בית המדרש

  • כרך א'
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

כרך א' שיעור כ"ט

הריבוד החברתי בימי בית שני

מהו הריבוד החברתי בימי בית שני? הריבוד החברתי בימי בית שני היה מאד ברור ומוגדר, והיתה חלוקה ברורה בין הקבוצות. נסקור את החלוקה הזו מהבטים כלכליים, חברתיים ורוחניים.

undefined

הרב זאב סולטנוביץ'

תסש"ה
11 דק' קריאה
הריבוד החברתי בימי בית שני
ראינו את מגמת הפיצול שהולכת ומתחזקת בעם היהודי למרות תהליך שיבת ציון, בנין המקדש ואפילו השגת העצמאות המדינית. עובדה היא שבסופו של דבר מגמת הפיצול גברה על מגמת השיבה והאחדות. עתה נציין כיצד אותה מגמה באה לידי ביטוי מובהק, עם השלכות מרחיקות לכת, גם מבחינה חברתית. דיברנו על הצד האידיאולוגי של שלושת הזרמים המרכזיים בעם ישראל, דיברנו גם על הצד הפוליטי שבהם, ואף על ההתאמה בין הצד האידאולוגי לצד הפוליטי: הפרושים, התנועה הגדולה בהנהגתם של חכמי ישראל, היוו את רובו של העם. מעמד חשוב היה לצדוקים ולבייתוסים, למרות שהיו מיעוט בעם היהודי, אך הם היו בעלי האמצעים, וחלקם היו הכהנים שבידיהם היה המרכז הדתי החשוב - בית המקדש. התנועה השלישית קטנה יותר בכמותה, ולכאורה אינה משמעותית, אך יתכן שהיתה לה השפעה לא קטנה, אם לא בתוך העם היהודי הרי למה שקרה מחוצה לו. אלו הם האיסיים, שרבים מהחוקרים מזהים אותם עם יושבי קומראן.

בערך בשנת הקמת המדינה התגלו באופן מופלא מגילות, ולאחר מכן בחפירות ארכיאולוגיות התגלו ממצאים רבים נוספים, המעידים על קהילות שחיו במדבר יהודה. לאחר זמן קצר הם הפכו להיות אחת התגליות המרעישות ביותר במדע הארכיאולוגיה המודרני, בחקר תולדות בית שני ובחקר המקרא (נמצאו עותקים רבים של קטעים מספרי המקרא. התברר שהנוסח שמשתמשים בו היום הוא הנוסח שקיים לפחות כ2200- שנה או קצת יותר, דבר שהרבה ממבקרי המקרא פקפקו בו, וטענו שזו עריכה ויצירה מאוחרת יותר).

צריך להבין שהפיצול החריף את ה"ריבוד החברתי", כך זה נקרא במדע הסוציולוגיה. כלומר, בכל חברה ישנם רבדים שונים, אנשים משכילים יותר ואנשים משכילים פחות, עירוניים וחקלאים-כפריים, אנשי שלטון ושררה ומשלמי המיסים, עשירים ועניים, מבוגרים וצעירים וכו'. כל חברה אפשר לחלק לרבדים שונים וכל חלוקה תהיה צודקת בהתאם למטרה. הריבוד הכלכלי-חברתי, כלומר הפערים בין עשירים לעניים ובין משכילים לשאינם משכילים, יכול להיות חריף ויכול להיות לא משמעותי ביותר. יש חברה בה ההבדלים בין העשירים לעניים אינם גדולים.

