ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך חיי שרה

חיי שרה התשע"ט מדברי הרב אליהו זצוק"ל

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
קדושת שרה וגדולת אברהם
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה". רש"י מביא בשם חז"ל שאלה: למה המילה 'שנה' חוזרת כל פעם מחדש. מֵאָה שָׁנָה, וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וְשֶׁבַע שָׁנִים, למה לא נאמר כמו בכל מקום מאה עשרים ושבע שנה. ועונה רש"י בשם חז"ל: "לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת מאה כבת עשרים לחטא. מה בת עשרים לא חטאה - שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא. ובת עשרים כבת שבע ליופי".
המעלות הללו של שרה מתגלות רק בשעת פטירתה. בחינת גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. אריכות השנים לא גורמות לשרה ירידה ברוחניות ולא בגשמיות. יש לה כוח של התחדשות. "אחרי בלותי היתה לי עדנה"
כנראה שאת הדברים הללו אמר אברהם בעת שהספיד אותה: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". המעיין בפסוק יכול לשאול הלא זה הפך מדרך הצער שיש על אדם רגיל שנפטר. בוכים בעת פטירתו ואחר כך מספידים, בעת קבורתו. אצל שרה בא הבכי רק אחרי ההספד. רק אחרי ההספד הבינו בני חת את ההפסד הגדול שנגרם בפטירתה של שרה.
רק אחרי שהבינו את מעלת שרה הסכימו למכור את שדה מערת המכפלה. המקום שבו קבורים אדם הראשון וחוה. האנשים שהביאו חיים לעולם.

חינוך לאהבת ה' במסירות נפש
בהספד על שרה אמנו, מזכיר אברהם אבינו את מעלתה ומסירות נפשה בחינוך הילדים, שהצליחה לחנך את יצחק אבינו לאהבת ה' עד כדי כך שהיה מוכן למסור את נפשו על קידוש ה' בלי היסוס, ואמר לאברהם אבינו לקושרו ולעוקדו היטב, כדי שח"ו לא תהיה שחיטה פסולה, והכל בזכות החינוך הטהור שהתחנך אצל אמו הצדקת.
וזהו שאומר רש"י על הפסוק "ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה" – "ויבא אברהם מבאר שבע" (כג, ב). היינו מבאר שבע שכתוב אחרי העקידה (כ"ב, י"ט) "וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע". ומה הספידה ? שחנכה את בנה למסירות נפש.

קדושת ישראל - "במבחר קברינו קבור מתך"
כאשר אברהם מדבר עם עפרון הוא מדבר בדרך ארץ ומשתחווה. חשבו אנשי חת שהוא משלהם עד שהציעו לו "במבחר קברינו קבור מתך", כ"כ עונה אברהם: עד כאן! אני לא משלכם, אני "עם לבדד" (במדבר כ"ב, ט').
התנהגות זו מוצאים אנו שוב אצל אברהם עם אליעזר. כאשר בא אליעזר להציע לאברהם שיצחק יתחתן עם בתו. ענה לו אברהם כמו שענה לאנשי חברון: אנחנו לא מתחתנים יחד, אנחנו לבד, ואין לנו שותפות עמכם בארץ או בנישואין. ויותר מכך אברהם אבינו משביע את אליעזר באלוקי השמים ומזהירו (כ"ד, ג') "לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני". הזהירו שלא תהיה התבוללות. אתה אליעזר רואה שאני גר בתוכם, מעריך ומכבד אותם, אבל כבוד - לחוד, והתבוללות - לחוד. מכאן מוסר גדול לנו - עם ישראל, עד כמה צריך להתרחק ולא להתחבר עם הגויים. הגם שאמרו חז"ל (אבות ג', י"ד): "חביב אדם שנברא בצלם", וזה כולל גם את אומות העולם, עכ"ז אסור לנו לאכול בישולי עכו"ם משום חתנות שלא יבואו לידי נישואין. יש להבחין בין הערכה לבין התחברות והתבוללות עם הגויים

לא כל סיפור יש לספר - "ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה"
"ויספר העבד - גילה לו נסים שנעשו לו שקפצה לו הארץ ושנזדמנה לו רבקה בתפילתו" (רש"י ע"פ בראשית רבה ס', י"ב)
יש להבין מדוע לא סיפר אליעזר שהמים עלו לקראת רבקה? לפי הפשט, מפני שהוא סיפר את התלוי בו "אשר עשה", ולא מה שנעשה עם רבקה. אך יש להוסיף שאליעזר הכיר את מידתו של יצחק אבינו מידת הגבורה וידע שיצחק לא יתפעל מענין זה של עליית המים לכן השמיט פרט זה מסיפורו. אבל על שנזדמנה לו רבקה באופן של מעשי חסד - את זה סיפר ליצחק.

