בית המדרש

  • חכמת החינוך א'
לחץ להקדשת שיעור זה

מצוות ברית מילה

undefined

הרב אלחנן פופקו

תשרי תשע"ט
5 דק' קריאה
לך לך יש בה מצות עשה אחת, והיא מצות מילה, שנאמר (בראשית י''ז, י') זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר. ונכפלה בסדר אשה כי תזריע, דכתיב (ויקרא י''ב, ג'), וביום השמיני ימול בשר ערלתו. והרבה מצות נכפלו במקומות הרבה בתורה, וכלן לצרך כמו שפרשום חכמינו ז''ל (שבת קל''ב: וקל''ה:). וענין מצוה זו, הוא שחותכין הערלה המחפה ראש הגויה ופורעין קרום רך שלמטה ממנה, כדי שתתגלה ראש העטרה שבאותו איבר, כידוע למבינים שתשלום צורת האדם בהסיר ממנו אותה ערלה, שהיא תוספת בו.
משרשי מצוה זו, לפי שרצה השם יתברך לקבע בעם אשר הבדיל להיות נקדא על שמו, אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם מבדלים מהם בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומובאם איננו שוה. ונקבע ההבדל בגלת הזהב, לפי שהוא סבה לקיום המין, מלבד שיש בו תשלום צורת הגוף, כמו שאמרנו. והעם הנבחר חפץ השם יתברך להשלים תכונתו, ורצה להיות ההשלמה על ידי האדם ולא בראו שלם מבטן, לרמז אליו כי כאשר תשלום צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעלותיו.
דיני המצוה על מי מוטלת מילת הקטנים, וכן מילת העבדים, יליד בית (עבד כנעני שילדתו השפחה בבית ישראל) ומקנת כסף (פי' עבד כנעני שקנאו משנולד), והחלוק שביניהם ובאיזה ענין דוחין בשבילה שבת ויום טוב, ואיזה קטן משהין מילתו יותר משמונה ימים, ויתר פרטיה מבוארים בפרק י''ט משבת (דף קל''ז:) ובפרק ד' מיבמות (דף ע''א.). ושם בשבת נתבאר כי המל מברך ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה. ואבי הבן או בית דין במקום שאין אב מברכין ברוך אתה יי, אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. והעומדים שם עונין, כשם שזכה לברית, כן יזכהו האל לתורה ולחפה ולמעשים טובים. (י''ד מסי' ר''ס עד רס''ו).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. ואין הנשים חיבות במילת בניהן, (קדושין כ''ט.) אלא האב, או בית דין במקום שאין אב. והעובר על מצוה זו ולא מל עצמו משהגיע לכלל ענשין, שהוא שלש עשרה שנה ויום אחד [בכל יום שיעבור עליו משיגדל, ולא ימול עצמו מבטל מצות עשה. ואם מת והוא ערל, במזיד] חיב כרת. אבל אין לאב חיוב כרת במילת בנו (שבת קל''ג.), אלא שעובר על מצות עשה. ואין בכל התורה מצות עשה שחיבין על בטולה כרת. (כריתות ב'.), כי אם זו ושחיטת הפסח.

