ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך תרומה

תרומה התשע"ח מדברי הרב אליהו זצוק"ל

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אליהו זצוק"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
איך מתאחדים?
הפרשה שלנו מלאה בציוויים על עשיית המשכן וכליו. מהתבוננות בפסוקים, ניתן לראות כי בכל ציווי וציווי יש מאפיין שחוזר על עצמו, והוא – האחדות, תוך שהוא מתאפיין בכל כלי לגופו: בארון הקודש. על הארון הייתה מונחת כפורת ושני כרובים שהם כמו דמות של ילדים. הציווי על עשייתה נאמר כך: "ועשית שנים כרובים זהב. מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת". צריך לעשות את שני הכרובים מחתיכה אחת – מקשה אחת, "שלא תעשם בפני עצמם ותחברם בראשי הכפורת לאחר עשייתם" (רש"י כה יח). ללמדך שיש לאחד את כלל ישראל, ובמיוחד גדולים עם הקטנים – ושתמיד יהיו "ופניהם איש אל אחיו".
במנורה. גם הציווי על המנורה אומר לנו כי "מקשה תעשה המנורה". עוד פעם חתיכה אחת, מקשה אחת. והיה קשה למשה לדעת כיצד לעשות מנורה, על גביעיה וכפתוריה ממקשה אחת. איך לחבר גביעים עם קנים, ופרחים וציצים עם היסוד וכו' כמקשה אחת. והראה לו הקב"ה מנורה של אש ואמר לו: "וזה מעשה המנורה מקשה זהב".
אמרו חכמי הרמז, שהיה קשה למשה לדעת כיצד לאחד את כלל עם ישראל, ובכלל זה לחבר את גדולי ישראל וגאוניה עם חכמים פשוטים, רבנים, בעלי מקצוע ובעלי-בתים רגילים. הקשה משה להקב"ה – כיצד אעשה זאת? והראה לו הקב"ה מנורה של אש, ובמציאות הושלך לאש ככר זהב ויצאה המנורה. ובזה רמז הקב"ה למשה, שעליו להתחיל במלאכה והקב"ה ישלים אותה על ידו. אתה תעשה את שלך, והשאר ייעשה מאליו.
גם המשכן היה אחד. המשכן היה עשוי מיריעות-יריעות. חלק מעִזים, חלק שש משזר וכו' וכו'. אחר כך ציוותה התורה: "ועשית חמישים קרסי זהב, וחברת את היריעות אשה אל אחותה בקרסים והיה המשכן אחד". ועוד ציוותה: "ועשית קרסי נחושת חמישים וחיברת את האהל והיה אחד". שוב אותה מגמה לחבר ולקשור את כולם להיות אחד.
במזבח. הציווי על המזבח אמר: "ממנו יהיו קרנותיו", שהקצוות יהיו יחד עם העיקר. שארבעת הפינות יהיו יחד עם עיקר המזבח. באחדות אחת.
בקרשים. כאן היה החיבור הגדול. הציווי אומר: "והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה". איך בריח ילך מקצה לקצה? שואל משה. איך הוא יסתובב בפינות? ועוד שהרי יש חמישה בריחים אחרים שמחברים את הקרשים – ומדוע זה לא מספיק? במדרש כתוב, שאמר ה' למשה: קח את מטך והוא ילך בתוך הקרשים. לעומת זאת, בתרגום יונתן כתוב שבקריעת ים-סוף, העם ראה ענף עץ שמלאכים הביאוהו וזרקו אותו לים. ומאיפה לקחוהו המלאכים? מהאשל של אברהם אבינו. לקחו אותו בני-ישראל מהים וממנו נעשה הבריח התיכון, והוא היה מתארך ומסתובב לאורך של שבעים אמה מסביב לכל המשכן (עיין גמרא שבת צ"ח ע"ב).
כל אלו הם כרמז גדול, שצריך לאחד את כל העם. כשרוצים לאחד את העם, צריך לזכור של מי היה המטה הזה שבו הקיפו את כל המשכן גם יחד בתוך המשכן. אבא אחד לכולנו – אברהם אבינו. כולנו בני איש אחד אנחנו. אחים, על אף השוני, על אף הדעות. כאיש אחד בלב אחד.