סגולה למציאת הזיווג - "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים"
"'לשוח' - לשון תפילה, כמו (תהלים ק"ב, א'): "ישפוך שיחו" (רש"י בשם מדרש בראשית רבה ס', י"ד)
יש אומרים שיש סגולה מיוחדת לבחור או בחורה שמתקשים למצוא את זיווגם, שיקפידו בתפילת מנחה. וזה נלמד מיצחק אבינו שיצא להתפלל מנחה ומיד כתוב: "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים וכו". וכן אומר 'בעל הטורים': "היינו, שיצחק תיקן תפילת המנחה ואז נזדמנה לו רבקה, והיינו דכתיב (תהלים ל"ב, ו') 'על זאת יתפלל אליך כל חסיד לעת מצוא', דהיינו אשה, דכתיב (משלי י"ח, כ"ב) 'מצא אשה מצא טוב'". וכן כתוב בפירוש במדרש (בראשית רבה, פרשה ס"ח, ד'. ד"ה: "רבי יהודה בר סימון"): "יצחק בא זיווגו אצלו, שנאמר: 'ויצא יצחק לשוח בשדה'".
ומכאן קריאה לכל הרווקים והרווקות, שלא ישמעו לכל מיני סגולות מכל מיני רבנים שמוסרים סגולות שלא שיערום אבותיכם, אלא יחזיקו באומנות אבותם שהיא התפילה, ובפרט תפילת מנחה שיש בה סגולה נפלאה שהתורה עצמה ממליצה עליה.

בכסף מלא יתננה לי - "תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני"
מפרשת תקומת המערה לאברהם אבינו על ידי קנין גמור ומוחלט, ניתן ללמוד על שייכותה של המערה שבחברון ועל כל סביבותיה עד 'אבו-סנינא' ועד בכלל לעם ישראל. כמו כן, יש ללמוד מהאופן שבו נהג אברהם אבינו עם עפרון בדרך הקניין, שלא יכולה להיות שום טענה או עוררין נגד אותו הקניין. התורה כותבת שאמר אברהם אבינו לכל אנשי בני חת שברצונו לקנות את המערה מעפרון בכסף מלא, וזאת עוד לפני שנפגש עם עפרון למשא ומתן. ולכאורה, אין זה מדרך הסוחרים, שהרי בשעה שהקונה מראה שהוא 'מתלהב' מהמקח, המוכרים מנצלים זאת ומבקשים מעבר לשווי המקח. אולם, עם כל זאת אברהם אבינו חשש שמא יאמר להם עפרון שאברהם אבינו רימה אותו ולא נתן לו את מלוא שוויה של המערה והמקח מקח טעות, על כן הקדים להביע את נכונותו לקנותה בכסף מלא, ובכך הפריך את טענתו הזאת לעתיד. כי כל "בני חת" נמצאו במקום, ואת כולם החתים אברהם אבינו על שטר המכר (למרות שכל ארץ ישראל הובטחה לו ולא היה צריך לשלם שום פרוטה. עיין רש"י שמות פרק ו' פסוק ט' ושפתי חכמים

הן עם לבדד ישכון
אברהם אבינו מנהל בכבוד את המשא ומתן, משתחווה כשצריך לבני חת. אך כשצריך אשה לבנו הוא לא לוקח מבנותיהם. כי אם יתקיים בו הכתוב (תהלים ק"ו, ל"ה) "ויתערבו בגוים" יתקיים ח"ו ההמשך "וילמדו מעשיהם". לכן אברהם עומד בתקיפות על טהרת האומה ומצוה את אליעזר שלא יקח אשה לבנו מבנות כנען. וזה סימן לנו - בניו של אברהם "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" (במדבר כ"ב, ט').

