ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דויד ושירי המעלות ;">

בית מדרש אמונה וחסידות ארץ אגדה תנ"ך Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

איר תשע"ח

דויד ושירי המעלות


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

במסכת סוכה (פ"ה מ"ב-ד) מתוארת השמחה שהיתה בחג הסוכות במקדש:
"במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תקון גדול... חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהן דברי שירות ותושבחות, והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כנגד חמשה עשר שיר המעלות שבתהלים שעליהן לוים עומדין בכלי שיר 1 ואומרים שירה".

במשנה שם משמע שללויים ניתן תפקיד מיוחד של הניגון בכלי שיר, ובעת הניגון היו הלויים עומדים על ה'מעלות' (המדרגות) שבין עזרת הנשים ובין עזרת ישראל, ושם היו הלויים עומדים בדרך כלל בעת שהיו שרים על הקרבן.
כאשר הרמב"ם מתאר כיצד היתה נעשית שמחת בית השואבה הוא משמיט את המעמד המיוחד של הלווים, וז"ל (הלכות שופר וסוכה ולולב ח, יב-טו):
"אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר 'וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים'... והיאך היתה שמחה זו, החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע ואומרים דברי שיר ותושבחות,... מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע. ... וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר 'וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי', ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר 'הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה'..."

הרמב"ם משמיט את המעמד המיוחד שיש במשנה ללויים, והוא מוסיף ומקדים ומונה בין אלו שהיו מנגנים ומרקדים את "גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות". ויש לברר על מה מסתמך הרמב"ם כדי לחלוק על המשנה שלפיה הלויים היו המנגנים? ועל מה מסתמך הרמב"ם כשהוא קובע שהמנגנים היו "גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות".
נראה שמחלוקת זו קשורה גם למחלוקת היכן עמדו הלויים בעת השירה על הקרבן, וכדלקמן.

היכן היו עומדים הלויים בשעת השירה?

אחד מתפקידי הלויים במקדש היה לומר שירה בעת הקרבת עולות הצבור ושלמי הצבור. ובתרגום יונתן ליחזקאל (מב, יב) משמע שהדוכן שעליו היו עומדים הלויים ואומרים שירה 2 היה בתוך העזרה הפנימית עצמה, שהיא מוגדרת כ'מחנה שכינה' 3 . ורש"י (שם) הוסיף שכך משמע גם מהכתוב בדברי הימים (ב ה, יב. וראו עוד לקמן).
אלא שכאמור, במשנה במסכת סוכה משמע שבעת אמירת שיר הקרבן הלויים היו עומדים על המדרגות שבין עזרת ישראל לעזרת נשים, והיינו מחוץ לעזרה הפנימית. במסכת מידות (פ"ב מ"ה ומ"ו) יש התייחסות למקום עמידת הלויים בשתי משניות סמוכות:
"משנה ה: עזרת הנשים היתה אורך מאה ושלשים וחמש על רחב מאה ושלשים וחמש. וארבע לשכות היו בארבע מקצעותיה... מערבית דרומית אמר רבי אליעזר בן יעקב שכחתי מה היתה משמשת... וחלקה היתה בראשונה והקיפוה כצוצרה שהנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן כדי שלא יהו מעורבין וחמש עשרה מעלות עולות מתוכה לעזרת ישראל כנגד חמש עשרה מעלות שבתהלים שעליהן הלוים אומרים 4 בשיר לא היו טרוטות אלא מוקפות כחצי גורן עגולה.
משנה ו: ...עזרת ישראל היתה אורך מאה אמה ושלשים וחמש על רוחב אחת עשרה, וכן עזרת כהנים היתה אורך מאה ושלשים וחמש על רוחב אחת עשרה, וראשי פספסין מבדילין בין עזרת ישראל לעזרת הכהנים. רבי אליעזר בן יעקב אומר מעלה היתה וגבוהה אמה והדוכן נתון עליה ובה שלש מעלות של חצי חצי אמה, נמצאת עזרת הכהנים גבוהה מעזרת ישראל שתי אמות ומחצה..."