בדרך כלל בחברה פרימיטיבית, לאדם העשיר יש עז אחת נוספת על השני או חלקת אדמה אחת נוספת. ובחברה פרימיטיבית עוד יותר, אדם עשיר הוא זה שנולדו לו הרבה בנים וכולם ציידים, ואילו לעני יש רק בן אחד ואף הוא צייד לא מוצלח, כך שהראשון אוכל כל יום בשר טרי, והאחר מסתפק בבשר פעם בשבוע או הולך להתארח אצל שכנו... זהו ריבוד חברתי לא חריף. לעומת זאת, בחברה מפותחת יותר כאשר קיימות אפשרויות שונות של צבירת הון ואבטחתו על ידי ציוד מתאים, או באבטחה משפטית של בעלות קרקעות ונכסים וכו' - אז הריבוד החברתי נעשה יותר משמעותי, מכיוון שיש הצטברות הון מדור לדור, כפי שאומר העם: 'הכסף הולך לכסף', כלומר לעשיר יש נטיה להתעשר, והעני מתקבע במצב שקשה יותר ויותר להיחלץ ממנו.

לענין זה יש השפעות חשובות בכל חברה, על דעות, על התנהגויות ועל ציפיות שונות. אמנם ביסודו של דבר כל אדם הוא אדם, בין אם הוא צעיר בין אם הוא זקן, בין אם הוא עשיר בין אם הוא עני, אצל כולם קיימים אותם יצרים. עם זאת אפשר בהחלט לייחד התנהגויות מסויימות, המופיעות באופן סטטיסטי יותר בשכבה סוציו-אקונומית נחותה, כלומר, אצל אנשים עניים יותר ומרוחקים מן המרכז, לעומת התנהגויות אחרות שמופיעות יותר בשכבה של אנשים עשירים, מבוססים ובעלי שלטון.

יהודי ארץ ישראל והגולה
בבית המקדש השני העובדות מעניינות מאוד. כבר דיברנו על כך שאותם אנשים ששבו מבבל היו אנשים שלא היה להם מה להפסיד בבבל. הראשונים שהצטרפו לעזרא ונחמיה היו אותם 'עשרה יוחסין' 1 בלשון סגי-נהור, כיוון שרבים מהם לא היו מיוחסים כלל ועיקר, ממזרים, אסופים וכו'. בדרך כלל לאנשים מסוג זה אין מה להפסיד בשום מקום. לעומת זאת יש להם מה להרוויח אם ילכו למקום חדש. בעצם זה שהם הראשונים נפתח להם צוהר לעתיד חדש, לסיכוי גדול יותר בחייהם. כך יישבו את אוסטרליה, את ארה"ב ואת דרום אפריקה. פושעים, נרדפים, עניים, הרפתקנים, אלו שברחו מהממסד הרגיל, אלה שהיו צריכים לשבת בכלא מפני שלא שילמו את מיסיהם או מפני שהתנגדו פוליטית או דתית למשטר הקיים וכדו' - הללו היו מוצאים מקלט במרחבים חדשים שעדיין לא חולקו, ועדיין לא היה שם שלטון ממוסד. הם היו הראשונים שבאו. זרם העולים לארץ נמשך, ובמשך הזמן כמובן שחלק נעשה עשיר יותר וחלק נשאר בעניותו.

הקהילה היהודית בבבל ולאחר מכן גם הקהילות היהודיות במצרים וברומא היו קהילות עשירות יותר מן הממוצע בארץ ישראל. כך נמשך הדבר זמן רב למרות שליהודים לא היה שוויון מלא במקומותיהם, לפחות לא במדינות תחת השלטון ההלניסטי-רומי. הם לא יכלו לקבל כל תפקיד, משום שלא נחשבו כאזרחי רומא. רק אזרח רומי יכול היה להצביע ולהשפיע על המערכת הרומית, למרות שבתקופת האימפריה גם לזכויות אלו לא היה משקל רב. לאזרחי רומא חילקו בחינם "לחם ושעשועים", כפי שאומר הפתגם הרומי. השעשועים היו קרקס ומלחמת גלדיאטורים ('לודרים' כפי שהם נקראים בגמרא) - אלו שבויים שנלקחו במלחמה ואומנו במיוחד להילחם זה בזה או עם בעלי חיים טורפים, למשל להילחם באריה שלא האכילו אותו יום או יומיים, וברור שלא היה במצב רוח טוב... העם הרומאי ישב מסביב באמפי-תאטרון, הסתכל ונהנה, כפי שכיום נהנים האנשים מאיגרוף, מי "יכניס" למי, האם יצא דם או שמא עדיין לא נשפך דם, האם ניפחו את העין או לא, הנאה זו היתה כבר אז.

