכו לתוכה, מצא אש והשליכו לתוכו, מצא קוצים והשליכו לתוכן, מי גרם לו? על שהלך הראש אחר הזנב. כך כשהקטנים נשמעין לגדולים, הם גוזרין לפני המקום והוא עושה, ובשעה שהם הולכים אחר הקטנים, נופלים על פניהם".
והכוונה, שאם ישראל עושים רצונו של מקום, מעמיד להם מנהיג טוב שהוא ראש, כלומר יש לו עיניים לראות, כי החכם עיניו בראשו, ולזה אמר "ונתנך ה' לראש ולא לזנב", שלא יהיה פתי שאין לו עיניים לראות, שאז הוא כמו הזנב שאין לו עיניים לראות, אלא יהיה ראש שיש בו עיניים לראות, וכמו שאמרו בגמרא "כד רגיז רעיא על ענא, משוי להו נגידא סמייא", כשרוגז הרועה על הצאן – שם להם עז עיוורת בראשם שלא רואה קדימה לצפות מה עתיד להתפתח מכל מצב.
תפקיד היחידים לתקן קלקלות בציבור
על כן מספרת לנו הגמרא שבימים של תעניות אלו היו יושבים וחושבים מה צריך לתקן. "היכי עבדי? אמר אביי: מצפרא עד פלגא דיומא מעיינינן במילי דמתא. מכאן ואילך ריבעא דיומא קרינן בספרא ואפטרתא, מכאן ואילך בעינן רחמי. שנאמר (נחמיה ט ג) 'ויקומו על עמדם ויקראו בספר תורת ה' אלהיהם רביעית היום, ורביעית היום מתודים ומשתחוים לה' אלהיהם'".
מהבוקר ועד חצות היום מעיינים בענייני העיר לדעת מה לתקן ומתקנים. ומחצות היום קוראים בספר תורה ובהפטרה, ואחר כך מבקשים רחמים. ולמה צריך עיון? כי לפעמים השורש של הבעיה הוא לא במה שנראה במבט ראשון חיצוני, אלא במשהו אחר פנימי שצריך עיון ולימוד ובדיקה, ולכן זה לוקח חצי יום.
וכתב על זה הרא"ש (סי' יח) כי את הפעולה הזאת עושים זקני הציבור והמנהיגים "מעיינינן במילי דמתא - בית דין והזקנים. בודקים על מעשה אנשי העיר ומפרישין אותם מעבירות שבידם ומטילין שלום ביניהם ואז תשמע תפלתם. כדכתיב (ישעיה א טו) 'גם כי תרבו תפלה אינני שומע' למה 'ידיכם דמים מלאו'. ומה תקנתם? 'רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם' ואז 'לכו ונוכחה'" (ישעיהו טז).
וכל התלמידים ראויים לכך
ראינו לעיל כי גם אנשים פשוטים יכולים להתפלל ותישמע תפילתם, ועל כן אומרת הגמרא: "תנו רבנן אל יאמר אדם 'תלמיד' אני, אינני ראוי להיות 'יחיד'. אלא כל תלמידי חכמים – יחידים". לא כל תלמידי החכמים הם באמת יחידים, אלא שלעניין זה כל תלמידי החכמים ראויים לנהוג כיחידים ולהתענות. ולא תהיה גסות רוח אם יתענו בשלוש תעניות ראשונות, שתעניות אלו הן בינו לבין עצמו. "וזכור לטוב לפי שאין שבח הוא לו אלא צער הוא לו".
ובטור כתב שזה תלוי ברצון התלמיד חכם אם לנהוג כיחיד או לא. והקשה עליו הבית יוסף: "ומכל מקום יש לתמוה על רבינו שכתב יכול להחזיק עצמו בחזקת תלמיד חכם דמשמע שהרשות בידו אם רוצה שלא להחזיק עצמו בחזקת תלמיד חכם, ולא משמע התם הכי דתנו רבנן 'אל יאמר אדם תלמיד אני איני ראוי להיות יחיד אלא כל תלמידי חכמים יחידים הם'. משמע שצריכין הם לעשות עצמם כיחידים על כורחם. ושמא הוא ז"ל מפרש דהכי קאמר אל יאמר איני ראוי להיות יחיד אלא כל תלמידי חכמים יחידים הם כלומר אם רצו לעשות. עצמם כיחידים רשאים הם".