אין ניסים בקיום מצוות " ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו"
יש להבין, לשם היתה צריכה לשאוב והלוא המים היו עולים לקראתה כדברי רש"י על הפסוק (כ"ד, י"ז): "וירץ העבד לקראתה – לפי שראה שעלו המים לקראתה"? אלא, בזמן שהיא צריכה לשתות לעצמה, המים היו עולים לקראתה בגלל צדקותה המופלגת, אבל כשהיתה צריכה מים כדי לקיים בהם מצוה, המים לא היו עולים לקראתה, שכן מצוות לא עושים על ידי נס, ולכן רצתה רבקה לעשות את המצוה בעצמה דוקא.
מסופר על הגאון רבי שניאור זלמן מלאדי - בעל 'התניא', שפעם לקחו אותו לבית הסוהר והוליכוהו בספינה. בדרך הוא ביקש מרב החובל להעמיד את הספינה ולאפשר לו לעמוד על הסיפון כדי לברך ברכת הלבנה. אמר לו אותו רשע: "תברך מהחלון!" ולא הסכים לאפשר לו לעלות על הסיפון. והנה, אחרי כמה דקות עמדה הספינה ולא המשיכה בנסיעתה. אמר להם 'בעל התניא': "מה אתם מתפלאים, אני הוא שהעמדתי את הספינה, שכן אין אתם מאפשרים לי לעלות לברך ברכת הלבנה, ואני מוכן להחזיר את הספינה להמשך הפלגה אבל בתנאי שתתנו לי לעלות על הסיפון ולברך ברכת הלבנה". אמרו לו: "אם אתה עושה נס להעמיד את הספינה, תעשה נס שתמשיך להפליג". אמר להם: "איני רוצה לערֵב מעשי ניסים בקיום מצוות, אלא אני רוצה לברך ברכת הלבנה בדרך טבעית".
ומסופר על אדמו"ר אחד שבמקום מגוריו ירד שלג כבד בחג הסוכות, אבל לסוכתו לא הגיע שלג, כי הוא העמיד אותו עשרה טפחים מעל סוכתו, וכך קיים את המצוה ללא מפריע. ואמרו לו: אין מקיימים מצוות בדרך נס, ובשמים רוצים בקיום המצוות בדרך טבעית.

ואלה המשפטים – באור פניך
פעם הגיע אחד מתלמידי ישיבת "חברון" לבית-דינו של הרב לדין תורה. הנתבע לא ציית לדין, והרב נתן רשות לתובע להגיש תביעה בבית משפט אזרחי. כשהגיעו הדברים לאוזניו של הרב סרנא ע"ה, חרה לו הדבר מאוד, ובכנס שנכח בו הרב דיבר הרב סרנא בחומרה רבה על האיסור ללכת לבית משפט אזרחי. אמר לו הרב: הרי נפסק בהלכה שאם הבעל דין אדם אלים, אז מותר לתובעו בערכאות גויים. ענה הרב סרנא לרב: נכון, אצל גויים יכול, אך לא אצל יהודים שדנים כגויים, כי הם יהודים ומצווים לדון כתורה. ענה לו הרב: אז מה רצונך, שאומר לו לתובעו בבית משפט פלסטיני? וכך הורה הרב: אם הלך אדם ותבע כדין בדין תורה והנתבע לא משתף פעולה, מותר לקבל רשות מבית הדין ללכת לתבוע במשפט אזרחי, והרוצה להחמיר ממידת חסידות לא ילך ויבטח בה'.

אתה יודוך אחיך
סיפור נוסף היה עם אחד מתלמידי הרב סרנא ע"ה, שהגיע לפני בית-דינו של הרב, ודעת הרב הייתה לחייבו בדין, אך רבו עליו חבריו שסברו שפטור הוא מלשלם, וכך יצא זכאי בדינו. כשבא התלמיד אצל רבו וסיפר לו מה היה בדין, אמר לו שיקרא את הרב אליהו אליו (הרב סרנא היה אומר, שכל הדיינים הם תלמידיו מישיבת "חברון"). הרב, אף שלא למד אצלו אלא ב"פורת יוסף", הלך אליו. שאל הרב סרנא את הרב: למה פסקת לחייבו בדין? ענה לו הרב: מה זה משנה? ממילא הלכה כרבים ויצא פטור. אמר לו הרב סרנא: אני רוצה שגם אתה תפטור אותו. לפני בואו לרב סרנא עשה הרב שיעורי בית, ואמר לו: דנתי אותו על-פי מה שכתב כבודו בעצמו בספרו במקום פלוני! השתומם הרב סרנא לרגע, הביא את ספרו, בדק ומצא שנאמנו דברי הרב. גער בתלמידו ואמר לו: איך הספרדי הזה יודע מה כתוב בספר שלי ואתה לא יודע? ולא נחה דעתו עד שחייב את אותו תלמיד לשלם כדעתו של הרב.