ליהודים בגולה תחת שלטון רומא, ברוך ה', לא היתה "זכות" להשתתף במופעים אלו, אבל המעמד הכלכלי, באופן סטטיסטי, היה גבוה יותר מאשר בארץ ישראל. וזאת למרות שארץ ישראל נחשבה לאחת הארצות הפוריות ביותר מבחינה חקלאית בעולם הרומי. לא פלא הוא שמדינת ישראל הפכה להיות אחת הארצות החקלאיות המצוינות בעולם, כך היה גם בזמן בית המקדש השני. היה עיבוד קרקע מצוין, והישגים חקלאיים יוצאים מן הכלל.

על פי חשבונו של פרופ' הראל, מומחה לגיאוגרפיה היסטורית, ארץ ישראל היתה המקום היחיד בעולם בה שיעור ניצול הקרקע והתאמתו לצרכים חקלאיים היה שישים אחוז מכלל הקרקעות בארץ! כל הטֵרַסות אותן אנו רואים בדרכים, שחלקן עדיין מעובדות על ידי ערבים, אלה טרסות שנעשו על ידי החקלאים היהודיים בימי בית שני. היתה להם שיטה מצוינת לאגירת מים, ואגירת שכבת הקרקע הפוריה שנסחפת בדרך כלל עם מי הגשמים השוטפים במדרון - וזאת על ידי בניית הטרסות. הטרסות הן מעין מדרגות די רחבות כדי לעבד אותן. הם ידעו לנצל את העמקים וההרים, האזורים השחונים והאזורים הגשומים, על ידי חלוקת מים נכונה. בורות המים האדירים שנמצאו במקומות שחונים כמו במדבר יהודה ובנגב, מעידים על חקלאות פורחת מאוד. בזכות שיטות אלו עלתה רמת החיים בארץ ישראל באופן יחסי, אבל באופן סטטיסטי היהודים בגולה היו עשירים יותר מאשר בארץ ישראל.

ענין חשוב נוסף, במיוחד בעולם הרומי ויותר מאוחר גם בבבל, הוא ההתיישבות בערים. היהודים בגולה התיישבו בערים הגדולות, ולא התעסקו בחקלאות, בגלל החוקים השונים וחלוקת הקרקעות באותן המדינות. כך המצב באלכסנדריה של מצרים, ברומי העיר, בערים אחרות באיטליה ובכל רחבי המזרח התיכון. בבבל המצב היה שונה, היהודים ישבו בכפרים אבל העיסוק בחקלאות לא היה חשוב. אולי זאת הסיבה שיהודי הגולה היו יותר עשירים בממוצע, מכיוון שעסקו יותר במסחר ומלאכה שסיכויי הרווחים בהם לאדם מוכשר, רבים יותר לעומת הרווחים היציבים יחסית בעיסוק חקלאי. יש לציין, כי באותן ערים, כמו באלכסנדריה וברומי כמעט שאין אנו מוצאים עקבות של צדוקים. אין מעמד לאותו צד שהיה חשוב ובעל השפעה בארץ ישראל עד כדי יצוג הקהילה היהודית הארץ-ישראלית בפני השלטון הזר. מעמדם נשען במידה רבה על הכהנים הגדולים שחלקם היו מכת הצדוקים. אבל בקהילות הגולה מעמדם של הפרושים היה נכבד יותר, משום שעיקר הענין היהדותי התבטא בלימוד התורה והדרכת חכמים, ופחות בענין בית המקדש. ואף אם היה ענין בבית המקדש הוא התבטא רק בשליחת כספים, מתנות וקרבנות.

שאלה: איך תתכן מציאות שצדוקי תופש את הכהונה הגדולה? אם רוב העם היה פרושי, איך הם נתנו משרה כל כך גבוהה לצדוקי?