מצווה ב'–מצות מילה

המצוה השניה שציותה התורה היא מצות מילה, ונצטוינו בה למול את בשר הערלה, וילפינן לה מקרא (בראשית י''ז, י) דכתיב ''זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר''. ונכפלה מצוה זו בפרשת תזריע, דכתיב (ויקרא י''ב, ג) ' וביום השמיני ימול בשר ערלתו''.
והנה בשאר מצוות של תורה מצינו ב' גדרים מהו עיקר המצוה, דיש מצוות דעיקר המצוה הוא מעשה המצוה כגון לולב והפרשת תרומה, ויש מצות דעיקר המצוה הוא התוצאה ולא המעשה כגון מצות מעקה, ויש לחקור לגבי מצות מילה מהו עיקר המצוה, אם מעשה המילה הוא עיקר המצוה, דהתורה ציתה לעשות מעשה מילה בגופו של הבן או דעיקר המצוה היא התוצאה שהבן יהיה מהול, ונראה דבמצות מילה אית בה שני חיובים שונים, דפעמים עיקר המצוה היא מעשה המילה ופעמים עיקר המצוה היא התוצאה שהבן יהיה מהול, וכפי שיתבאר.
דהנה הגמרא (קידושין כט.) דנה לגבי מקור חיוב האב למול את בנו: למולומנלן דכתיב (בראשית כא ד) "וימל אברהם את יצחק בנו'' והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה, דכתיב ) בראשית יז י) ''זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר'', והיכא דלא מהליה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה, דכתיב (בראשית יז יד (''וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה'', איהי מנלן דלא מיחייבא, דכתיב ''כאשר צוה אותו אלהים'' אותו ולא אותה.
ובפשטות היה נראה דגדר חיוב האב למול את בנו וחיוב בית דין והבן למול את עצמו חד הוא, אלא דעיקר החיוב מוטל על האב והיכא דהאב אינו מקיים את חיובו חייבים בית דין למימהליה וכן הוא עצמו.
אבל באמת נראה ברור דהוו ב' ענינים חלוקים לגמרי, דהנה פשוט וברור דחיוב בית דין למימהליה אינו מצוה שבגופו לעשות בו מעשה מילה אלא רק שהוא יהיה מהול, דהא ודאי אם אדם אחר שאינו אביו רוצה למולו רשאי לעשות כן ואין בית דין יכולין לעכב עליו, ולפי זה נראה, דגם חיוב הבן למול את עצמו היכא דלא מלוהו בית דין אינו מצוה שבגופו, וחיובו אינו אלא שהוא יהיה מהול, ולפי זה ליכא שום מעלה דהבן ימול את עצמו ולא אדם אחר, וכל זה הוא בחיוב בית דין או הבן למול את עצמו, אבל כשאנו באים לדון לגבי חיובו של האב הרי נראה מעצם וטבע מצוותו של האב דחיובו הוא מעשה המצוה למול את בנו, דאי נימא דחיובו אינו אלא שהבן יהיה מהול, לא מסתבר שהתורה תחייב בו את האב יותר מבית דין או משאר כל אדם, וע"כ דעיקר המצוה היא מעשה המילה והתורה ציותה את האב במעשה מצוה זה.
ומצינו לפי זה דהמצוה דנמנית על ידי מוני המצוות למצוה אחת אבל קיום המצווה יש בו שני עניינים שונים זה מזה, מחד, חיובו של האב, דהתם מעשה המצווה הוא העיקר, ומאידך, חיוב בית דין למולו וחיוב הבן למול את עצמו, דהתם העיקר הוא התוצאה שהוא יהיה מהול.
ועל פי זה נראה לבאר את שיטת הש''ך (חושן משפט סימן שפ''ב ס"ק ד' על פי דברי הרא''ש הרמב''ם) שכתב דאב היודע למול שנתן לאדם אחר למול את בנו ביטל מצוות עשה מדאורייתא. ותמהו עליו האחרונים מ''ש מצוות מילה משאר מצוות המוטלות על האב כגון פדיון הבן וכדו' דאף שהן מוטלות על האב מכל מקום האב יכול למנות שליח שיעשה את המצווה עבורו .
ויעויין בקצות החושן (שם ס"ק ב) שכתב דהש''ך ס"ל דמצוות מילה היא מצווה שבגופו כמו מצוות תפילין, שמירת שבת וכדו', ומשום הכי אינו יכול לעשותה על ידי שליח כשאר מצוות שבגופו שאי אפשר לעשותן על ידי שליח, כמבואר בתוספות רי''ד (קידושין מ''ב ע''ב ד''ה 'שאני'), ומשום הכי כשהאב מל את בנו על ידי שליח ביטל מצוות עשה.
ודברי הקצות החושן תמוהין לכאורה, דמהכ"ת לומר דהמצווה למול את בנו היא מצווה שבגופו.
אמנם לפי מש"כ דהחיוב המוטל על האב והחיוב המוטל על ב"ד והבן עצמו הם שני עניינים שונים, נראה לבאר, דכיון דהחיוב המוטל על האב למול את בנו אינו רק לדאוג שהוא יהיה מהול, אלא חייב הוא במעשה מצוה למול את בנו, ומשום הכי צריך האב לעשות מעשה מצוה זה בעצמו ולא על ידי אחר.
ומקור לסברא זו, דהנה הדרכי משה (יורה דעה סימן רסד) כתב דהאב הנותן לאחר למול את בנו צריך למנותו לשליח, והסכים עמו בביאור הגר"א, ואם נאמר דחיובו של האב אינו אלא לדאוג שבנו יהיה מהול, אמאי צריך האב למנותו לשליח לדעת הפוסקים החולקים על הש"ך וס"ל דהאב רשאי ליתן לאדם אחר למול את בנו, וע"כ דאף לדעתם חיובו של האב עדיף מחיובם של בית דין ושל הבן דאינו אלא לדאוג שהבן יהיה מהול, דהאב חיובו הוא מעשה המילה עצמו, ומשום הכי כשרוצה שאחר ימול את בנו צריך לעשותו שליח .
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il