בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

חקיקה על השבת – רק בהסכמה

הריחוק של עם ישראל מקדושת השבת מצער את הלב * אולם כפייה אינה הדרך לתקן זאת, בשל חשיבותה של החירות * התיקון האמיתי תלוי בנו: יצירת צביון של עונג שבת אמיתי, מרומם ומלא בתוכן, תעורר אנשים לשמור שבת * אומנם הכפייה אינה מועילה, אך אפשר ליזום חקיקה בהסכמה רחבה בשיתוף המסורתיים * חוק שעובר בגלל לחץ המפלגות החרדיות והדתיות הוא כפייה, ומעורר התנגדות גם בקרב אלה שהשבת חשובה להם * התנגדות הרצי"ה לכפייה דתית * חובתנו לחזק עסקים שומרי שבת

undefined

הרב אליעזר מלמד

טבת תשע"ח
5 דק' קריאה
קדושת השבת
בכל עת שמתגלעים ויכוחים על השבת צער נורא ממלא את הלב. הלא השבת נועדה לגילוי האמונה והחירות, לכן היא זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים, והיא האות שנתן ה' לישראל להיות לו לעם סגולה, שנאמר: "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" (שמות לא, יז). והיא מקור הקדושה והברכה, שנאמר: "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב, ג). בעוון חילול שבת נחרב בית המקדש וגלינו מארצנו (ירמיהו יז, יחזקאל כב, שבת קיט, ב), ובזכות שמירתה זכינו ונזכה לנחול את הארץ (בראשית רבה מו, ט) ותבוא גאולה לישראל (ישעיהו נו, שבת קיח, ב) – ואיך רבים כל כך מאחינו בני ישראל אינם שומרים שבת כהלכתה?!

משבר השבת
במשך הדורות האחרונים עם ישראל עבר משבר רוחני גדול, שהביטוי החמור שלו הוא חילול השבת, שמוביל בהמשך להתבוללות רוחנית ולאומית.
עד העת החדשה, יהודי שחילל שבת בפרהסיה נחשב כמי שהוציא את עצמו מכלל ישראל. על כן קבעו חכמים שדינו כדין גוי, שאינו מצטרף למניין, וכל יין שהוא נוגע בו אסור בשתייה, ואין מצווה לגמול עמו חסד כמו עם שאר בני ישראל. אולם לאחר שבדורות האחרונים חילול השבת נעשה תופעה שכיחה, הורו למעשה כמה מגדולי הפוסקים, שכל זמן שמחלל השבת אינו עושה זאת בהתרסה, אין להתייחס אליו כאל עובד עבודה זרה (מלמד להועיל או"ח כט; בניין ציון החדשות כג, פנה"ל שבת א, טו). ואף שיש בפסיקה זו נחמה למחללי השבת, היא מבטאת את מצבנו הנורא, שהשבת כבר אינה ביטוי לזהות היהודית.

כפייה דתית לא תועיל
למרות התסכול והכאב, כפייה לא תועיל לחיזוק מעמדה של השבת, לא בחיי היחיד ולא בפרהסיה. ערך החירות הוא אחד היסודות החשובים ביותר בתורה. בלא החירות אין מקום לבחירה חופשית ואין מקום לייעוד הגדול שהוטל על האדם. ערך החירות התגלה ביציאת מצרים, והתעצם במתן תורה. ערך החירות הוא אולי הערך החיובי החשוב ביותר שהתגלה בדורות האחרונים, ועליו מוכנים להילחם ולמענו מוכנים לוותר על כל שאר הערכים כמעט. לכן כאשר הסוגיה הופכת לשאלה של כפייה, גם מסורתיים שאוהבים את השבת אבל אינם מקפידים לשומרה, חשים מאוימים ומצטרפים למאבק נגד השבת.
המצב קשה. דברים שהיו מובנים לציבור החילוני לפני שלושה דורות לא מובנים כיום. בעבר גם יהודים שלא הקפידו בביתם על שמירת שבת, הבינו שברחוב הישראלי השבת צריכה להישמר. זו הייתה עמדתם של ראש עיריית תל אביב דיזנגוף, של ברל כצנלסון ושל רוב מנהיגי הציונות החילונית. אולם לאחר שלושה דורות של התרחקות מהמסורת, עמדה זו נשחקה מאוד. ממשיכי דרכם שכחו את המסורת היהודית ונעשו חילונים גמורים, והם שמובילים את המאבקים כנגד השבת והמסורת היהודית. והציבור המסורתי אומנם מחבב את השבת, אבל אינו מוכן שיכפו אותה עליו.

