בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • כתובות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

נתנאל חיים בן אילנה אסתר

כתובות דף כב ע"ב

טענת ברי לי בספק איסור

undefined

הרב יאיר וסרטיל

סיון תשע"ח
9 דק' קריאה
חכמים אומרים בברייתא שאם שניים מעידים על פלוני שמת ושניים מכחישים ומעידים שלא מת, הרי זו לא תינשא אך אם כבר נישאת לא תצא. הגמרא מקשה, הרי יש כאן ספק איסור כי יש תרי ותרי והבא עליה חייב אשם תלוי ואם כן איך יתכן לפסוק שלא תצא. ומשיבה שמדובר באומרת ברי לי שמת ונישאת לאחד מהעדים שהעידו שבעלה מת, ולכן הואיל ושניהם טוענים שאין להם ספק שמת איננו כופים עליהם להתגרש, למרות שלנו יש ספק בדבר.
דבר דומה מצאנו גם בסוגיא של ארוס וארוסה לעיל בדף יג ע"ב. שם הגיעו לרב יוסף ארוס וארוסה שהייתה מעוברת ושניהם הודו שהיא מעוברת מהארוס, ופסק רב יוסף שמותרים ואינם צריכים להתגרש. לעומת זאת במשנה בדף כז ע"ב מסופר שנכנסו הגויים להילחם על ירושלים, ונשבע רבי זכריה בן הקצב שלא זזה ידו מתוך ידה של אשתו ולכן ראה בבירור שלא נאנסה על ידם, ואמרו לו שאינו נאמן כי אין אדם מעיד על עצמו, ולכן עליו לגרשה כתקנת חז"ל שכל שבויה שאין עדות מה אירע עימה נאסרת לכהן מחשש שנבעלה לגוי.
רבי עקיבא איגר בתשובה (תניינא סי' נד) מיישב את הסתירה, שאכן מדיני עדות אין אדם מעיד על עצמו, כדברי המשנה לגבי רבי זכריה בן הקצב, אך בכל זאת ברי של בעל דין מועיל במקום שלנו יש ספק, ולכן בתרי ותרי וכן בארוס וארוסתו הברי מועיל, והטעם שבמקרה של רבי זכריה לא הועיל מצד ברי של בעל דין הוא ששם יש חשש שהוא באמת לא יודע מה קרה אך שמע ממנה שלא נבעלה וטועה ומדמה שניתן לסמוך על דבריה וכדי שיאמינוהו הוא משקר וטוען שגם הוא ראה. בתרי ותרי אין לחשוש שמדמה לסמוך על דבריה כיוון שרואה שיש גם שני עדים המכחישים את דבריה ואומרים שהבעל לא מת. כמובן גם בארוס וארוסתו אין חשש שידמה ויסמוך עליה שהרי יודע אם נבעלה לו.
אם כן, מתחדש כאן יסוד והוא שלמרות שכאשר ישנו לפנינו ספק איסורי אנו פוסקים להחמיר, אם בעל הדין טוען שהוא יודע את האמת איננו יכולים לאסור עליו גם אם מדובר באיסור ערווה בו נדרשת נאמנות של שני עדים, ומכל מקום לכתחילה אנו כן מורים לו להחמיר אלא שבדיעבד אם נישאו אנו מעמידים אותם על עיקר דינם שאינם צריכים להתגרש.
יש לעיין ביישובו. אם לגבי שבויה החשש היה רק שהוא מדמה וטועה, היה מובן החילוק בין מקרה זה לתרי ותרי, כי אמנם לפני בית הדין מונח ספק אך לפני האדם הפרטי הטוען ברי אין ספק. בצורה ציורית נאמר שהוא לא זקוק ללכת להיוועץ בבית הדין אלא ברבו. אין מתפקיד רבו לשמוע את העדים המכחישים, אלא הוא שומע מהעד שברי לו ולפיכך מורה לו להיתר. לעומת זאת לגבי שבויה, רבו צריך לחשוש שמא האדם עצמו טועה ולכן עליו לפסוק לו לאיסור, שלא יסמוך על עצמו. אך במקרה של רבי זכריה לא מספיק לומר שמדמה אלא צריך להוסיף כדברי רבי עקיבא איגר שהוא גם משקר כדי שיאמינוהו, אך אם חוששים גם לשקר, כל שכן שיש לחשוש במקרה של תרי ותרי שיש עדים המכחישים וברור שאחת מן הכתות משקרת. ואולי החילוק הוא שבמקרה של רבי זכריה עיקר ושורש החשש הוא לטעות ודמיון, אלא שלאחר שטועה ומדמה שבאמת מצד ההלכה מותר לו להישאר עימה הוא משקר "שקר בירוקרטי", רק כדי להתגבר על חוסר האמינות ולהגיע לפסק הצודק והאמיתי. לכן גם "הרב" צריך להורות לו לא לסמוך על דבריו, בשונה מתרי ותרי שהחשש הוא שמא כל עדותו יסודה בשקר והוא רוצה לגרום לפסק המנוגד לאמת. לכך אין זה מתפקידו של "הרב" לחשוש.