למרות הקושיה פסק השולחן ערוך (תקעה) כדעת הטור שכתב: "וכל התלמידים ראויים לכך", ומשמע שלא חייבים. ותרץ על כך המגן אברהם שגם תלמיד צריך להיות כזה ששואלים אותו בכל מקום ועונה, וזו מעלה שלא מצויה בינינו. לכן לא מחייבים אותם להתענות, אבל בהחלט ראוי.


תעניות ציבור בימינו
הכל לפי השנים הכל לפי המקומות הכל לפי הזמן
הגמרא (תענית יד ע"ב): "אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרוין על אדמתן. אבל בזמן הזה הכל לפי השנים הכל לפי המקומות הכל לפי הזמן". משמע שכל התעניות הללו הם גם בחו"ל, אלא שהתאריכים שונים לפי כל מקום ומקום וצרכיו. כך כתב השו"ע: "במה דברים אמורים בארץ ישראל וכל הדומה לה, אבל במקומות שעונת הגשמים שלהם קודם שבעה עשר במרחשון או אחר זמן זה, כשיגיע זמנם ולא ירדו גשמים יחידים מתענים וכו'" (תקעה בסעיף ט).
נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם – אָיִן
הב"י הביא את הרשב"א (ח"א סי' שעז) שכתב כי לא נהגו להתענות על גשמים בחו"ל. "לא ראינו מעולם מי שעשה כן". וכן כתב הנודע ביהודה (ח"א לא) "שאין נוהגים במדינות אלו לעשות בעצירת גשמים י"ג תעניות כסדר המשנה, רק גוזרים תענית אחת או שתים ומרצים בתפילות ותחנונים". ובמשנה ברורה (שם ס"ק כה) הסביר שבחו"ל לא גוזרים סדר תעניות כי אין להם נשיא שיגזור על התענית.
ובתשובות מהר"ם בן חביב (סימן ו') כתב "והגם דמלתא כדנא ארץ ישראל וחוצה לארץ שוים כהדדי, מכל מקום בחוצה לארץ לאו סדנא דארעא חד הוא, דזמנין דמשכחת עצירת גשמים באיזו מדינה ויש כמה מדינות דאין שם עצירת גשמים כלל אלא מיעוטא דמיעוטא, וכיון דלא שוו בשיעוריהן כל מקומות שבחוצה לארץ השוו רבנן מדותיהם דאין תענית צבור בחוצה לארץ".
תעניות גשמים בארץ ישראל
מפשט דברי הגמרא והשולחן ערוך משמע שהתעניות הללו נוהגות היום בארץ ישראל. אך מעיון בספרי הפוסקים נראה כי לא היו נוהגים כן בסדר הזה. "וכתב בספר נחפה בכסף (ח"ב בסופו דף לו) שמעתי מפי הרב הכולל כמהר"ר ירוחם מוילנא נר"ו שבצפת לא עשו אפילו בעשר תעניות חמורות אלו משום שבזמן הזה אין סמוכים אפילו בארץ ישראל" (עיין כה"ח ס"ק א). והחיד"א כתב ששמע מזקני עיר הקודש ירושלים וחברון ת"ו שאירע בימיהם עצירת גשמים ונהגו ככל הסדר שכתוב בטור ובשולחן ערוך.
ובתחילה כתב לדחות את דעתם, כי אין היום תלמידי חכמים סמוכים, אך סיים כי הדבר לא פשוט כי מתשובות מהר"ם בן חביב סימן ו' דלעיל משמע שההלכות שנאמרו במשנה ובשו"ע נאמרו גם לימינו, וצריך לנהוג בסדר התעניות הללו גם בימינו.
וכן כתב בספר התקנות והמנהגים של ירושלים ת"ו דבזמן גדול הדור האחרון הרב מהר"י סוזין זצוק"ל אירע כזה ועלתה הסכמתו שלא לעשות כסדר מרן, וכדעת הברכי יוסף. אמנם היו גוזרים תענית אחת או שתיים, כמו שהביא הנודע ביהודה וכמו שהיו עושים בימיהם. וכן כתב רבי חיים סיתהון בספרו "ארץ החיים" על מנהגי ארץ ישראל וצפת, שלא נהגנו לצום צומות אלו אלא רק מרבים בתפילות ובתחנונים.