תשובה: ראשית, יש ירושה בדבר, אך חוץ מזה ברור לגמרי שהיה שלטון זר או מלך שקבע בפועל מי יהיה הכהן הגדול, ומי שהתחנף היטב ושילם בעין יפה קיבל את המשרה. אמנם הסנהדרין בדרך כלל היתה פרושית, אף שלפעמים נכנסו לתוכה חכמים בעלי נטייה צדוקית והיו בבחינת מיעוט שהפריע. מכל מקום המאגר העיקרי לחברי סנהדרין היו בתי המדרש שנוהלו על ידי גדולי החכמים הפרושים, ועל ידי כך אפשר היה לשנות בקלות יחסית את הרכב הסנהדרין. לעומת זאת במשפחות כהונה חשובות מעמד הצדוקים התבסס ולא היה שום מוסד מסודר שיכול היה לשנות את המצב הזה מעיקרו.

אכן, היו כאלה שלא הגיעו לבית המקדש, והיו שאף התנגדו בפועל, ופעם אף רגמו את הכהן הגדול באתרוגיהם 2 . היו הפגנות של מורת רוח מהתנהגות לא נאותה של כהנים שלא קיבלו את הוראת חכמים, שבנוסף לניסוך היין הכתוב במפורש בתורה, צריך גם לנסך את המים כפי שנלמד בתורה שבעל פה מן המקרא 3 . העם התמרמר אבל לא יכול היה לעשות יותר מדי. אפשר לא לקבל דברים מסויימים כאשר אין זקוקים להם, אבל בית מקדש יש רק אחד, ובו כהן גדול אחד העושה את העבודה. האם בגללו לא יבואו אנשים לבית המקדש? התחרות היתה בין זרועות השלטון השונות, והיו חיכוכים לא פשוטים. הפרושים שלטו בסנהדרין, זוהי הרשות המחוקקת והשופטת, הגוזרת גזרות ומתקנת תקנות. והצדוקים שלטו לרוב בבית המקדש, ולאחר מכן שלטו גם בממלכה, זו הממלכה החשמונאית שאיחדה את שני התפקידים יחדיו.

אם כן, אנחנו רואים, שנוצרים הבדלים בין יהודי הגולה ליהודי ארץ ישראל לא רק מבחינה גיאוגרפית, שאף זה הבדל כשלעצמו, אלא גם מבחינה מעמדית כלכלית, וגם מבחינה אידאית.

יהודה, הגליל ועבר הירדן
בתוך ארץ ישראל עצמה המרכז הוא ירושלים ויהודה. ירושלים היא מרכז טבעי, שם נמצאים בית המקדש ובית המלוכה, יש בה חכמים וסנהדרין. דווקא בערי יהודה שהן פחות חשובות מירושלים, היו בתי מדרש חשובים של חכמים שונים. שתי יחידות אדמיניסטרטיביות אחרות היו בארץ ישראל - עבר הירדן והגליל. המרחקים ביניהן לא היו כל כך גדולים, אבל צריך לקחת בחשבון שאלו מרחקים ארוכים לאדם רגיל שרוכב על חמור. צריך מספר ימי רכיבה כדי להגיע מהגליל, מן הגולן או מעבר הירדן עד לירושלים. עובדה זו יצרה בעיה מסויימת. מצד אחד עבר הירדן והגליל היו מחוזות די עשירים עם חקלאות מפותחת ודשנה, אך מצד שני נוצר ועוצב שם מעמד מיוחד שאחר כך נקרא בפי חכמים 'עמי הארץ'. אלו היו חקלאים רחוקים מן המרכז, רחוקים מן הלימוד ורחוקים מן הידיעה המבוססת והמדוקדקת. מצב כזה הזמין בעיות בתחום האידיאולוגיה הרוחנית והפוליטית גם יחד. המעמד כמובן אינו קובע את רמת הכישרון, כלומר, אנשים מוכשרים נולדים בכל המעמדות ובכל המרחקים, אולם אם אין להם מזון תרבותי מעוצב ומדוקדק, הכשרונות מצמיחים פרא.