בית המקדש בנוי מלבבות
על אף הימצאותם של בני-ישראל במדבר, זימן להם הקב"ה את כל מה שהיו צריכים בשביל הקמת המשכן. שאם לא כן, מניין היו לבני-ישראל במדבר עורות תחשים ועורות אלים מאודמים? אלא שהקב"ה הוא שזימן למדבר את אותם "תחשים", אותם בעלי-חיים ססגוניים, ומהם עשו את הכיסוי למשכן. וכן, מניין היו לבני-ישראל מאות כיכרות של כסף וזהב? אלא שכבר בשעת יציאת מצרים ביקש הקב"ה ממשה: "דבר נא באזני העם" שייקחו ממצרים כלי כסף וכלי זהב. ומניין היו להם אבנים יקרות גדולות ומיוחדות ביותר לאפוד ולחושן? הקב"ה הוא שהוריד להם את האבנים הללו ביחד עם המן שהיה יורד להם כל יום לפתח האוהל.
השאלה היא אפוא, אם הקב"ה נתן לעם-ישראל את הכול, למה הוא בכלל צריך לבקש מהם תרומה של כסף וזהב?
אלא שבית המקדש אינו בניין יפה בלבד, הוא מרכז החיים של העם. הוא "הלב של העולם". כדי לבנות בית כזה צריכים הרבה לבבות, מעבר לחומרי בנייה כמו כסף וזהב.
מה בעצם עשה הקב"ה? הוא נתן לעם-ישראל כסף וזהב ועושר גדול, ורק כשהם הרגישו שהממון הזה הוא באמת "שלהם", רק אז הוא ציווה עליהם לבנות מהממון הזה משכן. "יפרישו לי מממונם נדבה" (רש"י שם). אך גם כדי לתת דבר שהוא כבר שלהם, צריכים הם קודם כל לתת את הלב שלהם. בלבבות הללו מרצפים בסופו של דבר את בית המקדש. אלו החומרים שמהם הוא נבנה. "תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָם" (שיר השירים ג י).
גם כשדוד המלך הכין את כל חומרי הבניין של בית המקדש הראשון, הוא ראה מול עיניו ערמות של כסף וזהב, אבנים טובות ואבני בניין. "שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים כִּכְּרֵי זָהָב מִזְּהַב אוֹפִיר וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף מְזֻקָּק לָטוּחַ קִירוֹת הַבָּתִּים". הוא ידע שאין זה שלו, זה לא בא ממנו. הוא בסך הכול היה רועה פשוט ולא יצר גרם אחד של זהב. ומתוך זה, הוא נעמד לפני ה' ואמר: "לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כלֹ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּא לְכֹל לְראֹשׁ. וְהָעשֶֹׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ" – הכול שלך, ריבונו של עולם. גם הכישרון של הבנאים והאומנים הוא ממך. "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" (דברי הימים א כט).
אם כן, מה היא התרומה שלנו לבניין המקדש? - "אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי כָל אֵלֶּה... רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב לָךְ". הזהב והכסף, האבנים הטובות והמרגליות הם המגש שעליו אנחנו מניחים את התרומה האמיתית, המכילה את היושר, את השמחה ואת הלב.
ההכנה הגדולה ביותר שאדם יכול לעשות היום בשביל בניין בית המקדש, היא להכין את לבו. לטהר אותו. ליישר אותו. לאהוב את ה'. לאהוב את בית ה'. להיות מוכן לתת את כל מה שיש לו בעבור בית זה. שכן, אחרי הכול, "קודשא בריך הוא ליבא בעי", הקב"ה רוצה את הלב. כשניתן לו את הלב שלנו, הוא ייתן לנו את "הלב של העולם".

שלושה-עשר מי יודע – באור פניך
סיפר הרב, שבאחד מביקוריו בחו"ל, בדרכם חזרה מתפילת ליל שבת, כשהגיעו למקום האכסניה חיכה להם הגוי בפתח המעלית, ובהגיעם פתח להם את המעלית. הרב פנה מייד לכיוון המדרגות, והחל לעלות ברגליו ואחריו כל נכבדי הקהילה (שהרי הגוי עשה את המלאכה בשבת בשביל ישראל, ואסור ליהנות ממנה). דירות האירוח היו בקומה הארבע-עשרה, והרב, ברחמנותו עליהם, סיפר להם כל הדרך סיפורים וכדומה, להקל עליהם את קושי העלייה הממושכת במדרגות. כשעברו את הקומה השתים-עשרה, ראה הרב שהגיעו ישר לקומה הארבע-עשרה. שאלם הרב
לפשר הדבר, להיכן נעלמה הקומה השלוש-עשרה, והסבירו לרב, שהמספר שלוש-עשרה מסמל אצל הגויים דבר רע ומפחדים ממנו, לכן אינו ברשימת הקומות. צחק הרב ואמר: טיפשים הגויים, שלוש-עשרה זה מידות הרחמים, אבל לא נורא, העיקר חסכו לכם לעלות עוד קומה...
ודרש על זה הרב בעניין פורים ואמר: לפיכך המן קבע את גזירתו ליום י"ג באדר, כי אצל הגויים זה סימן רע, אבל לא ידע שאצלנו עם ישראל זה י"ג מידות הרחמים ונהפך הכול לטובה.