לפני 400 שנה – הקדימו מעילים ומגפיים לגשמים
הרב המג"ן, רבי משה גלנטי, היה ראשון "הראשונים לציון" בירושלים לפני 400 שנה. הוא היה תלמיד חכם ענק כל כך, עד שהיו מריצים אליו שאלות מכל העולם. ומנהגו היה שלא לישון עד שיענה על השאלה שהגיעה אליו. והיה משתדל הרבה גם בפרנסתם של בני ירושלים, שהיו הגויים הרשעים מקשים את ידיהם עליהם, והוא השתדל ביישובה של ירושלים גם באופן הרוחני וגם באופן המעשי. וכיוון שלא הסכים שיקראו לו "הרב של ירושלים", הוא נקרא כפשרה "ראשון לציון", הראשון בין החכמים בירושלים.
סיפר עליו בעל הבן איש חי, כי שנה אחת הייתה בצורת קשה, ולא נראה אפילו עב קטן בשמים. המצב הגיע לידי כך שבורות המים בירושלים התרוקנו ולא היה מים לעם לשתות. ובאותם ימים משלו בירושלים הערבים, שהיו רעים ומציקים לישראל במאוד מאוד. וקרא הפחה לרבי משה גלנטי והזהיר אותו כי אם היהודים לא יתפללו על הגשם עד שירדו גשמי ברכה תוך שלושה ימים, הוא יגרש את כל היהודים מירושלים. לדעתו רק באשמת היהודים אין גשם.
מיד הכריז הרב משה גלנטי צום ונאספו כל היהודים בבית הכנסת המרכזי להתפלל על הגשמים ועל יישוב ירושלים. ביום השלישי לפנות ערב ביקש הרב מכל הקהל ללכת עמו אל קברו של שמעון הצדיק להתפלל שם בעד הגשם, והוסיף בקשה מיוחדת, שיבואו לתפילה כשהם לבושים במעילי חורף ומגפיים גבוהים. מפני שכאשר יחזרו מן הקבר יהיה גשם שוטף ורוח זלעפות.
כשיצאו משער העיר ראה סגן המושל את כל הציבור לבוש בגדי חורף, כשהשמש זורחת במלא עוזה, וייחר אפו והכה את הרב על הלחי. הרב לא שת לבו גם לזאת, אלא המשיך בדרכו ופניו מועדות אל קבר שמעון הצדיק.
כשהגיעו לציון שמעון הצדיק כרע הרב על ברכיו, ואמר סליחות בדמעות שליש, וכל הקהל התפלל ביחד איתו. תפילתם הייתה מעומק הלב במיוחד אחרי שראו את המכה שקיבל הרב המכובד שלהם מידו של הישמעאלי הבזוי הזה. לקראת סוף התפילה עצר הרב המג"ן את התפילה ואמר לקהל: חזרו מהר לבתיכם, התקבלה תפילתכם. כשהתחיל הקהל לחזור לירושלים החלה רוח גדולה לנשוב, השמים התכסו במהרה בעבים ומטר החל ניתך ארצה.
אותו סגן מושל שראה את גשמי הברכה הבין את הטעות הגדולה שלו. הוא הבין כי הוא שלח ידו באיש קדוש, שה' שומע לתפילתו, ומה יעשה אם יגזור עליו וימות? מיד רץ לקראת הרב המג"ן בבוץ ובגשם ונפל לרגליו לבקש סליחה. לאחר מכן הוא נשא את הרב על כתפיו והכניסו בשערי ירושלים בכבוד גדול.
לפני 300 שנה – הקדימו הלל לגשמים
הרה"ג רפאל מיוחס היה גם הוא ראשון לציון בירושלים. הוא כיהן לפני כ-300 שנה. גם בימיו סבלה הקהילה היהודית בירושלים ממושל ערבי עריץ וחמסן שדרש מהקהילה היהודית הון עתק. הרב רפאל מיוחס, שהיה גם בעל מעשים, כיתת רגליו ונסע לקושטא הבירה, שם פעל וביטל את הגזירה. הרבה ניסים נעשו לו, ועל כן קבעו בקרב משפחתו "פורים של משפחת מיוחס" בט"ז אדר.