אמנם, היו אלה אנשים מספיק עשירים כדי שלא יזדקקו למישהו אחר, אבל לא מספיק עשירים כדי "לכבוש את המלכה בבית", כדי להפוך עיר שדה למרכז, כדי להפוך את האזור שלהם למרכז היהדות.

שאלה: האם היו בתי מדרש בתקופה זו בערי יהודה?

תשובה: ידועות לנו כמה ערים, למשל, יבנה, ביתר ולוד, אך הן מתקופה קצת יותר מאוחרת. מכך שאומר רבן יוחנן בן זכאי לפני חורבן בית שני "תן לי את יבנה וחכמיה" 4 , אנו מבינים שביבנה שבשפלת יהודה היה בית מדרש. היו עוד בתי מדרש, אך לא כולם מוזכרים בתקופה זו. מיד לאחר חורבן בית המקדש אנו מכירים לפתע את בני ברק ולוד. בתקופה הרבה יותר מאוחרת בתי המדרש עברו לגליל, לציפורי, לאושא וטבריה. גם בקיסריה היה בית מדרש, וזאת מפני מעמדה הכלכלי החשוב שמשך אליה יהודים רבים.

מכל מקום, בארץ ישראל המצב פרובלמטי. בארץ יש אוכלוסיה יהודית לא מועטה. לפי הערכת החוקרים הזהירים ביותר, לקראת חורבן בית המקדש השני ישבו בארץ כשני מיליון וחצי יהודים. יש שיטות שונות איך לחשב את זה, לפי שטחים חקלאיים, לפי היבולים החקלאיים, לפי תצרוכת הלחם לנפש, כל זה נותן הערכה כלשהי. יש המדווחים על מספרים הרבה יותר מופלגים. פלביוס למשל, טוען שהיו כאחד עשר מיליון יהודים בארץ ישראל בלבד! כמובן שהחוקרים אינם מאמינים למספר עצום שכזה. מי יודע מיהו הצודק. עכשיו ניתן לשאול מדוע אם כן פלביוס כתב מספר כל כך גדול? ואולי הוא צדק יותר? ויתכן שהאמת באמצע. בכל אופן היתה בארץ אוכלסיה גדולה, וחלק ניכר ממנה התגורר רחוק מהמרכז.

הריבוד החברתי גורם לאותם מתחים שקיימים בין עשירים ועניים ובין השולטים לנשלטים שבארץ ישראל. לכך נוספת מפעם לפעם גם התסיסה הלאומית. לפני עצמאות החשמונאים התסיסה היתה נגד השלטון ההלניסטי, בין אם היה מצרי או סורי. היתה זו תסיסה לאומית וטיפוח הרצון לעצמאות לאומית כקדם, כפי שהיה לפני גלות בבל, וכמובן נשיאת עיניים אל מלכותם של דוד ושלמה. העצמאות המדינית בממלכת החשמונאים החזיקה זמן קצר יחסית, עד אשר הרומאים כבשו את ארץ ישראל וירושלים.

מדיניות הרומאים מייצגת דוגמא למדיניות נבונה וזהירה, כלומר, לא ליצור נקודות חיכוך עם האוכלוסיה המקומית כשהן מיותרות, אלא להנות מפירות הכיבוש, בעיקר הכלכליים. לכן הכיבוש לא היה אלים מדי. מדיניותם היתה לא לשרוף יותר מדי, לא להרוס יותר מדי ולא לרצוח יותר מדי, כל עוד המערכת פועלת כתיקנה ומניבה הישגים מדיניים וכלכליים תדיר. לכן הם השאירו את בית המלוכה על כנו, כמובן עם סמכויות מוגבלות מאוד, בדרך כלל סמכות של מדיניות פנים וכמעט ללא מדיניות חוץ.