לכאורה, מובאות כאן שתי אפשרויות סותרות בסמוך. בסוף משנה ה, שמשמע שרבי אליעזר בן יעקב שמוזכר בה שנה את כולה, מובא שהלויים היו עומדים בשיר על המדרגות שבין עזרת הנשים לבין עזרת ישראל. אך מאידך במשנה ו מובא שהעזרה הפנימית היתה חלוקה לכמה מקומות, האזור הקרוב לפתח נועד לישראלים הנכנסים לעזרה הפנימית והוא נקרא 'עזרת ישראל', ובסמוך אליו היה אזור שנקרא 'עזרת כהנים', ולדעת התנא רבי אליעזר בן יעקב בין האזורים הללו היה נתון ה'דוכן', שכמבואר בתרגום יונתן הוא 'דוכן הלווים', והיינו שהדוכן שעליו היו עומדים הלויים ואומרים שירה, היה בתוך העזרה הפנימית עצמה. וכדי שלא תהיה סתירה בין המשניות, ביאר רש"י (סוכה דף נא,ב) שהלויים היו עומדים על מדרגות עזרת הנשים רק בעת השירה שבשמחת בית השואבה, אך את השיר על הקרבן שהיה נאמר מדי יום הם היו אומרים על הדוכן שהיה בתוך העזרה הפנימית.

אמנם הסבר זה דחוק, שהרי מפשטות לשון המשנה משמע שהלויים היו עומדים על המדרגות שבעזרת הנשים באופן קבוע בעת אמירת השיר על הקרבן. ניתן היה לומר שהמובא בסוף משנה ה אינו מדברי רבי אליעזר בן יעקב ומדובר במחלוקת תנאים 5 , אלא שעדין קשה מדבריו המובאים בתוספתא בענין אלו שהיו מסייעים ללויים בעת השירה על הקרבן, וז"ל התוספתא (ערכין ב,ב):
"ר' אליעזר בן יעקב אומר צוערי לויה בני יקירי ירושלם היו בעזרת נשים ראשיהן בין רגלי הלוים..."

לדעת רש"י (ערכין יג,ב) 'צוערי לויה' ('צוערי הלויים') היו לויים קטנים בגילם שקולם הדק היה מצטרף לשירת הלויים על הקרבן, והם נקראו 'צוערי לויה' מפני שקולם הדק היה מצער את הלויים שקולם המבוגר לא הגיע לנעימות שכזו. מאידך לדעת הרמב"ם לויים קטנים מגיל עשרים פסולים לעבודה ובכלל זה לעבודת שירה, וממילא קולם פסול מלהצטרף לשירת הלויים. ולדעתו (פירוש המשנה ערכין ב,ו) 'צוערי הלויים' היו 'מנגנים' שניגנו בעת שירת הלויים, והם נקראו כך מפני שמתיקות ניגון הכלים היתה גורמת צער ללויים שלא יכלו להגיע למתיקות שכזו באמצעות קולם. אך בכל אופן, האמור בתוספתא קשה בין להסבר רש"י ובין להסבר הרמב"ם, כיצד יתכן שבמשנה במסכת מידות (ב,ו) אומר רבי אליעזר בן יעקב שהדוכן שעליו הלויים אומרים שירה נמצא בתוך העזרה הפנימית, ואילו בתוספתא בערכין (ב,ב) אומר רבי אליעזר בן יעקב ש'צוערי הלויים' שעוזרים ללויים בשירתם ונמצאים בצמוד ללויים ("ראשיהן בין רגלי הלוים") היו בעזרת נשים, והרי אלו שני מקומות שונים?!
בפירוש חסדי דוד נקט שצריך לומר שגרסת רש"י והרמב"ם בתוספתא היתה שונה מגרסתנו. אמנם נראה שלדעת הרמב"ם אין צריך לשנות את הגרסה בתוספתא, ולרבי אליעזר בן יעקב עצמו היו שתי שיטות שונות בענין מקום עמידת הלויים, ולפי שיטתו הראשונה (שהיא 'משנה ראשונה' והיא במשנה ה בפ"ב במידות) מקום עמידת הלויים היה על חמש עשרה המעלות, ולפי שיטתו המאוחרת (שהיא בגדר 'משנה אחרונה' והיא במשנה ו בפ"ב במידות) מקום עמידת הלויים היה בתוך העזרה הפנימית. ושתי השיטות הובאו בסמוך משום ש"משנה לא זזה ממקומה". והשיטות השונות קשורות להשקפות עולם סותרות שניתן לייחס לחמש עשרה שירי המעלות שחיבר דויד, וכדלקמן.

