ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- מאמרים נוספים בארץ אגדה
"העיד רבי ישמעאל בן סתריאל מערקת לבנה לפני רבי: במקומנו מפשיטין את המתה ומלבישין את החיה... חזרין (מיני חזרת, חסה) שבמקומנו יש להם ששים ריבוא קלפים, יתוש שבמקומנו יש לו ששים רבוא קלפים בבית המסס (מקום במערכת העיכול) שלו. פעם אחת נפל ארז אחד שבמקומנו (והיה גדול מאוד) ועברו ששה עשר קרונות על חודו. פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני (עוף גדול) וטיבעה ששים כרכים ושיברה שלש מאות ארזים..."
במאמר "חזרת עם ששים רבוא קלפים". התבאר שהעדות הראשונה של רבי ישמעאל בענין הפשטת המתה והלבשת החיה נראית כמרמזת למסורת המקובלת בעם ישראל בענין 'גלגול נשמות', וכפי שהיא מרומזת בתורה במצוות הייבום. והעדות בענין הפשטת המתה מרמזת שהנשמה שהיתה מלובשת בגוף שמת חוזרת ומתלבשת בגוף שנולד לחיות. והתבאר ששתי העדויות הנוספות בענין ה'חזרת' (חסה) שיש לה ששים רבוא קלפים ובענין היתוש שיש ב'בית המסס' שלו ששים רבוא קלפים, מרמזות שנשמות ישראל הן ביסודן 'ששים רבוא' והן חוזרות בגלגול, וכל אחת מהם רשומה כביכול ב'קלף' בפני עצמה וניתנת ב'גוף'. והתבאר שיש גם מציאות של 'עיבור' והיא כאשר נשמה באה באופן זמני ובתור 'אורחת', בתוך גוף שנקבעה בו כבר נשמה, ופעמים רבות הנשמה האורחת באה כדי לסייע לאדם בנסיונותיו.
ונראה שגם העדויות הנוספות שלו בענין ה'ארז' ובענין 'ביצת בר יוכני' מרמזות לענין ה'גלגול' וה'עיבור', וכלקמן.
מאמרים נוספים בארץ אגדה (81)
הרב מרדכי הוכמן
32 - רבי שמעון בדרך לרומי
33 - ביצת בר יוכני
34 - רב קטינא ובעל האוב
טען עוד
ה"ארז" מוזכר בתהילים (צב):
"מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת: ... צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה: שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱ-לֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ: ..."
ה"ארז" וה"תמר" מסמלים את לומדי התורה שהם שתולים בבית ה'. התיאור 'ארז אחד שבמקומנו' נראה כמתייחס לדמות תורנית מיוחדת, ודומה למובא במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח, שירה, ט, לפי הגהות הגר"א ובתוספת ביאור):
" 'שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים [וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר] (שיר השירים ו,ח). 'שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת' אלו 'ששים רבוא' מבן עשרים שנה ולמעלה (שנמנו במנין ישראל במדבר), 'וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים' אלו שמונים רבוא מבן עשרים שנה ולמטה (שהיו צעירים ולא נכללו במפורש במנין), 'וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר' אלו הגרים שאין להם מנין. אף על פי כן (כאמור שם בסמוך בשיר השירים) 'אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי [אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ]' - זה משה שנשקל כנגד הכל (שהוא שקול כנגד ששים רבוא שנימנו מישראל וכנגד צעירי ישראל שלא נמנו וכנגד הגרים). וכבר היה רבי יושב ודורש שילדה אשה במצרים 'ששים רבוא' (וזהו רמז ליוכבד אמו של משה רבנו). נענה תלמיד אחד מלפניו ואמר לו: רבי מי גדול? העולם (הזכויות של כלל אנשי הדור) או הצדיק (הזכויות של הצדיק)? אמר לו: הצדיק. (שאל התלמיד) למה? (והשיב רבי, שכך מצאנו בדור יוצאי מצרים) כשילדה יוכבד את משה היה שקול כנגד כל העולם כולו, וכי היכן מצינו שהיה משה שקול כנגד הכל? שנאמר 'כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל' (במדבר כו,ד)..."
ונראה ש'ארז אחד' שרבי ישמעאל מספר עליו מרמז לנשמת משה רבנו מוסר התורה. וכבר פירש כך המהרש"א וכתב:
"דפלפול וחידוד של התורה לא ניתנה רק למשה, אבל הוא בעין טוב נתן לישראל ולתלמידיו גם פלפול התורה, וע"כ לא יבא שום תלמיד לעומק ושורש ענין בלי רב המלמדו כמו משה ליהושע ויהושע כו'. ועל זה אמר כשמת משה שהוא הארז האחד שנפל אז אח"כ עברו עליו מדור לדור עד ששה עשר קרנות, שהוא משל לששה עשר דורות דמקבלין זה מזה על חידושו ופלפולו שניתן כבר למשה".