התיקון: חינוך ותשובה פנימית
במצבנו הנוכחי אין פתרון מהיר: המשבר כל כך גדול, שרק חינוך עמוק מאוד, שמתחיל מתשובה פנימית שלנו, יוכל לרומם מחדש את מעמד השבת. אם רואים אנו שמעמד השבת נפגע, עלינו לעורר את עצמנו תחילה לתשובה. לבחון כיצד נזכה אנחנו לקיים את השבת באופן שלם, בתורה ותפילות, סעודות ומנוחה. שלא תהיה השבת אצלנו כמצוות אנשים מלומדה, שמתקיימת מתוך הרגל וריקה מתוכן, אלא מלאה בתוכן עמוק של לימוד תורה משמעותי, מחייה ומענג, שנמשכת ממנו הפריה לכל השבוע. עלינו לשקוד על התפילות שיהיו מרוממות ולא מכבידות, ושהסעודות יהיו מענגות ולא מעיקות, מגבשות את המשפחה ומשאירות זמן ללימוד ושיחות עמוקות. מתוך כך יימשכו מעגלי החינוך וההשפעה, ובשורת השבת תתפשט בהדרגה לכל ישראל.

בין כפייה לחקיקה מוסכמת
אומנם קביעת חוקים שיש עליהם הסכמה רחבה יכולה להועיל במידה מסוימת, אבל כל אימת שהיא תיעשה על ידי נציגי המפלגות החרדיות והדתיות בדרך של כפייה על ידי איום על קיומה של הממשלה, הם עלולים להזיק יותר מאשר להועיל. הדרך היחידה לקביעת חוקים לביצור השבת היא בהסכמה רחבה עם נציגי הציבור המסורתי, המייצגים את רוב הציבור הישראלי. אפשר שחברי כנסת דתיים יהיו מובילים, אבל כל חקיקה כזו חייבת להיות בהסכמה מלאה של נציגי המסורתיים, כך שהיא תבטא הסכמה לאומית רחבה.