ברי לי כנגד חזקה דמעיקרא
הגמרא בסוגייתנו מקשה כיצד נותנים לה להינשא הרי כל הבא עליה עומד באשם תלוי. התוס' (ד"ה הבא) מקשים מדוע הגמרא אומרת רק שחייב אשם הרי לפי מסקנת הגמרא ביבמות לא ע"א תרי ותרי הווי ספיקא דרבנן ואילו מהתורה הולכים אחר החזקה, ואם כן כאן מן התורה יש להעמיד את בעלה בחזקת חי, וממילא הבא עליה אינו עובר רק באשם אלא בחנק. התוס' מתרצים שכאן מנגד יש חזקה לטובת האשה והיא חזקת "אשה דייקא ומינסבא" והיא מרעה לחזקה דמעיקרא שהבעל חי.
הרשב"א (סו ע"א ד"ה מאי) בקידושין השיב באופן אחר וכתב שאכן יכלה הגמרא לשאול כך אלא שכוונתה לרבותא שאפילו אם נסבור שתרי ותרי ספיקא דאורייתא מכל מקום היה לנו לאסור מטעם שהבא עליה לכל הפחות עובר על ספק איסור וחייב אשם תלוי.
הגמרא מתרצת שמדובר בנישאת לאחד מעדיה ולכן אין בעיה כי העד טוען בברי שיודע שהבעל מת. התוס' לדרכם מבינים שהחידוש של הסוגיא הוא דווקא במקום שיש לפנינו ספק ללא שום הכרעה מהתורה, ואפילו לסוברים שתרי ותרי ספיקא דרבנן ומן התורה הולכים אחר החזקה כאן יש חזקה נגדית המרעה לה, אך אילו לא הייתה חזקה נגדית באמת היינו דורשים מהם להתגרש. אולם לשיטת הרשב"א (שלא ביאר כתוס' שיש כאן חזקה נגדית המרעה לחזקה דמעיקרא) לכאורה קשה מתירוץ הגמרא, שהרי התירוץ צריך להיות גם לפי ההלכה שפוסקים שהווי ספיקא דרבנן, ואם כן כיצד נותנים לה להינשא לעד כנגד החזקה. אך הרשב"א סבר שאין בכך כל קושי, וכתב בפירוש, שלמרות שמן התורה הולכים אחר החזקה לא מוציאים אותה מבעלה משום ש"אינהו בריא קאמרי ולגבי עצמן נאמנין הן בדיעבד".
הפני יהושע כאן (על תוד"ה הבא) הסיק מכך שלשיטת הרשב"א "לעולם לא אמרה תורה דאזלינן בתר חזקה אלא למי שמסופק בדבר... מה שאין כן אם העובר אומר ברי נגד החזקה לא שייך לגביה לומר שהוא מוזהר על הספק כודאי מחמת החזקה".
אולם הבית יעקב (כב ע"ב על תוד"ה באשם תלוי) חולק על הפני יהושע וכותב שגם לשיטת הרשב"א ברור שלא מועילה טענת ברי של בעל הדין במקום שיש לנו חזקה, שהרי ברור שאם אשה תטען שבעלה גירשה יהיה אסור לה להינשא לאדם שגם כן יטען שברי לו שבעלה שגירשה, ולא מצאנו אף פוסק שכתב כן, אלא דברי הרשב"א לא נאמרו אלא בתרי ותרי, ולמרות שלסוברים שהווי ספיקא דרבנן נמצא שמן התורה יש ללכת אחר החזקה, עדיין חזקה זו גרועה יותר ממקום שיש חזקה בלי תרי ותרי. הבית יעקב מוכיח יסוד זה – שחזקה דמעיקרא במקום תרי ותרי חלשה יותר משאר חזקה דמעיקרא – מתרי ותרי בדיני ממונות. כאשר יש לאדם חזקת מרא קמא לא תועיל תפיסה ממנו אפילו במטלטלין, ובכל זאת כאשר יש תרי ותרי למרות שהדין הוא לתת למרא קמא, מכל מקום תפיסה תועיל. מוכח מכך שתרי ותרי מחלישים את כוחו של המרא קמא והוא הדין שהם מחלישים את כוחה של החזקה דמעיקרא באיסורים, ולכן למרות שמדאורייתא עדיין הולכים אחר החזקה מכל מקום אם טוענים ברי לי לא נאמר להם להתגרש 1 .
נראה ליישב 2 את הפני יהושע, שאף הוא לא אמר שבעל דין נאמן בברי אלא במקום שיש ספק אלא שהוא מוכרע על פי חזקה, כפי שמדוקדק בדבריו 3 , ובמקרה של אשה הטוענת שבעלה גירשה אין לפנינו שום ספק ורק היא באה ורוצה לחדש טענה שאינה נאמנת בה 4 .