בהסבר המהרש"א - שפלפולו של משה נמשך עד ששה עשר דורות – יש קושי, שהרי ששה עשר דורות ממשה חלפו כבר בימי בית ראשון, ואילו פלפולה של התורה נמשך גם בדורות שלאחר מכן, ונראה לפרש את דברי רבי ישמעאל בן סתריאל לפי המובא בזוהר בעניין הגלגול והעיבור (רעיא מהימנא, פנחס, דף רטו,א. מתורגם ובתוספת ביאור):
"ובגלל זה (ענין ה'גלגול' וה'עבור') אמר משה 'וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם' (דברים ג,כו), כאן רמוז סוד העבור, הרועה הנאמן (משה רבנו) הציל 'ששים רבוא' כמה פעמים, שהוא בא בגלגול. ובגלל זה את הזכויות של כולם תלה הקב"ה בו. ובגלל זה אמרו חכמים 'אשה אחת ילדה במצרים ששים רבוא בכרס אחד' משום שזכויות כולם תלויות בו".
והדברים מתפרטים יותר בתיקוני זוהר (תקונא שתין ותשע. דף צט,א, מתורגם ובתוספת ביאור):
"והתפשטות משה היא בכל דור ודור ובכל צדיק וחכם שמתעסק בתורה עד 'ששים רבוא' להשלים את כולם מהפגם שלהם".
ונראה ש'ששה עשר' קרונות שעברו על ה'ארז' מרמזים ל'רבוע' ולמשמעות הסמלית שלו, וכדלקמן.
עיגול וריבוע
מצאנו במסכת עירובין ובמסכת סוכה אמרות תמוהות שקשורות ליחס שבין העיגול והריבוע. במשנה במסכת עירובין (דף עו,א) מובא שחלון שנמצא בין שתי חצרות וגודלו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, מאפשר (באופן מסוים) להחשיב את שתי החצרות כחצר אחת. ובתלמוד אמר ר' יוחנן שגם חלון עגול שמקיף ריבוע שכזה מאפשר להחשיב את שתי החצרות כאחת, ואמר ר' יוחנן שהיקף חלון שכזה הוא עשרים-וארבעה טפחים.
החלון שנזכר במשנה שם שגודלו 'ארבעה על ארבעה' יש בהיקף שלו ששה עשר טפחים. ובתלמוד הקשו שאורך העיגול שמקיף חלון שכזה הוא כשבעה עשר טפחים, ומדוע אמר רבי יוחנן שיש בהיקף עשרים וארבעה טפחים. ותירצו שם תירוץ בשם דייני קיסרי שקשה להבין אותו. וכתב שם הריטב"א: "והנכון בעיני כי דברי דייני דקסרי ודברי ר' יוחנן אמת! אלא שאמרו במליצה וחידה..." . וניתן ליטול את היסוד שכתב הריטב"א - שדייני קיסרי ור' יוחנן דברו בדרך מליצה וחידה - ולבאר את המשל והחידה בכיוון של השקפת עולם שקשורה למספרים אלו.
הקו ה'עגול' מסמל את עולם הטבע הגשמי שאומות העולם קשורים אליו; ואילו הקו ה'ישר' מסמל את העיסוק בתורה ובתפילה שהם מיוחדים לעם ישראל (כמובא בהערת השולים ). ה'ריבוע' מדגיש ביותר את המשמעות של 'קו ישר', והוא מסמל את התורה ואת המשפט ואת יחסם לעם ישראל, וכן מצאנו שחושן המשפט מייצג את כלל ישראל – "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת־שְׁמוֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל־לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל־הַקֹּדֶשׁ" (שמות כח, כט), וחושן המשפט היה "רָבוּעַ" (שמות לט, ט), וכן מהעיון בסוגיה בבבא בתרא (דף יד, א) מתבאר שלוחות הברית היו מרובעות. ומאידך, ה'עגול' מסמל את העמל בענייני העולם הזה, שנראה שמלכתחילה הם נועדו לאומות העולם.