הרב מיוחס חיבר כמה וכמה ספרי הלכה חשובים, וביניהם "מזבח אדמה" על שולחן ערוך, וכך כתב: "מעולם לא שמענו שהתענו בירושלים על גשמי בורות כיון דמי השילוח יספיק לכל השנה, הגם דאיכא הוצאת ממון בעבור הבאת המים מן המעין הנזכר שהוא רחוק קצת מן העיר, כי תענית גשמי בורות הוא בדאיכא סכנת נפשות ח"ו".
וצריך לדייק כי בוודאי התענו בירושלים על גשמים, רק תענית על מי שתייה לא הייתה בגלל מי השילוח הזמינים תמיד (כף החיים תקעה ס"ק מ). וכך מביא כף החיים (בס"ק מט). "ופה עיר הקדש ירושלים ת"ו שנת הת"ץ בחודש טבת גזרו בית דין תענית ציבור על הגשמים ונענו אחר חצות, והשלימו תעניתם והוציאו ספר תורה וקראו פרשת ויחל, ואחר קריאת ספר תורה אמרו הלל הגדול בחתימה כמ"ש בהודאה" (פרי האדמה חלק א' דף מ"ב ע"ד, פרי הארץ חלק ב' סימן ה'). והקשה עליהם החיד"א בברכי יוסף (יב) איך אמרו הלל, הרי הגמרא אומרת שלא אומרים הלל אלא אם כן נענו קודם חצות, ולא כשהם בתענית, וירדו גשמים אחר חצות.
ובאמת את השאלה הזאת שאל בנו של הרב רפאל מיוחס את אביו, איך אמרו הלל. וענה לו "דעיקר הדבר היה שהתחילו הגשמים לירד קודם חצות אך לא ירדו שיעור רביעה אלא אחר חצות, וכל שהתחילו קודם חצות אף שלא היה כשיעור כיון דאחר כך היה בהם כדי שיעור - נתחייבו" ומפני שלא ירדו הרבה גשמים קודם חצות המשיכו את התענית ואמרו הלל לצאת לכל הדעות (ברכות מים תרעה מ"ד ע"ב).
לפני מאה שנה – ושאבתם מים בששון
על דברי הרב רפאל מיוחס כתב כף החיים (לפני כמאה שנה), כי מה שכתב הרב מיוחס לא להתפלל על מי שתייה בירושלים בגלל השילוח נכון לימיו, שתושבי ירושלים היו מועטים ומי השילוח היו מספיקים לכולם. אבל בימינו בירושלים מי השילוח כבר לא מספיקים, כי תהילות לאל יתברך יש תושבים יהודים רבים יותר בירושלים. "ואפשר דזהו דוקא בימיו שהיו עמא מועטים, לא כן עתה שנתרבו אכלוסין". ולכן אי אפשר לסמוך על המים של השילוח. "ובלאו הכי עכשיו משנת תרע"ח שלקח אנגליה את ארץ ישראל מיד מלכות ישמעאל, הביאו מים מן המעינות אשר סביבות ירושלים על ידי צינורות לכל מושבות ירושלים אשר בעיר וחוץ לעיר, ונעשה המים בריוח תלי"ת".
מצרפים תעניות זו לזו
בימינו תהילות לאל יתברך יש גם צינורות וגם טיהור מים וגם התפלת מים מהמתקדמות בעולם. ולמרות שיש עצירה בגשמים, יש מים בברזים. יחד עם זה, העצים שאינם במטעים מתייבשים והולכים, גובה הכנרת הולך ויורד ומחיר המים הולך ועולה.
על כן אנו נוקטים כפי שכתב בספרו הרה"ג רפאל מיוחס זצוק"ל בספרו "מזבח אדמה", כי אם מצטרפת עוד סיבה, גוזרים תענית גם על חסרון מי שתייה, אע"פ שאפשר להשיגם במחיר יקר. לכן ראו חכמים לגזור תענית גשמים ביחד עם תענית עשרה בטבת שכל ישראל צמים. וביקשו להתרכז בכותל ולהתפלל על גשמי ברכה ביום י' בטבת. "בית דין שרצו לגזור תענית על הגשמים ונזדמן שהיה יום עשרה בטבת, עולה להם יום עשרה בטבת במקום יום שני" (כך החיים תקעה ס"ק יג).
