שני ציוויים של התורה מתנגשים. מתי אומרים 'הותרה' ומתי 'דחויה'?
ומה יהיה הדין ביבום?
מרש"י נראה לחלק בין התנגשות מובנית, כמו קרבנות היום בשבת, שזה היתר מוחלט, ובין התנגשות מקרית כמו טומאה שהותרה בציבור, שזו דחיה בעלמא.
בפיקוח נפש ניתן להתלבט עד כמה הוא מקרי.
אך יבום בפשטות צריך להיות 'הותרה' לחלוטין.
איך נבין א"כ את התוס'? ואיך את המשנה של אבא שאול?
ומה הקשר בין כוונה ביבום לכוונה בקדשים?