'חמש עשרה מעלות' כנגד מי אמרם דוד?
וז"ל הסוגיה במסכת סוכה (נג, א) בתרגום חופשי:
"אמר לו רב חסדא לאותו חכם שהיה מסדר לפניו אגדות, האם שמעת אותן 'חמש עשרה מעלות' (חמש עשרה שירי המעלות שבספר תהילים קכ-קלד) כנגד מי אמרם דוד? - אמר לו, כך אמר רבי יוחנן: בשעה שכרה דוד את ה'שיתין' עבור המקדש, עלה התהום וביקש להציף את העולם, אמר דוד חמש עשרה מעלות והורידן.
הקשה לו רב חסדא, אם כן, חמש עשרה 'מעלות'? 'יורדות' היה צריך לומר! אמר לו: הואיל והקשית לי נזכרתי שכך נאמר: בשעה שכרה דוד את ה'שיתין' עבור המקדש, עלה התהום וביקש להציף את העולם, אמר דוד: האם יש מי שיודע האם מותר לכתוב שם על חרס ולהשליך אותו לתהום כדי שיישאר במקומו? ולא היה מי שאמר לו דבר. אמר דוד: כל היודע דבר זה ואינו אומרו - יחנק בגרונו! נשא אחיתופל קל-וחומר בעצמו, אמר: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה התורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה. אמר לו אחיתופל לדוד: מותר. כתב שם על חרס והשליך לתהום, וירד התהום שש עשרה אלף אמה. כשראה דויד שהתהום ירד כל כך הרבה, אמר כמה שהתהום קרוב למעלה הדבר יותר טוב, אמר חמש עשרה שירי מעלות והעלה אותו חמש עשרה אלף אמה, והעמידו במרחק אלף אמה".

המעשים בדויד ואחיתופל ועליית התהום שבתלמוד הבבלי מבוססים על מעשה דומה המובא בתלמוד הירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ב). שם מסופר שבעת שהתהום רצה לעלות ולהציף את העולם, אמר אחיתופל בלבו שכעת דויד יטבע והוא ימלוך במקומו. ובמאמר הקודם"החרס שהושלך לתהום ". התבאר שלא יתכן להסביר שמדובר בעליית והצפת תהום של מים כפשוטו, ומשום שאז גם אחיתופל היה טובע עם דויד.
והתבאר שדויד רצה לבנות את המקדש בעצמו, אך נאמר לו בנבואה שיוולד לו בן שייקרא שלמה ושהוא יבנה את המקדש. והמעשים המתארים את דוד כמחפש את היסודות למקדש, מרמזים שדויד מחפש את האשה המתאימה להוליד ממנה את הבן שיבנה את המקדש. והתבאר שאוריה החתי היה גוי 'גר תושב' (וכדעת הרמב"ם המובאת בשו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם סימן כה). ואחיתופל, הסבא של בת שבע, חיתן אותה עם אוריה החתי משום שלפי השקפת אחיתופל גוי שנלחם עבור עם ישראל נחשב ישראלי. ואמנם מצד דיני התורה דוד נהג כראוי כאשר הפריד בין אוריה החתי לבין בת שבע ונשא אותה לאשה. אלא שהדרך שהדבר נעשה הביאה לכך שאחיתופל התסיס את הצבור והצבא כאלו דוד בא על בת שבע בעת שהיתה אשת איש. וכאשר נתן הנביא מאשים את דויד כאלו הוא בא על 'אשת אוריה' נתן חוזר על הטענות שנשמעו בצבור, ושדוד היה צריך להתחשב בהן ואפילו שאינן נכונות, מכיוון שהבן שיבנה את המקדש צריך להיות מוסכם על כלל הצבור. ו'עליית התהום" מרמזת שעמדה לפרוץ מרידה צבאית שתמליך את אחיתופל והשקפת עולמו. אלא שבסופו של דבר דויד כפה את אחיתופל לעצור את המרידה, ודבר זה מסמלת השלכת החרס ל'תהום' וירידת ה'תהום'. והירושלמי ממשיך ומספר שם, שבאותה שעה אמר דויד את 'שירי המעלות' כדי להעלות את ה'תהום'.
ולפי מה שהתבאר, ה'תהום' מרמז לצבור שמרוחק מהבנת דעת תורה, וכמעט שעלה ומרד בדוד, והמעשים מרמזים שהמאורעות שהתרחשו סביב הולדת הבן שיבנה את המקדש, הותירו טעם רע בקרב הציבור ואנשי הצבא והם התרחקו מרעיון המקדש, ודויד חיבר את 'חמש עשרה שירי המעלות' כדי לקרב את הצבור הזה אל המקדש, וזו כוונת המעשה שדויד חיבר את שירי המעלות כדי להעלות את ה'תהום'.