ברי לי במקום שעד מכחיש עד
הרמב"ם (גירושין יב, יט) כותב שהדין שבסוגייתנו נכון גם במקרה שאין שני עדים כנגד שני עדים אלא עד אחד כנגד עד אחד, וגם אז לא תינשא ואם כבר נישאת לא תצא.
הרמב"ן ביבמות (קיח ע"א ד"ה ואקשינן) חולק ומביא הוכחה לכך שבעד אחד תצא אפילו בדיעבד. הוא מנמק זאת שעד אחד בהכחשה אינו נחשב לכלום.
הקהלות יעקב (כתובות סימן כה) מביא בשם תרומת הכרי שביאר את שורש המחלוקת שנחלקו האם בהכחשת עד כנגד עד אנו דנים אותם "כמאן דליתנהו", כאילו לא באו כלל עדים, וכדברי הרמב"ן שעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, ואילו בתרי ותרי אנו דנים אותם "כמאן דאיתנהו", ולכן דווקא בתרי ותרי אנו רואים כאילו יש ספק לפנינו ובמקרה כזה בעל הדין נאמן כלפי עצמו בטענת ברי, אך בעד כנגד עד אין כלל ספק לפנינו, ובמקרה כזה אין נאמנות לבעל דין להוציא מחזקה דמעיקרא אפילו כשטוען ברי, וכמובא לעיל בשם הבית יעקב. לעומת זאת, הרמב"ם סבור כי גם בעד כנגד עד הרי הם "כמאן דאיתנהו" ויש ספק לפנינו, ולכן גם בכך בעל הדין נאמן בטענת ברי.
הקהלות יעקב עצמו מקשה על כך שהרי מוכח מסוטה לא ע"ב וכן ביבמות קיז ע"ב ובמקומות נוספים שעד אחד לאו כלום הוא. שם נאמר שלמרות שהתורה גזרה שעד אחד נאמן להעיד על אשה שסטתה אך לא גזרה להפך שעד אחד נאמן לומר שלא סטתה, ולכן אם עד העיד שסטתה ולאחר מכן בא עד והעיד להפך כבר נתקבלו דברי הראשון משום שעדותו נחשבת כעדות של שני עדים ושוב אין משמעות לעד אחד כנגד שניים, בכל זאת אם שני העדים באו בבת אחת והכחישו זה את זה איננו מקבלים את העדות. כך גם לגבי עדות על מיתת הבעל, למרות שחז"ל אמרו שעד אחד נאמן להעיד על מיתתו אך להפך לא, אם באו בבת אחת איננו מקבלים את העדות. כמבואר ב שב שמעתתא (ו, כ-כא), הטעם לכך הוא שעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, ולכן כשבאים בבת אחת אנו מתייחסים לכך כאילו אין שום עדות לפנינו 5 .
לכן מסביר הקהלות יעקב, שוודאי גם לדעת הרמב"ם עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, אלא שלדעתו בכל זאת נחשב שיש ספק לפנינו, כי סוף סוף אנו יודעים שאחד העדים משקר ולא ידוע לנו מי מהם, ולכן בעל הדין נאמן בברי. הביאור לדבריו הוא שעד בהכחשה או כלום הוא דווקא לעניין קבלת העדות אך לעניין יצירת ספק כן יש משמעות לעדותו, ואי אפשר להתעלם מן המציאות שיש ספק לפנינו.
אולי אפשר ליישב 6 את הרמב"ם באופן אחר ולומר שאמנם עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, אך זה נכון דווקא לגבי כללי ההכרעה של בית הדין, אולם כפי שנתבאר למעלה החידוש בסוגייתנו הוא שכאשר בעל הדין טוען ברי דינו לא תלוי בכללי ההכרעה של בית הדין, וכמו שבתרי ותרי מותר לעד הטוען ברי להינשא לה למרות שלגבי בית הדין ההכרעה היא להחמיר מספק, כך בעד כנגד עד מותר לו להינשא ורק כלפי בית הדין הרי הם כדליתנהו.