עמדת רבנו הרצי"ה
בעניין זה חשוב להביא דברים שאמר מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, בריאיון לאברהם נוה ('הארץ' י"ד אב תשל"ז, הובאו ב'מערכה הציבורית' בעריכת הרב יוסף ברמסון, עמ' קכב):
" שאלה: ידוע שהרב היה מתומכי הליגה למניעת כפייה דתית.
הרצי"ה:נכון. אמרתי בזמנו לאנשי הליגה כי הם צודקים בהחלט. כפייה דתית אני שונא. באיזה צדק ובאיזה יושר אפשר לכפות דת על אדם? לצערי אחר כך התברר שיש ביניהם שונאי דת... אבל במובן זה הם באמת צדיקים, והייתה בינינו הבנה הדדית. ליד השולחן הזה ניתנו כמה עצות טובות לאנשי הליגה למניעת כפייה דתית.
שאלה:האם הרב סבור כי יש כפייה דתית במדינה?
הרצי"ה:אמרתי בהזדמנות אחת, כי העניינים במדינה מסתדרים על ידי הכנסת. אין שום אופן דמוקרטי אחר לסדר את העניינים. ואם אלה החוקים שנתקבלו - יש לכבד אותם, זו אינה כפייה.
שאלה:אבל בכל זאת, בעקבות ההסכם הקואליציוני האחרון גדל הקיטוב בין דתיים וחילונים.
רבנו:אנחנו ברוך ה' מרבים אהבה בישראל בתוך הסביבה שלנו, זו דרכו של אבא זצ"ל, שאותה אני ממשיך. צריך להרבות אהבה ואמונה..."
דברים נוספים שאמר בריאיון לשבתי דניאל ('הצופה' י' אב תשל"ג, המערכה הציבורית עמ' סא סב):
"מניסיוני אני יודע שיש גישושים של תשובה בין אנשי רוח ונפש... לא ביום אחד כמובן מתחולל מפנה. זה תהליך פנימי ואיטי, אך קיים ופועל, ומשיב לא מעטים אל מקור התורה... סבורני שרוב ישראל קשורים למסורת, לרבות אלה הנדמים למרוחקים ביותר... אילו ראו הם בכל היהודים מופת של אמונה ואהבת ישראל, יושר לבב ומאור פנים, ודאי שההתקרבות הייתה רבה לאין שיעור. באלה הימים אמרה ראש הממשלה (גולדה מאיר), שאם יארע אסון הפילוג בין הדת והמדינה, יהיו אשמים בכך החרדים מחוגי ה'אגודה' יותר מן החילוניים. לדאבוני, זו המציאות, הללו שבחרדיותם הצרה נעצרה האמונה, דוחפים לפלגנות, מעכבים שיבתם של יהודים לתורה ומצוות.
"ברב שיח שנערך בביתי לפני שנים מעטות טען פרופסור אחד (בר הלל), מן החילוניים, שהחלטות הכנסת בענייני דת הן כפייה של מיעוט על הרוב הלא דתי. השבתי לו, שאומנם החלטות אלה נתקבלו על סמך הסכמים קואליציוניים, אך ביסודן קיימת האחריות המשותפת לקיומנו כעם. רוב חברי הכנסת סבורים, כדעת בוחריהם, שעקירת חוקי התורה בענייני אישות תפלג את עם ישראל, תלבה מחלוקת חמורה ותזעזע את אושיות חיינו. חוק האישות אינו כפייה אלא צורך חיים..."
דברים אלו שנאמרו לפני כארבעים עד ארבעים וחמש שנה, יפים בעיקרון גם לימינו, ובמיוחד החילוק העקרוני בין כפייה לחקיקה מקובלת.

חקיקה – בהסכמת המסורתיים
חקיקה שמבטאת הסכמה רחבה של נציגי רוב הציבור, ופגיעתה במיעוט שאינו מסכים לה אינה חמורה, היא הדרך הנאותה להסדרת סדרי החברה בכל התחומים ובכללם ביחסי דת ומדינה. אבל חקיקה שנקבעת בלחצים שאינם מבטאים הסכמה רחבה, או שיש בהם הסכמה רחבה אבל יש בה פגיעה חמורה במיעוט, ומאידך הרוב לא ייפגע מאוד אם לא תיחקק, נחשבת ככפייה והתערבות בחיי היחידים והקבוצות שאינן חפצות בכך.
כדי למצוא את האיזון הנכון, חובה שנציגי המסורתיים יהיו שותפים מלאים בכל תהליכי החקיקה הללו. ואם היה אפשר עדיף שהם אפילו יהיו היוזמים של החקיקה שנועדה לבטא את צביון השבת במדינת ישראל.

העברת חוק המרכולים
למעשה גם נציגי הציבור החרדי הבינו שאי אפשר להנחיל את השבת בכפייה, ולכן חוק המרכולים שחוקקו מלא חורים ופרצות כדי לעמעם את הכפייה שבו, אבל הוא מותיר רושם של כפייה שמעורר התנגדות קשה. בפועל חברי הכנסת הדתיים היו חייבים לתמוך בו, הן כדי לשמור על הממשלה והן מפני שבסופו של דבר הם צריכים לתמוך בשמירת השבת.

תמיכה בעסקים של שומרי שבת
במצב הנוכחי שבו עסקים רבים נפתחים בשבת בתחום המסחר והבילוי, מצב העסקים של שומרי השבת נעשה קשה, התחרות הלא הוגנת שנוצרת מולם עלולה למוטט אותם כלכלית. לכן מוטלת חובה מוסרית על מוקירי השבת, להעדיף לקנות בעסקים של שומרי שבת. לשם כך ראוי לפתח אפליקציה נוחה, שתאפשר לכל אדם לדעת איזה עסק שומר שבת ישנו בסביבתו.



לתגובות: ravmel@gmail.com

מתוך העיתון בשבע.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il