המעשה שבבבלי דומה למעשה שבירושלמי, אלא שבבבלי מסופר שבתחילה מספר האגדה התבלבל ו'זכר' שדויד חיבר את שירי המעלות כדי להוריד את התהום. והיינו שלפי 'זכרונו הראשון' שירי המעלות התחברו כדי להרחיק את הצבור הפשוט ואנשי הצבא מהמקדש. סגנון ספור זה של המעשה מרמז שדבר דומה ארע גם לתנא רבי אליעזר בן יעקב, בתחילה הוא טעה ו'זכר' כביכול ששירי המעלות נועדו כדי להרחיק את הצבור הפשוט מן המקדש, ובאותה העת הוא 'זכר' כביכול (במשנה ה) שהלויים היו עומדים בעת השירה על המעלות של עזרת הנשים. אך אחר כך הוא 'נזכר' ששירי המעלות נועדו כדי לקרב את הצבור הפשוט את המקדש, ואז הוא 'זכר' (במשנה ו) שהלויים היו עומדים בעת השירה על הדוכן שבתוך העזרה הפנימית.
ה'זיכרון' בענין מיקום הדוכן, מושפע מחקירת והבנת מאמציו של דויד לקרב את הצבור אל המקדש באמצעות שירים ונגינה, שהם מתוארים כמה פעמים בספר דברי הימים. וכדלקמן.

העלאת הארון הראשונה על ידי כל ישראל
לאחר שהפלישתים החזירו את הארון לישראל, הוא שכן באזור קרית יערים, ודויד רצה לקרב את בני ישראל אל הארון, ולמעשה לקרב אותם גם אל תורת ישראל שאותה מסמל הארון, לשם כך הוא שיתף אותם בתכניתו להעלאת הארון אל עיר הבירה ירושלים, ומסופר (דברי הימים א יג, א-יא):
"וַיִּוָּעַץ דָּוִיד עִם שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת לְכָל נָגִיד: וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכֹל קְהַל יִשְׂרָאֵל אִם עֲלֵיכֶם טוֹב וּמִן ה' אֱלֹהֵינוּ נִפְרְצָה נִשְׁלְחָה עַל אַחֵינוּ הַנִּשְׁאָרִים בְּכֹל אַרְצוֹת יִשְׂרָאֵל וְעִמָּהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם בְּעָרֵי מִגְרְשֵׁיהֶם וְיִקָּבְצוּ אֵלֵינוּ: וְנָסֵבָּה אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵינוּ אֵלֵינוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ בִּימֵי שָׁאוּל: וַיֹּאמְרוּ כָל הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת כֵּן... וַיַּרְכִּיבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים עַל עֲגָלָה חֲדָשָׁה מִבֵּית אֲבִינָדָב וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ נֹהֲגִים בָּעֲגָלָה: וְדָוִיד וְכָל יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים בְּכָל עֹז וּבְשִׁירִים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצֹצְרוֹת: וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן כִּידֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶת יָדוֹ לֶאֱחֹז אֶת הָאָרוֹן כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר: וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּא וַיַּכֵּהוּ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ עַל הָאָרוֹן וַיָּמָת שָׁם לִפְנֵי אֱלֹהִים: וַיִּחַר לְדָוִיד כִּי פָרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּא... וְלֹא הֵסִיר דָּוִיד אֶת הָאָרוֹן אֵלָיו אֶל עִיר דָּוִיד וַיַּטֵּהוּ אֶל בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי".

בהעלאה הראשונה של הארון דויד התייעץ עם ראשי הצבא (שרי האלפים והמאות) ועם חשובי הצבור, כדי לתת להם את התחושה שהם מנהלים את הארוע, ושאר ישראל ובכללם הכהנים והלויים נדרשו להצטרף אליהם להעלאת הארון. וכדי ליצור קרוב הדעת בין ראשי הצבא וכלל ישראל לבין הארון, ניתנה רשות שלא רק הלויים אלא אנשים מכל ישראל ינגנו לפני הארון ממש בלא שום הגבלה. וכמו כן לא ניתנה עדיפות ללווים או לכהנים שהם יישאו את הארון בכתפיהם, אלא הארון נישא בעגלה. אך העלאה זו הסתיימה באסון.