ברי לי מתוך השערה
רש"י (ד"ה באומרת) מסביר את טענת הברי לי של האשה בסוגיא, שאומרת שאין ליבה נוקפה כי ברי לי שאילו היה קיים היה בא. משמע שאינה טוענת מתוך ידיעה ודאית אלא מתוך השערה, ואפילו באופן זה אין בית דין מורים לה להתגרש מן העד. הר"ן (ט ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה באומרת) דוחה וכותב שבמקרה שאינה יודעת בבירור ודאי שנאמר לה להתגרש, וכאן מדובר שטוענת שיודעת בבירור 7 .

בינו לבין עצמו
הפתחי תשובה (קנב ס"ק ח) מסתפק לגבי אשה שהודתה שהינה אשת איש (בלשון הווה) ולכן שוב אינה נאמנת לומר שהתגרשה, אם היא רשאית ללכת כעת למקום רחוק ולומר תוך כדי דיבור אשת איש הייתי והתגרשתי, שהרי יודעת בעצמה שבאמת התגרשה, ושוויה אנפשה אינו מטעם נדר כפי שהוכיח הנודע ביהודה אלא מטעם נאמנות. במקום אחר (יו"ד ב ס"ק ה) הביא חוות יאיר שהסתפק לגבי שוחט שהעבירוהו מלהיות שוחט על ידי עד אחד ששיקר או שבאמת נכשל בשוגג, אם מותר לו לשחוט בצינעא. במקום שלישי (אה"ע ז ס"ק י) הביא מחלוקת לגבי מי שנתפרסם שנשבית. לדעת השער אפרים יכולה ללכת למקום שלא שמעו ולומר נשביתי וטהורה אני, ואילו היד אהרון גמגם בכך. ובמקום רביעי (יו"ד קכז ס"ק ז) הביא בשם הבכור שור לגבי המעיד בשקר על דבר שאסור לאוכלו שלראב"ד מותר לו לאוכלו בצינעא ולרמב"ם אסור ונימקו שכל דבר שאסרו חכמים משום מראית עין אסור אפילו בחדרי חדרים.
לכאורה היה אפשר לתלות את הדינים הללו בדין שבסוגייתנו, שהואיל והבעל דין טוען ברי הוא לא תלוי בהכרעת בית הדין. אולם באמת הדין שם אינו תלוי בסוגייתנו, כי גם אילו אצלנו לא היינו מתירים להם להישאר נשואים, זה דווקא מצד בית הדין, אך שם השאלה היא אם יכולים לנהוג כן בצינעא בינם לבין עצמם. אך לכאורה יש להקשות לצד השני, שלפי הסוברים שם שאסור לו לעשות בצינעא כל שכן שבסוגייתנו שלא עושים זאת בצינעא יש לאסור, אך גם צד זה אינו קשה כלל, שהרי כפי שנתבאר בסוגייתנו מדובר דווקא במקום שיש ספק והכרעת בית הדין היא מכח כללי הכרעה בספיקות, אולם שם מדובר שישנה הכרעה שלא מתוך ספק, כגון שבא עד והעיד שהשוחט פסול, או שאשה הודתה שנשבתה, ולכן כאן איננו מאפשרים לבעל דין לעשות כטענת הברי שלא.




