בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וילך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש

לישועת גיבורת הבנות הצדיקות, אחרונת העצורות
מניפת דגל מדינת חק התורה - צביה בת דוד ורות שריאל

סוד סדר הנפילות

undefined

הרב יחזקאל פרנקל

אלול התשס"ה
7 דק' קריאה
פרשת השבוע וימים נוראים
חכמי הדורות הרבו להזכיר את הקשר שבין פרשיות השבוע למאורעות המתרחשים באותו שבוע, וביניהם האדמו"ר האחרון של חב"ד ורבינו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל.

אם קשר זה למאורעות השוטפים יכול שיעורר פליאה, הרי שמכל מקום היות הפרשות 'מונחות' במקומן בין מועדי ישראל הקבועים ומאירות אותם ודאי אינו מעורר שאלה כי הדברים תוכננו מחד ואף 'יצאו טוב' עם המועדים.

בולטות פרשיות ניצבים וילך המחוברות פעמים רבות ועוסקות בברית ובשבועה שיפים הם לקראת רגעי המלכת מלכנו על עולמו ונתינת הברית מחדש על לוח ליבנו לפני בו היום הקדוש.

הקשר של פרשת 'וילך' לימי התשובה יוסבר הפעם דרך פן נוסף בפרשתנו, צירוף מילים שהוא אמנם מוצנע משהו, אך טמונים בו יסודות רבים הקשורים לחייו הרוחניים של האדם.

'לא אוכל עוד לצאת ולבא'
משה רבינו, 'רעיא מהימנא' נפרד מעלינו ומת כאשר ציוהו ה': "וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת... הִנְּךָ שׁכֵב עִם אֲבתֶיךָ" ודברים אלו הם הקדמה לציווי שבסוף פרשת האזינו "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבו... וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ".

וזה קורה, משה רבינו מסתלק מעלינו, ואולי יותר קשה להאמין שכבר כל כך הרבה מאות שנים אנחנו כמו 'מסתדרים' בלי הרועה הנאמן, 'איש האלוקים'.

והנה בתור הסברה והנמקה משה רבינו מלוה את הילקחותו מעל ישראל בשלושה דיבורים: האחד גילו, השלישי אי היכנסו לארץ ישראל וכן, שהוא כבר 'לא יוכל עוד לצאת ולבא', נימוק העומד בפני עצמו.

שתי שאלות מתעוררות עקב הסברתו של משה:
א. הרי העובדה ש'בן מאה ועשרים שנה אנכי היום' גם כן מספקת בכדי להבין שמשה הגיע לקץ ימיו, שהרי הכתוב מבשרנו כבר בסוף פרשת בראשית 'וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה', ממילא, עם כל הקושי, הגיעה שעת פרידה.
ב. גם נתון נוסף שמשה מספק גם בו די על מנת להבין מדוע שוב לא ינהיג את העם שהרי "ה' אָמַר אֵלַי לא תַעֲבר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" וממילא יפרדו ישראל מעליו.

רבינו הרמב"ן גם הוא הבין את משולש הטיעונים כנפרד, "ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" וזה לנחם אותם על ענינו, כלומר אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני, ועוד כי השם צוני שלא אעבור שם ואל תפחדו ואל תיראו, כי ה' יעבור עמכם לא יסלק שכינתו מכם בעבורי" וכן הבינו דעת זקנים מבעלי התוספות והספורנו כשבדבריהם לא ברור מדוע נצרכים טעמים נוספים זה על זה אלא אם כן באו כמחזקים זה על גבי זה.

אכן, לא לברר את טעם הסברת שני הנימוקים באנו אלא בכדי להתמקד יותר בשאלה לגבי הענין השני אותו מסביר משה: 'לא אוכל עוד לצאת ולבא' דבר הבא בהקשר וכסיבה להסתלקותו של משה כאשר לא מובן מה הוא הענין המוסבר כאן? למה זה קשור למיתת משה? אז מה אם לא יוכל עוד לצאת? ומלבד זאת, מהו הדבר שמשה כן עשה כשהוא עדין כן יכול היה 'לצאת ולבא', ומה כל כך חשוב בכך?

מפרשים אחדים, ר' אבן עזרא, ספורנו והעמק דבר הבינו את המוגבלות של 'לצאת ולבא' כגופנית וקשורה לזקנה, כך על פי הפשט. רש"י וכן רמב"ן הסבירו על פי חז"ל שהדבר חל על מלחמתה של תורה, שתש כוחו מכך.

והנה גם על פי פשט חז"ל זה מובן יותר מהי ביאה במלחמתה של תורה אך לא כל כך ברור מה ענין 'לצאת' במלחמתה, שאם זה כמו לבא הרי כפילות כאן.