העלאת הארון בשנית
לאחר מכן העלה דויד את הארון מתוך מתן כבוד ללויים ונתן להם לנהל את האירוע (דברי הימים א טו, ב-כח):
"אָז אָמַר דָּוִיד לֹא לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כִּי אִם הַלְוִיִּם כִּי בָם בָּחַר ה' לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן ה' וּלְשָׁרְתוֹ עַד עוֹלָם: ס ... וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר ה' בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם: פ וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְשָׂרֵי הַלְוִיִּם לְהַעֲמִיד אֶת אֲחֵיהֶם הַמְשֹׁרְרִים בִּכְלֵי שִׁיר נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת וּמְצִּלְתָּיִם מַשְׁמִיעִים לְהָרִים בְּקוֹל לְשִׂמְחָה: פ וַיַּעֲמִידוּ הַלְוִיִּם אֵת הֵימָן בֶּן יוֹאֵל וּמִן אֶחָיו אָסָף בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ וּמִן בְּנֵי מְרָרִי אֲחֵיהֶם אֵיתָן בֶּן קוּשָׁיָהוּ: וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם... הַכֹּהֲנִים מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת לִפְנֵי אֲרוֹן הָאֱלֹהִים... וַיְהִי דָוִיד וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים הַהֹלְכִים לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מִן בֵּית עֹבֵד אֱדֹם בְּשִׂמְחָה:... וְכָל יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתָּיִם מַשְׁמִעִים בִּנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת:"
בהעלאה השניה של הארון מודגש שבני הלויים הם אלו שנשאו את הארון, וכמו כן מודגש שהלויים
הם אלו שניהלו את הנגינה בכלים השונים. ושרי הלויים הם שקבעו מי ינגן, אך מסיום האמור שם עולה שאמנם הלויים ניהלו את הנגינה שהיתה בסמוך לארון, אך כל ישראל הצטרפו אליהם גם כן בכלי נגינה.

קביעת הרכב משמרות המנגנים
בהמשך ספר דברי הימים (א כה, א-לא) מסופר על קביעת משמרות המנגנים שינגנו בקביעות, ושם משמע שצורפו מנגנים ישראלים למשמרות המנגנים הלויים:
"וַיַּבְדֵּל דָּוִיד וְשָׂרֵי הַצָּבָא לַעֲבֹדָה לִבְנֵי אָסָף וְהֵימָן וִידוּתוּן הַנִּבְּאִים בְּכִנֹּרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם וַיְהִי מִסְפָּרָם אַנְשֵׁי מְלָאכָה לַעֲבֹדָתָם:... וַיְהִי מִסְפָּרָם עִם אֲחֵיהֶם מְלֻמְּדֵי שִׁיר לַה' כָּל הַמֵּבִין מָאתַיִם שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנָה: וַיַּפִּילוּ גּוֹרָלוֹת מִשְׁמֶרֶת לְעֻמַּת כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל מֵבִין עִם תַּלְמִיד: פ וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הָרִאשׁוֹן לְאָסָף לְיוֹסֵף, גְּדַלְיָהוּ הַשֵּׁנִי, הוּא וְאֶחָיו וּבָנָיו שְׁנֵים עָשָׂר: הַשְּׁלִשִׁי זַכּוּר בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר:... לִשְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים לְמַחֲזִיאוֹת בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר: לְאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים לְרוֹמַמְתִּי עָזֶר בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר:"

מהכתוב שם משמע, ש" שָׂרֵי הצבא" היו מעורבים בהקצאת מנגנים שינגנו יחד עם בני אסף הימן וידותון שהיו לויים. נראה שהרמב"ם הבין ש"שָׂרֵי הצבא" כוונתו כפשוטו ל"שָׂרֵי הצבא" ממש, ואין הכוונה לשָׂרֵי הלווים האחראים על 'צבא העבודה' של הלויים (וכפי שפירש המלבי"ם), ומשום ששָׂרִים אלו נקראו לפני כן במפורש בשם "שָׂרֵי הלויים" (דברי הימים א טו, טז). ואמנם תמוה מדוע שרי צבא המלחמה התבקשו לבחור את המנגנים, אך כפי שמרמזות האגדות שבירושלמי ובבבלי, לאחר דעיכת נסיון המרידה של אחיתופל דויד רצה לקרב את אנשי הצבא אל רעיון בניית המקדש, ולשם כך הוא חיבר את שירי המעלות, ונראה שמטעם זה הוא גם כיבד את שרי הצבא לבחור מתוך אנשי הצבא מנגנים ישראלים שינגנו יחד עם המנגנים הלויים. והמנגנים הישראלים נקראים כאן "אֲחֵיהֶם מְלֻמְּדֵי שִׁיר לַה' " של המנגנים הלויים.
מנין בני אסף הימן וידותון היה בסך הכל עשרים וארבעה, כאשר כל אחד מבני משפחות לויים אלו היה ראש משמרת של מנגנים. ובכל משמרת היו שנים עשר מנגנים, ובסך הכל היו מאתיים שמונים ושמונה: "וַיְהִי מִסְפָּרָם עִם אֲחֵיהֶם מְלֻמְּדֵי שִׁיר לַה' כָּל הַמֵּבִין מָאתַיִם שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנָה". בכתוב זה משמע שכל אחד מהמנגנים היה 'מבין', מילה זו משמעותה בתנ"ך: 'בקיא בתורה ומלמדה', וכפי שמצאנו בנחמיה (ח,ט): "וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם", וכפי שמצאנו בדברי הימים (ב לה,ג): "וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל". ונמצא שמסופר בכתוב זה שכל אחד מן המנגנים, גם מנגן ישראלי, היה מנגן שהגיע גם למעלת 'מבין' (='בקיא בתורה ומלמדה'), גם הלויים וגם 'אֲחֵיהֶם' הישראלים.
ואמנם מיד בסמוך הסמוך נאמר: וַיַּפִּילוּ גּוֹרָלוֹת מִשְׁמֶרֶת לְעֻמַּת כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל מֵבִין עִם תַּלְמִיד". וכאן מוזכרים בין משמרות המנגנים גם כאלו שהיו בגדר 'תלמיד', ולכאורה הדבר קשה, שהרי לפני כן נאמר שכל מאתיים שמונים ושמונה המנגנים היו בגדר 'מבין'. נראה שאין כאן חזרה מהאמור לפני כן, אלא שכאן מוזכרים המנגנים לפי האופן שבו הם נתפשו בצבור, ובקרב הצבור ה'לוי' היה נחשב ל'מבין' כלומר ל'בקיא בתורה ומלמדה', ואלו הישראלי שהיה לוחם בצבא היה נחשב ל'תלמיד', והייינו למי שמקבל מה'לוי', ואפילו אם באופן אישי אותו ישראל הגיע למדרגת 'בקיא בתורה ומלמדה' (ונקרא בכתוב הקודם בגדר 'מבין'). וכתוב זה מספר, שנקבע שבכל משמרת יהיה שלוב מנגנים שמהם היו 'לוי' ('מבין') ומהם היו 'ישראל' ('תלמיד'). וזו כוונת הסגנון החוזר שם באופן דומה בכל אחת מעשרים וארבעה המשמרות: "בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר", כלומר, ראש המשמרת ובניו שהיו לויים ביחד אם המנגנים הישראלים שהצטרפו אליהם ונקראים'אֶחָיו' , בסך הכל היה מספרם שנים עשר.