^ 1.צריך עיון, כי החילוק בין תפיסה בתרי ותרי לתפיסה בשאר ספיקות יסודו ברמב"ן (ראה בסוגיית 'תרי ותרי'), והוא סובר כך לשיטתו שתרי ותרי הווי ספיקא דאורייתא, והתוס' הפוסקים שהווי ספיקא דרבנן אכן לא מחלקים בכך.
^ 2.משה מרקובסקי
^ 3."אם העובר אומר ברי נגד החזקה לא שייך לגביה לומר שהוא מוזהר על הספק כודאי מחמת החזקה". וכן מהמשך דבריו: "ובזה מצאתי טעם לשבח במה שאין הבית דין עונשין מיתה ומלקות עד שיקבל עליו התראה ויאמר אעפ"כ. והיינו משום דאי לא קיבל התראה מצי למיטען ברי נגד הרוב או החזקה היכא דשייכי". משמע שמסכים שלא בכל מקרה מועיל לטעון, אלא רק במקום שיש ספק אלא שהוא מוכרע על פי רוב או חזקה.
^ 4.ראה בדברי הגרז"ן בחזון קדומים (כתובות, טענת ברי בספק איסור פרק ב סעיף ד), שטענות לא יוצרות ספק, ומקורו מדברי התוס' בבבא מציעא (ב ע"ב ד"ה היכא) המגדיר דררא דממונא "שבלא טענותיהם יש ספק לבית דין".
^ 5.השב שמעתתא הביא לכך ביסוס גם מדברי השיטה מקובצת, שלשיטתו יש כח לעד אחד דווקא לחייב שבועה ולא לפטור משבועה, ובכל זאת מודה שמועיל לפטור משבועת עד אחד. הטעם לדבריו הוא ששם העד מועיל להכחיש ולבטל את העד שכנגדו, וממילא פוקע חיוב השבועה.
^ 6.אלישע רובינשטיין
^ 7.הוא כותב שהמניע של רש"י לפירושו הוא שאם טוענת ברי בבירור יש להאמינה מטעם עדות ככל אשה האומרת מת בעלי שנאמנת להעיד על כך (גם כשאין תרי ותרי) כמבואר ביבמות קיד ע"ב, אך הר"ן דוחה שנאמנת דווקא כשאין שום עדות נגדה אך כאן שיש תרי ותרי הואיל ויש גם שני עדים נגדה אינה נאמנת. לפי שיטת הרמב"ן שאפילו במקום עד כנגד עד אינה נאמנת צריך לומר שדי בכך שיש עד אחד כנגדה כדי שלא תהיה נאמנת (למרות שיש גם עד לטובתה).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il