וצריך כל אדם להתפלל על הגשמים גם ב"שמע קולנו" וגם בפתיחת ההיכל. להזכיר את התפילה בכל הזדמנות של התכנסות ציבורית. כי חסרון הגשמים זו הדרך שבה הקב"ה מדבר אלינו, כמבואר בקריאת שמע. והתפילה היא הדרך שלנו לענות ולא להתעלם מקריאתו אלינו.
ויהי רצון שיתקיים בנו: "אַל תִּירְאִי אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי כִּי הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת: אַל תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר כִּי עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם: וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן: וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר: וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם: וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם: וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא יֵבשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם". (יואל ב).

סיפור
משכיל וקר לו
מספרים, שפעם בחו"ל ירד גשם בחודש תמוז והקור היה עז. רב אחד יצא לבוש במעילו בדרכו להתפלל. ראה אותו "משכיל" אחד שהיה לבוש בגדים קיציים לפי תקופת השנה וירה לכיוונו של הרב הערה ארסית: "היינו דאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא לה". זו מימרא מהגמרא (שבת נג), שאומרת כי לחמור קר אפילו בתקופת תמוז.
אמר לו הרב: אתה יודע למה לחמור קר בתקופת תמוז? כי הוא מתלבש לפי הלוח. גם אם יורד גשם בתמוז, הוא לא מתחשב במציאות והולך עם חולצה קצרה. לכן קר לו. החכמים מתלבשים לפי המציאות, לפי מזג האוויר, ולכן לא קר להם. יש להם מעיל.

גשמים של ברכה
סיפר הרב זצ"ל: לפני כמה שנים ירדו גשמי ברכה, והירדן עלה על גדותיו והיה חשש שהמים יציפו את כל טבריה. התקשרתי לרב אחד מטבריה ואמרתי לו: תראה שיש סכנה בדבר, ויש תפילה מיוחדת שהמים לא יעלו. ואע"פ שאין מתפללים על רוב טובה. עם זאת כתוב ב"שולחן ערוך" כי בצפת היו מתפללים שלא יהיו מפולות מחמת הגשמים. אם כן כשיש סכנה מותר להתפלל.
ואמר לי אותו הרב: אנחנו לא יכולים להתפלל שלא ירד גשם. כל כך הרבה שנים התפללנו לגשם הזה שיבוא ויציף את הכנרת. וכשזה קורה אנחנו כל כך שמחים שלא יכולים לבקש עצירת גשמים.
אמרתי לו: אם כך אתם מרגישים, בשמים ידאגו שלא יקרה לכם נזק מטובה זו. וכן היה.

תשובה כהלכה
מתנות קטנות.ב"ה ה' זיכה אותי בכל מיני דברים, ולפעמים אני מרגישה שאנשים סביבי מקנאים. הדבר גורם לי להתבייש ולהרגיש לא בסדר עם עצמי כלפי הדברים שה' זיכה אותי בהם. מה עושים? איך אפשר להתמודד עם קנאה מהסביבה?
צריך להשתמש במתנות שה' נתן לך כדי להרבות טוב ואור בסביבה שלך. להשתמש בהן להעצים אחרים. לעזור לאחרים. לא להתחשב כלל במי שמקנא, שהוא בעצם מסכן.

טעם לא כשר.בזמן האחרון אני מרגיש חוסר טעם בתפילה ובמצוות. מה לעשות?
בדרך כלל דבר כזה קורה כאשר אדם אכל משהו לא כשר, או עשה מעשה לא כשר. הנפש הרוחנית האלוקית זזה ממנו והוא לא מרגיש טעם בתפילה וטעם במצוות. צריך לחשוב מה הדבר או מה האוכל, ולחזור על כך בתשובה בבכי ובלב שלם. לתת צדקה או תענית וכד'.




עוד בנושא ויחי

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il