על אלה אני בוכייה
בימי ה"שבעה" על הרב, סיפר אחד מראשי ישיבת "אור שמח", שבא לפני אדר תשס"ח ובידו הזמנה של מצווה להזמין את הרב להכנסת ספר תורה, בראש חודש אדר. הרב עיין בהזמנה ועיניו הטהורות יורדות דמעה. אותו רב הרגיש מאוד שלא בנוח, כנראה מפריע הוא לרב בשעה קשה. ביקש סליחה ומחילה ופנה לצאת (ודאי שמחזה זה היה נדיר ביותר אצל הרב). והנה הרב אומר לו: הלוואי שירד שלג ביום הזה! אותו רב, נוספה תמיהה על תמיהתו ולא הבין כלל את דברי הרב, הרי אפילו גשם אם ירד יבטל את השמחה, וכל שכן שלג. והרב ממשיך לבכות. הלה ביקש סליחה ויצא את פני הקודש, וכולו נסער ותמה מה זה ועל מה זה. בערב ראש חודש אדר, אורגנה על-ידי הרב תפילת רבים בכותל המערבי, וכשחזר הרב לביתו אמר: הצלחנו לבטל חצי גזירה! עוד באותו ערב, בליל ראש חודש אדר, אירע הפיגוע הנורא בישיבת "מרכז הרב".

שות הרב הראשי סימן ד תשלום על נזק כספי כתוצאה ממעשה קונדס לפני פורים
כמה ימים לפני פורים ארגנה אחת הכתות בישיבה מעשה קונדס. הם לקחו את נעליהם של כל תלמידי הישיבה וערכו אותם שורות שורות על גבי הדשא. כיתר חברי, נבוכתי כאשר לא מצאתי את נעלי בבוקר, אך בעוד שהם מצאו לבסוף את הנעלים שלהם, אני נותרתי יחף.
מלבד עוגמת הנפש אשר נגרמה לי, מדובר בזוג נעלים אורטופדיות מיוחדות שמחירן גבוה גם בחו"ל.
האם אני יכול לחייב את המארגנים לשלם לי עבור הנעלים?

דבר זה יש לשאול את ראש הישיבה, האם מנהג זה הוא ממנהגי הישיבה ועל דעתו. עיין בהל' מגילה סי' תרצ"ו סע' ח' ברמ"א שם1. ועיין במשנ"ב שם ס"ק ל"א שכתב, שאין זה ממשנת חסידים. אך כאמור, דין זה תלוי לפי המנהג, ואם נהגו כך על דעת ראשי הישיבה פטורים מלשלם את הנזק

סימן לז צירוף עוגות בכלי להפרשת חלה
בעלון "שבת בשבתו" לפרשת "שלח" התפרסם בשם הרב דין צירוף כלי להפרשת חלה, ונפשי בשאלתי: האם אין צורך בתנאי נוסף: ששתי העוגות תהיינה מאותו הבצק, ואם הבצק אינו מאותו סוג - מסתמא מקפיד, ואז הם אינם מצטרפים (כשו"ע ורמ"א סי' שכ"ו סע' א')? להערכתי בהרבה מקרים לא מתקיים תנאי זה, לכן אי אפשר להסתפק בהודעת דין צירוף בתנור וכלי, אלא יש להוסיף תנאי מגביל כנ"ל.

עיין בשו"ע יו"ד סי' שכ"ה שכ"ו שהסל מצרף שני סוגי בצק יחד לחיוב בהפרשת חלה. ובסי' שכ"ו סע' א' כותב השו"ע, שבבצק יש קפידא1 שלא יגעו זה בזה שני סוגים שונים, כגון בצק מלוח או בעל טעם מיוחד עם שני שאינו כך.
אך בעוגות אפויות, אין מקפידים בדרך כלל על נגיעת שני סוגים זה בזה. ואפי' אם הן משני סוגים שונים - אין הקפדה על כך והסל מצרפן. ובכל אופן אפי' יש שיעור בשניהם, מפריש חלה בלא ברכה. ובמקום אחר כתבנו בהל' פורים, שיש להזהר לגבי משלוח מנות שאדם מקבל, אם אינו יודע אם השולח הפריש חלה או לא, שלא יכניס סוגים שונים של עוגות שקיבל למקום שמצרפן. ואם הכניסן מפריש חלה בלא ברכה.

סימן קיט קישוט בית המדרש בחודש אדר
כמידי שנה בתקופת חודש אדר אנו מקשטים את קירות בית המדרש. בכל שנה עולה השאלה - האם דבר זה הוא לכבוד המקום? האם מותר לקשט את קירות בית המדרש בשרשראות נייר (כגון: בציורי ליצנים), בפסוקים וכדומה, כאשר הם נתלים על קירות בית המדרש ועל התקרה?

