חסידים מספרים כי פעם אחת ישבו החסידים בליל שבועות סביב שולחנו של הרבי ר' אלימלך מליז'נסק ושמחו בשמחת החג. הרבי נסתכל במסובים ונענע בראשו לכל אחד מהם, ושמח יחד עמהם. אמר ר' אלימלך בחיוך: "ראו, הנה יש לנו הכל לשמחתנו, ומה אנו חסרים עוד?"
אחד החסידים שזחה עליו דעתו קרא אליו: "אמת הוא שאין אנו חסרים כלום, חוץ משתייה מן היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית".
ציווה עליו רבי אלימלך: "קח את האסל על כתפיך, תלה בו שני דליים ולך אל שער בית העולם. הורד שם את הדליים, ואמור: אלימלך שלח אותי להביא יין. אחר-כך פנה שוב והרם את הדליים המלאים ותלה אותם במוט והביאם לנו הנה. אבל הישמר לך, וכל מי שידבר עליך יהי מי שיהיה אל תענה לו".
קם האיש מתוך רעד ועשה כמצווה עליו, לקח את היין בשער בית הקברות ונשאו ברעדה הביתה. מסביב לו רחש הלילה האפל קולות שביקשו ממנו טיפה, קולות של זקנים ונערים, וכולם אנחה אחת. אחרי האיש הממהר ללכת בדומיה השתקשקו רגלי יצורים לאין מספר שלא מעלמא הדין.
כמעט שעמד לפני מפתן בית הצדיק והנה באים מהם לקראתו. קרא החסיד לקראתם בקול גדול: "עתה לא תוכלו לי עוד!" מיד נשבר האסל לשנים, הדליים נפלו ונתפקקו חוליותיהם, מימין ומשמאל טפחו לו על פניו, והוא נפל נדהם בעד הדלת הפתוחה למחצה. בחוץ היתה דומית מוות. בפנים אמר הצדיק: "גש הנה, שוטה, שב אל שולחננו".