הכוחות הדוחים המקדמים
חכמת הפיזיקה בתחום תורת החומר והמבנה הפנימי של האטום מסבירה כי את הגרעין שבתוך האטום מקיפים אלקטרונים המלאים תנועה בלא הרף. כוחות חשמליים פנימיים הם הגורמים לתנועה בלתי פוסקת זו. מלבד הכוחות הפועלים בתוכיות הגרעין הרי שגם בין גרעין לגרעין קיימים כוחות דחייה עצומים המונעים התרכבותם אלו באלו - ואם לא כן היתה מופעלת אנרגיה אטומית עצומה.

אכן, תנועה זו של דחיה כמו גם כח המשיכה המקיפים את כל המציאות בעולם החומר הינם בבואה מקבילה למתרחש ב'עולם הקטן' – האדם, שגם הוא בתנועה מתמדת של יוצא ובא כל ימיו.

כך בא אחד מענקי החסידות ומסביר על דרך העבודה את ענינו של משה בעת הסתלקותו בייחוד על רקע העובדה שיותר לא יוכל לצאת ולבא.

רבינו הגדול רבי צדוק הכהן מלובלין בן משפחת חסידות פשיסחא העניפה, מסביר במספר מקומות בכתביו (ר' 'פרי צדיק' בפרשתנו וכן רסיסי לילה אות [מט], מחשבות חרוץ פרק טז ד"ה והוא, דובר צדק – [ברכות ד' א'] ד"ה והסמיך ושם קונטרס נר מצוה ד"ה ובברכות , דברי סופרים - ליקוטי אמרים אות [יג] ד"ה והם, קומץ המנחה חלק ב אות [כט] ואות [סד] ) כי מהות חיי האדם מבוססת על 'המתח החשמלי' שעל הציר של דחיה ומשיכה, ובלשוננו כיום עליות ונפילות, ובלשונו של משה רבינו – 'לצאת ולבא':

"וזה ההבדל בין מלאך לאדם דמלאך נקרא עומד, שעומד תמיד במדרגה אחת מה שאין כן האדם צריך להיות הולך במעלה תמיד ממדרגה למדרגה עד שמשלים עצמו ומגיע אל בית עולמו.

וזה שאמר 'וילך משה', דמשה רבינו ע"ה היה הולך תמיד במעלה ממדרגה למדרגה עד שבא אל מדרגה זו שאמר 'לא אוכל עוד לצאת ולבא' היינו דכל שלא יוכל עוד לצאת, לנפול ממדרגתו, על ידי זה לא יוכל לבא עוד למדרגה למעלה הימנו גם כן, וכמו שנאמר 'כי שבע יפול צדיק וקם', והיינו שעל ידי הירידה חס וחלילה, על ידי זה מתגבר עוד בחילא יתיר וקם, ואז הוא נקרא 'הולך' אבל כל שלא יוכל לצאת עוד לא יוכל לבא גם כן... וכן צריך כל אדם להיות הולך תמיד".

החידוש בדבריו אינו אך זה שיש בחייו של אדם נפילות ועליות אלא נוקב הרבה יותר – אלו הם החיים ובלעדיהם כבר אינם בכלל – ולא שרבינו טוען שהמתח המתמיד הזה בין ירידה לעליה מבוקש או נעים, אך הם הם החיים במציאות. משול הדבר לַגרף המחובר לנבדק בבדיקת א.ק.ג. שכל עוד הגרף על הסליל מראה תנועה גלית מעלה מטה הרי מכל מקום יש חיים, מה שאין כן כשנפסקת התנועה למטה, ומופיע קו רציף על הניר...

כמובן, עיקר הדגש הוא על העליה, אך הפנמת התובנה שזו אינה באה אלא אם כן קדמה לה ירידה יש בה שתרגיע את נפש בהולה מתנודותיה, שכך כבר כתב רבינו זצ"ל באגרותיו:
"האדם לא נברא ג"כ באופן כזה שלא יחטא כולו, כ"א שיזהר מן החטא, ואם ישגה ויחטא ישוב. התשובה בעצמה היא ג"כ התעוררות - חיים נפלאה. בכללות המציאות, ההתעסקות של ההריסה שלצורך בנין גם היא בנין תקרא". (אגרות הראי"ה א' עמוד פ"ה)

האם יש סיכוי לאהבה?
כל כמה שנכונים הדברים לגבי היחיד ועבודת ה' שלו עוד הרבה יותר מכן מבססים הם את מערכת היחסים שבין ה' לעולמו ולעמו.

גם אנו חווים מצבי ירידה ומתפללים לה' 'ושמור צאתנו ובואנו'.

בעמדנו בחיל בפתחה של שנה חדשה, שנה של תפילה להתגברות הרחמים, לתשובת ישראל ולחידוש בריתו עם א-ל, ברית של סור מרע ועשה טוב, אין איתנו יודע עד כמה נכונו לנו עוד נסיונות בדרך לעלייה בהר ה' ולהתמקמות במקום קדשו.

אכן, לאחר כאב הנפילה הצורב יש להיזהר מאד. כפי שהיחיד יודע שיש עליה לאחר הנפילה כן כציבור איננו יכולים להיוותר בתחושה של דחיה בלבד מאת פני ה'.