הבנה זו של מה שמתואר בספר דברי הימים בענין קביעת משמרות המנגנים על ידי ראשי הצבא ודויד מהווה אחד המקורות לפסיקת הרמב"ם, שהרכב המנגנים במקדש חייב להיות שילוב של לויים וישראלים, ואי אפשר שיהיו בו מנגנים מסוג אחד בלבד, כמבואר בדבריו (הלכות כלי המקדש ג,ג): "ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר, מהן לוים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה".

ולאור זאת קבע הרמב"ם שבשמחת בית השואבה לא היתה עדיפות למנגנים לויים, והמנגנים היו גם ישראלים. וכשם שאצל דויד כל אחד מהמנגנים הישראלים שבמשמרות היה בגדר 'מבין' (='בקיא בתורה ומלמדה'), כך גם בשמחת השואבה, וכפי שכותב הרמב"ם: "גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין".
אמנם כפי שהתבאר לעיל, לפי 'משנה ראשונה' של רבי אליעזר בן יעקב מטרת 'שירי המעלות' של דויד היתה כביכול 'להוריד את התהום' ולהרחיק את הצבור מן המקדש, ולכן הוא מתאר שרק הלויים הם אלו שניגנו בשמחת בית השואבה, ודבר זה קשור גם ל'משנה ראשונה' שלו בענין מקום עמידת הלויים, וכדלקמן.

קביעת מקום הדוכן
הרצון למחוק את המחיצות המבדילות בין הקבוצות השונות שבעם ישראל, ככל שדיני התורה מאפשרים, מסביר מדוע נקבע גם שה'דוכן' עליו יעמדו השָׁרִים בפיהם וכן המנגנים יהיה בתוך 'העזרה הפנימית'. מקום זה נחשב ל'מחנה כהונה', ול'מקום קדוש' שאסור לטמאים להיכנס אליו מן התורה, ובו היו רשאים הכהנים לאכול קדשי קדשים. והקביעה שה'דוכן' יהיה בקביעות בתוך 'מחנה הכהונה' ועליו יעמדו הלויים השרים בפיהם, ועליו יעמדו 'המנגנים' שהיו קבוצה המשלבת לויים וגם ישראלים יחדיו, שברה את המחיצות הנפשיות שבין 'הכהנים' ובין 'הלויים' ובין 'הישראלים', והראתה שכולם בעצם 'טהורים' שיכולים לקבל מעמד קבוע בתוך 'מחנה הכהונה'. ודויד קבע את מקום הדוכן בתוך 'מחנה הכהונה' מתוך ההבנה שיחסי האחווה שיהיו בין הקבוצות השונות, תביא ל'אהבת חינם' שתסייע לכך שהמקדש יבנה ואף יהיה בנין של קבע שלא יהרס.
מיקום זה מוזכר בעת חנוכת המקדש על ידי שלמה (דברי הימים ב ה, יב): "וְהַלְוִיִּם הַמְשֹׁרֲרִים לְכֻלָּם לְאָסָף לְהֵימָן לִידֻתוּן וְלִבְנֵיהֶם וְלַאֲחֵיהֶם מְלֻבָּשִׁים בּוּץ בִּמְצִלְתַּיִם וּבִנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת עֹמְדִים מִזְרָח לַמִּזְבֵּחַ וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים לְמֵאָה וְעֶשְׂרִים מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת". כלומר שהדוכן שעליו היו עומדים הלויים "ואחיהם" (הישראלים) והיו מנגנים היה סמוך למזבח, והיינו שהיה בתוך העזרה הפנימית שהיא 'מחנה כהונה'.