המשבר בבית מלכות חשמונאים
בבית המלכות החשמונאית היה משבר ערכי דתי, כאשר מלכי החשמונאים נעשו צדוקים, וכפי שמציין הרמב"ן 5 המשבר החל בעצם זה שכהנים גדולים מחליטים להיות מלכים, ואינם מחפשים את האלטרנטיבה השלטונית הנכונה והרצויה, דהיינו איש מבית דוד שיהיה מלך. אחר כך החלו פגעים של השלטון. אחד מהם זו ההחלטה של יוחנן הורקנוס או של בנו (עוד לפני הכיבוש הרומי), לגייר בכוח את האדומים, שהיו שבט שֶמי לא גדול, כלומר "קרובים רחוקים" שלנו. האדומים היו מובלעת בתוך ארץ ישראל. התפישה השלטונית גרמה להחלטה בעלת משמעות דתית רוחנית ממדרגה ראשונה. מה פירוש יהודי? בממלכת החשמונאים 'יהודי' נעשתה הגדרה משפטית מדינית! יהודי איננו הגדרה רוחנית דתית ואפילו לא הגדרה אתנית-לאומית אלא הגדרה מדינית. ופירושו של דבר, שכדי לקיים את השלטון ולהפוך את כל הנתינים בגבולות המדינה לשווי ערך, אקט הגיור יהפוך לענין של מדיניות ולא ענין רוחני כפי שההלכה מחייבת. התקבלה החלטה חריגה, שלא על דעת חכמים, לגייר בכפיה את האדומים. לאחר מכן אנו מוצאים אחד מהם, הורדוס, בן של אדומי מגויר, כחתן בבית המלך.

הורדוס
אביו של הורדוס היה שר הצבא בממלכת החשמונאים. האדומים ירשו כנראה תכונות אלה מסבא שלהם - עשיו... בנו הורדוס, נעשה חתן בבית המלך. תרבותה של רומי התפשטה והיתה לאופנה השלטת באיזור הים התיכון, ועל כן אביו של הורדוס חינכו ברוח רומאית ולא ברוח היהדות.

הורדוס היה איש בעל שאיפות וציפיות אשר חרגו הרבה מעבר למידת ההשפעה שיש למעמדו של חתן בבית המלוכה, ואפילו מעבר להשפעה שהיתה לאביו שהיה שר בממלכה. הוא רצה להיות מלך, להיות איש גדול וחשוב, על כן עשה פעולות שונות ורבות כדי לגרום לכך שציפיותיו ושאיפותיו יתגשמו. הורדוס היה גם פוליטיקאי ערמומי, אמנם הוא לא כל כך הצליח, אך עם זאת הוא ניסה לנצל הזדמנויות שונות: באותה תקופה רומי נקלעה למלחמת אזרחים קשה בין אחיינו של יוליוס קיסר, אנטוניוס, לבין בנו המאומץ של יוליוס קיסר, אוקטבינוס אוגוסטוס. אנטוניוס התבצר במצרים. היתה זו עמדה חשובה מאוד, מפני שמצרים היתה אסם התבואה של רומי. הוא עצר את כל האניות שיצאו ממצרים במטרה להרעיב את איטליה, ולגרום לסנאט הרומאי ולאצילי רומי להרוג את אוקטבינוס ולהכתיר אותו לקיסר. היה גם קרב באיטליה עצמה שאנטוניוס ניצח בו. אמנם הוא היה אחיינו של יוליוס קיסר, אולם הוא לא ניחן בתכונות של דודו, שהיה איש מוכשר ביותר. אנטוניוס הפליג למצרים כדי לתופשה כערובה לעוצמתו, שם הוא ניהל רומן סוער עם קליאופטרה המלכה המצרית. הורדוס הצטרף לצידו של אנטוניוס, מפני שהוא היה קרוב לארץ ישראל ומפני שהלחם היה בידו. הוא הבין שאיטליה לא תוכל להחזיק מעמד ללא הלחם המגיע ממצרים, לכן חשב הורדוס שאנטוניוס ינצח. הוא פעל בדרכים שונות על מנת להביע את נאמנותו המוחלטת לאנטוניוס, הוא אף נסע אליו וכתב לו אגרות.

