ספר ויקרא, העוסק רבות בעבודת הקרבנות, מביא בכנפיו בשורה גדולה ומשמעותית למערכת היחסים שבין האדם ואלוקיו: דברי הכתוב "אדם כי יקריב מכם" 1 שהובנו על ידי מפרשי המקרא במובן של נתינת האדם את עצמו במעשה ההקרבה, הם חידוש בקשר שבין הבורא והנברא, וכדי להבינו על בוריו – יש להתבונן בזבחים שהועלו קודם להקמת המשכן.
התורה מספרת על דברים שונים ש"הועלו" לד' : החל ממתנותיהם של קין והבל 2 , דרך המזבח שהקים נח עם יציאתו מן התיבה 3 ועד למזבחות השונים שהקימו האבות לדורותיהם 4 ועד למעשה הגדול מכולם – עקידת יצחק 5
ברם, עיון מדוקדק יעלה כי בכל המזבחות כולם, עד לציווי על הקמת המשכן, מעולם לא השתמש הכתוב במילה 'קרבן': מדובר על זבחים ועולות, מסופר על עקידה, אך קרבנות אינם בנמצא. 'הקרבן' יופיע רק החל מפרשת "תצוה", מהציווי על הפרשת הכהנים לעבודת המשכן, "ואתה הקרב אליך את אהרן ואת בניו איתו מתוך בני ישראל לכהנו לי" 6 . מנקודה זו ואילך משתמש הכתוב בלשון מעורבת, והוא משלב את הקרבן בשלל המילים המתארות את העבודה על המזבח. מהי משמעות השינוי ?
המשכן, בפשטות, מבטא נוכחות קבועה של שכינת ד' בעולם. בעולם ללא משכן- נגלה ד' ונסתר חליפות, המקדש, והמשכן שקדם לו, העולם ובין בוראו בקשר רציף ובר-קיימא, "אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה" 7 המשכן מאפשר לחבר בין הדברים הרחוקים האלה,– בין הרוחני והגשמי, בין המוחלט והיחסי, בין האינסופי והמוגבל. הריחוק הבלתי-ניתן-לגישור הזה מצטמצם על ידי בניית המשכן, בו מופיעה השכינה ומאפשרת לאדם להתקרב אל בוראו. בעולם נטול-משכן האדם יכול להשתדל ולנסות לגעת באינסופי, אך לעולם יישאר הוא מחוץ להישג ידו הסופי; זהו הבדל תהומי, עקרוני ומוחלט, שהאדם לא יכול לגשר עליו בכוחו שלו. המשכן מאפשר קירבה בין האדם לקב"ה, וזו היא תכליתה של עבודת הקרבנות – ההתקרבות. ללא משכן תיתכן רק אקסטזה דתית; המשכן מאפשר קירבה ממשית. הקטורת, שמובנה בארמית "קשר", העולה בבוקר ובערב, מקשרת בין שמים וארץ, כמו הקרבנות המוקטרים על המזבח. הדבר בא לידי ביטוי גם בעבודת הקרבנות עצמה, בהם מבחינים בין פעולות הנעשות בקרבן לבין הנעשות בדם. תחילה נשחט הקרבן, עורו מופשט, דמו נאסף ונזרק, ואז גם מועלה הבשר. התהליך כולו מתקדם במגמה של התקרבות אל המזבח – מהעיסוק בגוף הקרבן ועד העלייה על המזבח לשם ההקטרה. במציאות שקדמה למשכן לא היה קיים תהליך זה, והקרבן נשחט על גבי המזבח; התנועה אל המזבח לא הייתה קיימת, לא במובן הפיזי ולא במובן הרוחני. הקירבה - אפשרית, כאמור, רק כאשר נוכחות השכינה קבועה וקיימת.
מלבד בקרבנות החטאת, שדמם ניתן על ארבע קרנות המזבח, בכל הקרבנות האחרים ניתן הדם סביב המזבח, באופן שבו הדם הולך סביב ונוגע בארבע הקרנות, בלשון חז"ל – "שתיים שהן ארבע" 8 . בקרבן הבכור, המעשר והפסח, לעומת זאת, ניתנת רק מתנת דם אחת, כנגד יסוד המזבח. ככלל, עבודת הדם מבטאת את ההתקרבות של האדם אל ה': בכל הקרבנות כולם עוטף הדם וחובק את המזבח, באופן המבטא את האחיזה של האדם בקשר הקשר בין ה' לעמו, קשר עצמותי שבינו ובין בוראו. קרבן הבכור וקרבן המעשר, בשונה משאר הקרבנות, ניתנים לא מתוך רצונו של האדם, אלא לאור מציאות נתונה. בקרבנות אלה אין פעולה בחירית ורצונית של האדם; אפילו בקרבנות האשם - מצוי היסוד הבחיריי, מאחר ואדם לא יקריבו אם אין הוא מכיר בחטאו ורוצה לכפר עליו; התנועה אל המזבח, הקרבת הקרבן, נובעת מנקודת הרצון של האדם.
גם קרבן הפסח נמצא במקום מיוחד: שהרי במהותו – כאות השתייכות לעם ישראל - הוא עומד מעל ומעבר לרצון ולבחירה. קשר שהוא קדום לנקודת הרצון. על כן קרבן הפסח מוקרב דווקא אחרי קרבן התמיד של בין הערביים, אחרי סיום עבודת היום, ואין הוא חלק מאש התמיד . קרבן זה - ניתן כנגד יסוד המזבח, והוא המבטא את התקשרות וההתקרבות, המתחילים בחג החירות הבא עלינו לטובה.

---