שנאת חינם החריבה את המקדש
בתלמוד (יומא ט,ב) מבואר שבית שני חרב בעוון שנאת חינם. שנאת חינם מביאה לחשדנות ולכך שאדם אינו רואה את הצד הטוב שבמעלה שבחבירו אלא מתמקד בעצמו וכיצד הוא נפגע מאותה המעלה הטובה שבחבירו. פן שכזה נמצא בדברי רבי אליעזר בן יעקב במשנה במסכת ערכין (פ"ב מ"ו) שם הוא מתאר (לדעת הרמב"ם) את המנגנים בכלים:
"... רבי אליעזר בן יעקב אומר אין עולין למנין ואין עומדים על הדוכן אלא בארץ היו עומדין וראשיהן מבין רגלי הלוים וצוערי הלוים היו נקראין."

כזכור, הרמב"ם פירש שרבי אליעזר בן יעקב מתייחס למנגנים, והוא מתאר אותם כ'צוערי הלויים' כיוון שנגינתם בכלים היתה מצערת את הלויים שלא יכלו להגיע למתיקות כזה באמצעות השירה בפיהם. ראייה שכזו שבה אדם נפגע ממעלה שיש בחבירו, היא ראייה שמביאה לחורבן, או שמתאימה לתקופה שאחר החורבן, שבה אין עוד מקדש המביא לכך שכל אחד שמח במעלה שיש בחבירו. לפי אותה ראייה מספר רבי אליעזר בן יעקב שהמנגנים לא היו עולים לדוכן "אלא בארץ היו עומדין וראשיהן מבין רגלי הלוים". עמידת המנגנים בארץ יש בה פן המבזה אותם, משום שהלויים השרים נראים כאילו הם 'דורכים' על המנגנים, אך בכך שהלויים השרים בפיהם נראים מעל המנגנים, הם 'קונים' את כבודם שנפגע מהנגינה היפה של הכלים.
אך כשם שהלויים נוהגים בחשדנות כלפי אחרים, והם 'קונים' את כבודם האבוד בכך שהם נראים כ'דורכים' על המנגנים, גם הכהנים נוהגים בחשדנות, והם סבורים שרק הכהנים מסוגלים להקפיד על ענייני הטהרה כראוי. ולפי השקפה חשדנית זו, לא יתכן שנקבע ללוויים מעמד של קבע ו'דוכן' בתוך העזרה הפנימית שהיא מחנה כהונה. ולפי ראיה זו 'זוכרים' כביכול שה'דוכן' של הלויים היה בכלל מחוץ לעזרה הפנימית, ולאור חשדנות זו מופיעה 'משנה ראשונה' של רבי אליעזר בן יעקב, בה הוא מספר שהלויים היו עומדים בעת השירה על חמש עשרה המעלות שבעזרת נשים. ואכן במשנה ה מעיד רבי אליעזר בן יעקב על עצמו שזכרונו אינו מדוייק והוא שכח מה שימשה הלשכה המערבית דרומית, ובאותה העת שזכרונו לא היה מדויק, הוא מעיד שהלויים היו עומדים בעת השירה מחוץ ל'מחנה כהונה' והיו על מדרגות עזרת הנשים. ובעת שזכרונו לא היה מדויק הוא מוסיף ומספר במשנה במסכת ערכין שהמנגנים שסייעו ללויים בכלי נגינה עמדו כשהם בארץ והם נקראו 'צוערי הלויים', ולפי ראיה זו הוא מספר בתוספתא שם ש'צוערי הלוייה' עמדו בקרקע של עזרת הנשים.