אלא שהעניינים התפתחו אחרת. אוקטבינוס יצא למהלך צבאי מבלי לחכות לרעב שיפקוד את איטליה. הוא ערך מספר קרבות בהם ניצח את אנטוניוס וקליאופטרה, והתפנה לעשות סדר בממלכתו ולבוא חשבון עם כל ידידי אויבו. ובכן, הגיע הזמן לעשות חשבון עם הורדוס שהיה אחד הראשונים. הורדוס עשה מהלך אמיץ מאוד: במקום לברוח כדי להציל את עורו, הוא נכנס לבדו לאהלו של אוקטבינוס הפקיד את חייו בידו, והביע לו את מלא נאמנותו. והוא אכן הצליח! אמנם אוקטבינוס לא היה מצביא גדול כמו יוליוס קיסר, אבל הוא היה מדינאי חשוב. הוא הבין שיש סיכוי רב שאם הוא יסלח לאויבו, שהיה אויבו בגלל ענייני פוליטיקה, ולא אויב אישי, הוא יהיה נאמן לו יותר מאשר אדם אחר. הוא סלח להורדוס והטיל עליו קנס מסויים.

הורדוס שב להיות מלך ביהודה, והוא פותח במבצע בנייה רחב היקף, הכולל את בניית בית המקדש, מבצרים לאורך המדינה כולה, מצדה, הרודיון וכו'. היו אלה מבצרים יפהפיים מבחינה ארכיטקטונית. הוא כמובן לא היה המתכנן או המבצע, אך הכל נעשה במימונו.

באותו זמן עוסק הורדוס ברציחה שיטתית של כל בית חשמונאי. העם רחש לו שנאה עזה. לקראת מותו הוא תכנן משהו נוסף: הוא נתן פקודת סתר שביום מותו, בין אם ימות באופן אלים ובין אם ממחלה, באותו יום יהרגו גם את חכמי ישראל. הוא ידע עד כמה העם שונא אותו, וכדי שיום מותו לא יהפוך ליום שמחה, אלא יהיה יום אבל, יש לרצוח בו ביום את חכמי ישראל. לשמחתנו, עבדיו של הורדוס לא קיימו את מצוותו מפני שידעו שלא יבואו על שכרם, שהרי הורדוס כבר מת, ואם יבצעו את הפקודה האיומה הזו אפשר שיענשו קשות. מעניין שרודנים איומים המרוכזים בעוצמת שלטונם בלבד נוטים לאשליה שעוצמה זו תשפיע על סביבתם אף אחר מותם, ואימתם תהא על הסובבים כאילו הם עדיין חיים. הם בעצם לא תופשים את עובדת היותם בני תמותה ממש.

בעקבות מלכות הורדוס
מה היו ההשלכות של מצב זה? מלכות הורדוס היתה מלכות די חזקה. השנאה העזה שרחש העם לבית המלך, הניגוד העצום בין בית המלך לחכמים, הבניה האדירה שמומנה מכספי המיסים של החקלאים, יצרו תסיסה קשה מאוד ורצון לשנות את המצב מעיקרו. כך נוצרו תנועות שונות, במיוחד בקרב עמי הארץ, שקינן בהם ידע מקוטע ולא ברור על חזון משיחי ורצון לעצמאות. נוסף על כך משבר תרבותי כללי פקד את התרבות האלילית הרומית (עליו נרחיב בפרקים הבאים). כל זה יצר מאוויים ותחושות שיכול להיות שהכל יתהפך, שהכל ישתנה, שלא יתכן שמהלך כל כך אכזרי ומפלצתי כמו מלכותו של הורדוס ישאר לאורך זמן. נוצר מצב תוסס, עם הרבה מאוד ציפיות ותחושות ניכור קשות. ישנה נכונות לשנות את המצב בדרכים שונות, אם בדרך מעשית של מרד מזוין ואם בדרך רוחנית על ידי פעולות שונות ומשונות, מיסטיות ואחרות. זה הרקע לאותן תהפוכות שהביאו ללידתה של הנצרות ולחורבן בית המקדש.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il