ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
מתמודדים עם הקורונה באתר ישיבה. היכנסו כעת!
בית המדרש מדורים פרשת שבוע

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים

42
מוקדש לרפואת
מרים בת חיה גיטל
לחץ להקדשת שיעור זה
הזמן ומשמעותו הטרידו מאוד את רבותינו בכל הזמנים. אי היכולת לחזור לעבר או לעבור אל העתיד, היוו אתגר מתמיד. בעשרות השנים האחרונות, קביעת הזמן באופן מדויק, מלווה את חיינו בכל שניה. הנגישות לשעונים מדויקים הפכה להיות קלה ביותר. עיון בתנ"ך מגלה כי אחד הכללים החזקים והמשמעותיים יותר בהבנת כתבי הקודש, הוא: "אין מוקדם ומאוחר בתורה" (ובנ"ך) (ירושלמי ראש השנה פ"א ה"א ועוד רבים, גם הרמב"ן המנסה למעט יותר מרש"י בשימוש בכלל זה איננו חולק עליו עקרונית).
ננסה להבין מה פשרו וחשיבותו של כלל זה, דווקא בימים בהם אנו חוזרים, בכל יום לפחות ארבע פעמים, על מטבע הלשון שטבעו חכמים: "על הניסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, ובהקשר של הפסוק הראשון בפרשתנו, וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים, הקובע לכאורה נקודת זמן ביחס לחלומותיו של פרעה ולעלייתו של יוסף לכס השלטון, כמשנהו.
אבן עזרא על הפסוק הראשון בפרשתנו (בראשית מ"א א) מעיר: "לא פירש הכתוב תחלת זה החשבון, וכן ויהי מקץ ארבעים שנה (ש"ב ט"ו ז), וכן ובעוד ששים וחמש שנה (ישעיהו ז' ח) וכן ויהי בשלשים שנה (יחזקאל א' א). ויתכן להיות שזה החשבון ליציאת שר המשקים מבית הסהר, או לשבת יוסף שם. וטעם ימים כבר בארתיו".
רבי אברהם אבן עזרא, בדבריו הקצרים, מעורר שתי שאלות:
הראשונה: מספר פעמים התנ"ך מציין שעבר זמן מסוים עד שאירוע מסוים התרחש, אבל העיקר חסר מן הספר, הכתוב איננו מפרט ממתי מונים או מהו האירוע שממנו מונים זמן זה?
השאלה השניה נראית לכאורה הרבה יותר פשוטה, אבל בעיון נוסף מסתתרת מאחוריה בעיה עקרונית, מה משמעות הביטוי יום ביחיד או ברבים.
נברר תחילה את השאלה הראשונה.
אבן עזרא עצמו מציע שני פתרונות על דרך ה"יתכן", לבעיה המקומית:
הראשון: "שזה החשבון ליציאת שר המשקים מבית הסהר". כיון שהמאורע האחרון שנזכר בתורה, לפני ציון זה, הוא התקיימות פתרונו של יוסף לחלומות של השרים, הרי שעברו שנתיים מאז. לפתרון זה מקור גם בדברי חז"ל. בסדר עולם רבה (פרק ב) מצינו: "אלה תולדת יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה (בראשית ל"ז ב), ירד יוסף למצרים ועשה בבית פוטיפר י"ב חדשים, ... ועשה בבית האסורים י"ב שנה". נצרף לדברים אלה את המופיע במדרש בראשית רבה (פרשת מקץ פרשה פט ג):
" "אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו" (תהלים מ' ה) זה יוסף, "ולא פנה אל רהבים", ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים".
לפי זה יוסף ישב בבית האסורים עשר שנים, לפני שפתר את החלומות והתעכב שם עוד שנתיים, בגלל ששם מבטחו בשר המשקים. שנתיים אלה מופיעות בתחילת פרשתנו. נוסיף כי התורה הפרידה שנתיים אלה מהעשר הקודמות כדי ללמד אותנו פרק בנושא אמונה ובטחון. הסברנו את הלקח בדברינו על שבת ראש השנה תשס"ד :
הפתרון השני: "או לשבת יוסף שם", שונה לחלוטין מהפתרון הראשון. לפי הצעתו השניה של ראב"ע, עברו שנתיים ימים מאז האירוע עם אשת פוטיפר והכנסתו של יוסף לבית האסורים.
לשיטה זו יוסף היה אסיר רק שנתיים והוא לא נדרש לשלם על פנייתו לשר המשקים.

לשתי השיטות צריך לשאול מדוע הפך יוסף לאסיר? (לשיטה הראשונה למשך עשר שנים ולשיטה השניה למשך שנתיים?) וצ"ל שהתשובה נמצאת בדברי רש"י המבוססים על דברי הגמרא (סוטה דף לו ע"ב) שליוסף הייתה הו"א לחטוא עם אשת פוטיפר. עם צדיק גמור כמו יוסף, הקב"ה מדקדק כחוט השערה. גם על מחשבה מסוג זה, הצדיק נדרש לשלם מחיר יקר, זהו המסר המסתתר מאחורי ציון הזמן הפותח את פרשתנו.

בפרשיות הבאות נמשיך לדון בנושא. בינתיים נמשיך להודות לקב"ה
על הניסים ועל הנפלאות שעשה לנו ולאבותינו בימים ההם בזמן הזה.
עוד בנושא פרשת שבוע
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il