אך בסוגיית התלמוד (ערכין יג, ב) מובאת ברייתא שהמנגנים נקראו בכלל 'סועדי הלויים', והיינו שהמנגנים היו עוזרים ללויים בנגינתם ולא מצערים אותם. ואמנם הברייתא ההיא קוראת להם לפי ההשקפה הנכונה שבה כל אחד רואה כיצד הוא נעזר ממעלה טובה שיש בחבירו, ואילו דברי רבי אליעזר בן יעקב נאמרו אז לפי 'משנה ראשונה' ולפי הגישה החשדנית המביאה לחורבן. לפי הגישה שסברה אז שדויד חיבר את שירי המעלות 'כדי להוריד את התהום', והיינו כדי להרחיק את הצבור הפשוט ואנשי הצבא מן המקדש.
אך כפי ש'מספר האגדה' נזכר לבסוף שדויד חיבר את שירי המעלות 'כדי להעלות את התהום', גם רבי אליעזר בן יעקב נזכר שדויד חיבר אותם כדי להעלות את התהום, כלומר כדי לקרב את הצבור הפשוט ואנשי הצבא אל המקדש, ואז לפי 'משנה אחרונה' שלו הוא מעיד במשנה ו, שה'דוכן' היה בתוך העזרה הפנימית שהיא מחנה כהנים. ושתי המשניות הובאו בסמוך, משום ש"משנה לא זזה ממקומה".

פסיקת הרמב"ם
ואכן הרמב"ם פסק לפי משנה אחרונה של רבי אליעזר בן יעקב, ולכן הוא פסק שה'דוכן' היה בתוך העזרה הפנימית, וכמו כן הוא פסק שלא היו הבדלים בין המנגנים לבין אלו ששרו בפיהם, וגם המנגנים עמדו על הדוכן 6 . ומה שסיפר רבי אליעזר בן יעקב במשנה ובתוספתא על הבדלי המעמדות ושהמנגנים עמדו בקרקע התאים ל'משנה ראשונה' שלו, שהוא חזר ממנה.
ומה שמספרת המשנה במסכת סוכה שבשמחת בית השואבה רק הלויים הם אלו שניגנו על המעלות שבעזרת נשים בשמחת בית השואבה, והיא מספרת שהלויים היו עומדים על המעלות האלו גם בעת אמירת השיר על הקרבן 7 , ושאותן מעלות נבנו כנגד חמש עשרה שירי המעלות שחיבר דויד, נאמר לפי 'משנה ראשונה' בענין שירי המעלות, לפי ההשקפה החשדנית, שבה כל אחד מחפש כיצד להתכבד על חברו. ולפיה דויד חיבר את שירי המעלות כדי להרחיק את הצבור הפשוט ואנשי הצבא מן המקדש.
אך ל'משנה אחרונה' ההשקפה הנכונה לפיה חיבר דויד את שירי המעלות היא ההשקפה הרוצה לאחד בין הצבורים השונים, והמחפשת כיצד יתכבד שמו של הקב"ה ולא כבודו הפרטי של האדם. ולכן פסק הרמב"ם שגם ישראלים היו מנגנים בשמחת בית השואבה, ולא רק לויים, וכפי שהוא מנמק פסיקה זו בדברי דויד המלך: "גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין... וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר 'וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי', ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר 'הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה'..."

במאמר הבא נאריך בעז"ה בפסיקת הרמב"ם שצריך שהמנגנים על הדוכן יהיו בהם גם לויים וגם ישראלים, ונשתדל להביא לה סמך ממקורות נוספים בדברי חז"ל.




^ 1.גרסת כתבי היד של המשנה: "שעליהם הלויים עומדים בשיר", וכפי שהיא גרסת כתבי היד גם במשנה בפ"ב במסכת מידות, וראו בהערות להלן.
^ 2.וז"ל תרגום יונתן (יחזקאל מב, יב): "...אוֹרַח קֳדָם דוּכַן לֵיוָאַי אוֹרַח מַדִינְחָא בְּמַעֲלָנָהָן".
^ 3.רמב"ם בית הבחירה ז, יא-יח.
^ 4.גרסת כתבי היד וראו לעיל.
^ 5.ראו ערוך לנר סוכה נא,ב
^ 6.וז"ל הרמב"ם (כלי המקדש ג, ג): "ואין פוחתין משנים עשר לוים עומדים על הדוכן בכל יום לומר שירה על הקרבן ומוסיפין עד לעולם ואין אומרין שירה אלא בפה בלא כלי שעיקר השירה שהיא עבודתה בפה, ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר, מהן לוים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה, שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס, ואין אלו המשוררים על פי הכלים עולין למנין השנים עשר".
^ 7.גרסת כתבי היד
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il