כי בדרישתנו 'לראות פני ה' כאן, עכשיו ומייד' בבחינת 'אם יש בכוחו – יראנו עתה לעינינו ואם לא....' יש ילדותיות של אמונה מפונקת. אמנם אמונה, מפני הפניה לבוראנו, אך מפונקת כיון שבחסדו יתברך הורגלנו כל כך לראיית נפלאותיו שעימנו בדורות האחרונים – בקיבוץ גלויות, בהפרחת הארץ וישובה, במלחמות נסיות ובהגדלת בני תורת הגאולה - שאם למקצת מתקיים בנו 'ברגע קטון עזבתיך' אנחנו כבר אצים כתינוק מבית הספר לברוח לקושיות על אבא.

וכי כך נהגו יהודים בני דורו של ריה"ל בספרד, נתונים למשיסה וטחונים בין צלב לסהר וחרב, החורבן מזה אלף שנה מאחוריהם? והרי הם היו שרים בכל שנה 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה', וכך עוד שנה ועוד שנה, ובנין אין וירושלים אין, ועוד כאלף שנה יעברו עד שיבואו צאצאיהם לחסד העצום להיות באי מן הסתם ברחובות ירושלם ובשערי בית ה' על נשיהם וטפם וגלידה בידיהם - וקושיות על ה' בליבם. אכן התרגלנו. נכון התפנקנו, אבל זו לא יהדות, קשת העורף, החסינה, העיקשת והמביטה קדימה באמונה שהביאה את עמנו עד הלום למרות וחרף הכל אלא זו רוח התקשורת, הכלכלה ומימוש הרווחים שחדרה לתוכנו במעטה של עכשויזם נשגב וקדושה אינטימית עם הקדוש ברוך שהפכה להיות קצת 'בעלת בית' עליו יתברך.

ולא כך נהגו בני תימן ומרוקו שהיו מושפלים מאות שנים על ידי חיות אדם עריצות ולא גם אזוקי האינקויזיציה. היו אכן שנוקשו ונשברו בדרך, אך אם העם כאן על בימת ההיסטוריה הרי שהשבבים שניתזו היו בני רשף הדועכים מהרה.
לו אלו היו מאבדים אמונתם עם כל משבר אנו לא היינו יהודים כבר מזמן.

כי אכן, גם בקשת קרבת אלוקים אינה רק בתנועה של קרבה.

אותם כוחות משיכה ודחיה הנמצאים בעולם ובאדם קיימים כמובן גם בין שני אלו לבין מקורם – בוראם. המציאות כולה מנהלת עם הקב"ה יחסי קרבה והתרחקות כשהמפתח לפענוח סדר שיטת הדברים הוא שמירת דרך התורה והמצוות.

לכן ימי הדין הבאים עלינו הם אכן ימי קורבה של רעדה וחיל שבהם אנו ממליכים את ה' ובכך מכריזים כי לו אנו וגם שלו מלואה של ארץ אותה יעמיד במשפט. ונכון, בעבודת היראה יש צד של ריחוק ו'דיסטאנס', אך בה, דוקא ביראה, טמונה וגנוזה נשמת האהבה: לא לעולם חיבוק ונישוק – 'עֵת לַחֲבוק וְעֵת לִרְחק מֵחַבֵּק', ועת הרחוֹק היא היא המטעינה את עת החבק ממש כשם שמטען החשמל הדוחה הוא גם זה המקרב והוא אף המחיה את התנועות כולם. והנה גם שיר האהבה הקדוש על הרעיה ודודה אינו מגיע למימוש מקובע אלא מסתיים ב'ברח דודי'. האהבה האמיתית הינה בלתי מכוונת למימוש קבוע כיון שהקביעות תחניק אותה.

אך מעגלי הריחוק והקרבה המלאים בטל האמונה שלעולם, גם 'בעת רחוק מחבק', 'לא יחליף הא-ל ולא ימיר דתו לעולמים' הם המביאים לידי הקשר הרציף, הבלתי ניתק, שממנו מתנת הסליחה של יום הדין, החסד העליון של הדוד לרעיה, שהגם שלעיתים תיראה דחויה, הרי אין הלב יכול לצאת מן הגוף ולא אהבת ישראל ממנו יתברך לעולם.
ועוד.

לא לנו לבדנו כאב העקירה והריחוק.

כאבו של אבינו מלכנו על כי אין הוא מתגלה לעת עתה כמלך המשפט וטרם יודעים כל פעולים כי הוא פעלם הוא הוא שצריך שיהיה ראש לכאבינו כולם, שהרי רק עקב זאת כל הסערות והמשברים שטילטלונו מעולם ועד הלום, אך עם הזדהות וקרבה זו אנו מסדרים נכונה את סדר מלכויותינו, ומתוך כן, כפי שידענו להמליכו וליחדו בעולם כן נזכה להמליכו בנפש ובכל עת ובכל שעה, בין בשעת 'בוא' ובין בשעת 'צא', ויחדיו נקביל פני שנה מתוקה, פני עולם מתוקן.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il