זריז ונשכר
סיפר שי צדוק שיחיה (זכה והרב היה מחבבו מאוד, היה סומך עליו ואוכל ממעשה ידיו שהיה מכין לרב), שיום אחד התקשרה אליו הרבנית לחנות בשעה 14:00 בצהריים, וביקשה ממנו בשם הרב בקשה לא שגרתית, שיקדים ויביא את האוכל לרב. שי שמע ברקע את הרב אומר לרבנית: תאמרי לו שיבוא מהר. שי תכנן לסגור את החנות בשעה 16:00, ואז ללכת להביא לרב את האוכל. ב-16:00 סגר את החנות מבפנים, על מנת לעשות ניקיון, ואז התפוצץ עליו דוד הבוילר החשמלי שהיה מותקן בתוך החנות. שי נכווה בפניו מהמים הרותחים והקיטור הרב שמילא את כל החנות הנעולה, ובחסדי שמים הצליח להתקשר לחברי "הצלה" שהיו בדירה סמוכה. הם הגיעו, פרצו את הדלת ופינוהו לבית החולים. בדרך לבית החולים, שי ביקש מהם לנסוע קודם לביתו של הרב, להביא לו את המשלוח. משהסבירו לו שנוסעים מייד לבית חולים, בלי תחנות ביניים, ביקש שיתקשרו בדחיפות לאשתו, ויבקשו ממנה שתמהר לבוא לחנות כדי לקחת את השקית שמיועדת לבית הרב, ואכן כך עשתה. כשהגיעה לבית הרב וסיפרה לרבנית את מה שאירע לשי בעלה, הגיע הרב ואמר: אבל אמרתי לו שיבוא מהר! בעזרת ה' יבריא מזה מהר. וב"ה תוך כמה ימים השתחרר והלך והבריא במהרה.

ויראו ממך
ויסעו ויהי חיתת אלוקים. פעם, בהיות הרב בנחלת יוסף בשכם, נסעו דרך מחנה הפליטים "בלטה", ימ"ש. במהלך הנסיעה התבלבלו ברחובות, ומצאו את עצמם לפני קהל מרעים גדול מסביב לרכב. במשך כל הדקות שעמדו מול ההמון, לא אירע דבר, וכשהחלו להתרחק מהמקום החלו ידויי אבנים. כשסיפרו לרב שעל המכוניות האחרות בשיירה שנסעו אחריהם זרקו אבנים, אמר הרב: פחדו מכם, ראו מי באוטו ופחדו.
"ויבֹא עד חברון". כשחזר הרב מאמירת הסליחות בעיר האבות חברון, עקפה במהירות ובסכנה מכונית ערבית את רכב האש ומרכבת הקודש. אחד היושבים ברכבו של הרב אמר עליהם: "יהי רצון שיהיו אלו חליפתנו כפרתנו ותמורתנו". נראה שהרב ענה אמן על ה"כפרות", כי אחרי נסיעה של כקילומטר התנגש אותו רכב ערבי ברכב ערבי אחר, והנוסעים התעופפו לכל עבר.

עמך ישב בטוב לו
שבת אחת, כששהה הרב בעיר הקודש צפת אצל בנו הרב שמואל שיחיה, הבחין הרב ביהודי מתושבי השכונה של הרב וממשתתפי שיעוריו שיושב בין הקהל שלפניו. הרב סימן לו לגשת אליו, ומשניגש, הושיבו הרב לידו! כמה התרגשות, שמחה והרגשת קירוב ורוממות נתן לו הרב בכך לעיני כל הקהל.

שב לימיני
כך גם סיפר הרב בנימין ענתבי שיחיה, שהיה עובר לפני התיבה בתפילת המוספין בימי ראש השנה ויום הכיפורים במניין הוותיקין של הרב. בעשרת ימי תשובה הגיע למעמד הסליחות הגדול בחצות הלילה במערת המכפלה, הרב ראהו בתוך קהל האלפים וסימן לו לגשת אליו. משניגש אמר לו הרב לשבת לידו! רבי בנימין היה כולו נרגש ואפילו קצת מבויש מעצם הרעיון, איך יֵשב במעמד כזה על בימת הכבוד סמוך לרב. כשראה הרב את היסוסו, זירז אותו ואמר לו: "וכי לא נעים לך לשבת לידי?" ככה התייחס הרב בקירוב, בחיבה ובכבוד מלכים לכל אחד.
עוד בנושא חיי שרה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il