נהגו לקשט את ביהכנ"ס בחג השבועות בירק ובפרחים, הטעם לכך הוא שבשעת מתן תורה נתמלא העולם כולו ריח טוב מכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה, דבר זה נלמד מהפס': "שפתותיו שושנים"1, וכן נהגו גם בשמחת תורה.
בימינו נהגו לקשט את ביהכנ"ס בשרשראות נייר, אך אין להתיר לתלות ציורים של ליצנים וכד' בבית המדרש המשמש גם כמקום תפילה2.
אמנם, יש בביהמ"ד ציורים של השבטים, אך אין הדבר דומה, כיון שהם קבועים ורגילים בהם, ולא חיישינן להיסח הדעת בתפילה, וגם סביר שהניחום מעל גובה אדם3.

סימן כ כשרות מגילת אסתר הכתובה בצורת עיגול
מגילה הכתובה בצורת עיגול, דהיינו בשורה הראשונה, מלה אחת, בשורה השנייה, שתי מילים, וכן על זה הדרך, עד אמצע העמוד, שמשם הולכות השורות ומתקצרות עד שבשורה האחרונה, שוב יש רק מלה אחת - האם אפשר לקרוא בה לכתחילה?

מעיקר הדין צריך שכל שורות המגילה תהיינה שוות כמו בס"ת. אמנם, לגבי העמוד האחרון מקילים אם לא יהיה כך, וזאת כדי שהעמוד ייגמר עם סוף המגילה כמו בס"ת, ובדיעבד אין להקפיד. עיין ב"מעשה רוקח" על הרמב"ם בפ"א מהל' מגילה. והוא הדין בס"ת, שאפשר לכתוב בעמוד האחרון כל תיבה בשיטה אחת כדי לגמור את התורה באמצע השיטה של סוף העמוד. עיין בשו"ע יו"ד סי' רע"ב סע' ג' וכה"ח1 שם ס"ק י"א, ובסי' תרצ"א סע' ב' וכה"ח2 שם ס"ק ז'. בכל אופן, לא ראינו ולא מצאנו שיכול לעשות כן לכתחילה שייראה עמוד כזנב או קוביה או עיגול וכד'. ועיין הל' מזוזה יו"ד סי' רפ"ח סע' ט' וכה"ח3 שם ס"ק ח"י. עכ"ז אם כתב את המגילה כמו שכתבת, אינה נפסלת בכך4.

כדת משה וישראל – לכבוד ז' אדר "יום לידת אבי התעודה"
יש רבנים שחושבים שעדיף לאפשר לתועים מדרכי תורה נישואין אזרחיים, ובכך למנוע כביכול בעיית ממזרות. שהרי אם אשה תינשא ותעבור לחיות עם אחר ללא גט, אז אם הנישואין הראשונים לא כדין, ממילא הבן הנולד מהאחר אינו ממזר. המצאה ממש "יהודית". שניים מאותם רבנים הגיעו אל הרב, בהיותם משוכנעים בחכמתם, והרב מקנא לה' ולא ייתן פרצות ב"מקדש עמו ישראל על-ידי חופה וקידושין". שאל אותם הרב: יזמינו אתכם לחתונה אזרחית זאת, התלכו? בוודאי נלך, ענו. תסכימו לישב בשולחן עם ה"חתן" וה"כלה"? ודאי, ענו. אמר להם הרב: ואז במהלך הסעודה ימזוג ה"חתן" כוס משקה ויכבד את "כלתו", ואתם רואים, הלא תדעו שהיא מקודשת ודאי, כי אתם עדים כשרים, והם ודאי ב"חתונתם" נקראים
מדברים בעסקי נישואין, והרי מדבר עמה על עסקי קידושיה ונתן לה שווה פרוטה, הרי זו מקודשת אפילו שלא אמר לה כלום!! נמצא שהיא מקודשת כדין על ידיכם, ואתם לא יודעים מזה כלל.
לרפואת כל חולי ישראל וצה"ל ובתוכם רבקה בת טאוס.אילנה בת אסתר.עזיז בן גוהר. נעם אלעד דרור בן אביטה יוכבד רבקה. איתי אהרון בן אילנה. מרדכי חי בן ברכה יהודית . יהודה יצחק בן איריס. יהונתן בן מלכה. רוני תחיה בת טובה. ינון דוד בן טובה גיטל . שלום בן טאוס . מלכה רג'ינה חיה בת שמחה תמר ורות בנות אורנית
לע"נ טאוס בת רבקה (ז אדר)
שבת שלום וחודש טוב



עוד בנושא תרומה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il