ששה עשר לעומת עשרים וארבע
ידוע מאמר החכם – שה'הכרח' לא ישובח ולא יגונה. מרבית בני האדם מוכרחים לעמול למחייתם, ואין לשבחם או לגנותם על כך. אך הגדרת צרכי המחיה אינה ברורה דיה. יש מי שזכו ונראה לכולם שהם עמלים רק לצרכיהם ההכרחיים ומרבית מעשיהם הם באופן גלוי באמצעות עמל התורה והתפילה. ונמצא שהם מקשרים בין ה'חצר' הסמלית של 'העולם הזה' לבין ה'חצר' הסמלית של 'העולם הבא' דרך 'חלון מרובע'; והיינו באמצעות התורה והתפילה, באמצעות החלון שנועד מלכתחילה לעם ישראל. וזהו חלון שהיקפו 'ששה עשר'.
מאידך יש אנשים שרודפים אחר העושר ומשקיעים בכך כמעט את כל זמנם. רדיפה זו יש בה גם פן חיובי, משום שבזכותה מתפתח העולם ומשתכלל, ונוצרים מקומות תעסוקה גם לאחרים שאינם רודפים אחר העושר. לכאורה דרך חיים זו נועדה מלכתחילה לאומות העולם ש'הקו העגול' מסמל אותם, ויש לחקור האם אדם מישראל יכול לקשר בין ה'חצר' הסמלית של 'העולם הזה' לבין ה'חצר' הסמלית של 'העולם הבא' דרך 'חלון עגול; והיינו באמצעות ה'מרדף אחר העושר'. בבבא בתרא (דף כה, ב) מבואר ש'שולחן לחם הפנים' מסמל את העושר. סמל זה קשור למספר 'עשרים וארבע', שכן בתורה (ויקרא כד, ה) נאמר שיש לשים על השולחן שתים עשרה חלות שכל אחת מהן עשויה משני עשרונים סולת; ונמצא שבסך הכל יש על השולחן 'עשרים וארבעה עשרונות'. ונמצא שכאשר רבי יוחנן אמר שהעיגול שמקיף רבוע שיש בו 'ששה עשר, הוא עיגול שיש בו 'עשרים וארבעה' הוא מרמז שצריך שיהיה קשר בין 'החלון העגול' (השגת העושר) שסמלו הוא 'עשרים וארבע' לבין החלון הרוחני שסמלו הוא 'ששה עשר'.
'ששה עשר קרונות' לעומת 'עשרים וארבע קרונות'
ה'קרון' הוא סוג של עגלה שנוסעת על 'גלגלים' 'עגולים', וה'קרון' מסמל חיבור לענייני העולם הזה שסמלו הוא ה'עגול'. והתיאור 'ששה עשר קרונות' מרמז שקרונות אלו שבנויים על גלגלים (עגולים) הם קשורים במהותם למספר 'ששה עשר' שהוא מסמל את הריבוע והתורה. ודבר זה הוא מפני שהתפשטות נשמת משה שהוא ה'ארז האחד' היא בכל דור ודור, ובכל מי שעמל בתורה מתנוצצת נשמת משה . ולכן למרות שאנשים אלו עסקו בענייני העולם הזה, כיוון שהם עמלו בעולם הזה גם בתורה, הם זכו לעבור ולהגיע מן העולם הזה אל העולם הבא, משום שהם עברו על ה'ארז האחד' שהוא משה רבנו שמסר את זכות עמל התורה לכל דורות בני ישראל שיעמלו בה.
מאידך מצאנו בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב) שמסופר: "ר' לעזר בשם ר' חנינה מעשה בעשרים וארבע קריות [קרונות] של בית רבי שנכנסו לעבר שנה בלוד, ונכנסו בהן עין רע, ומתו כולם בפרק אחד".
במעשה זה מסופר על 'עשרים וארבע' 'קרונות', והוא מרמז שאנשים אלו רדפו אחרי ענייני העולם הזה והעושר, ולכן הם 'מתו כולם בפרק אחד' והיינו משום שלא שילבו בחייהם במידה הרצויה את עמל התורה, שהמספר 'ששה עשר' מסמל אותו. כפי שהתבאר לעיל המספר 'עשרים וארבע' מסמל את ה'עגול' ואת המרדף אחר העושר וחיי העולם הזה, והמעשה מרמז באמצעות 'עשרים וארבעה קרונות' שבעיר לוד לא עמלו מספיק בתורה, וכפי שנאמר שם בהמשך הירושלמי שאנשי לוד הם "גסי הרוח ומעוטי תורה". ולכן או שמתו ממש, או שנחשבו כ'מתים'.
ביצת בר יוכני
ונראה שהמעשה הסמוך המובא בסוגית הבבלי בענין ה'ביצה' של העוף הנקרא 'בר יוכני' מרמז למי שבאו ב'גלגול', אך כלפי חוץ נראה שלא הצליחו כראוי ב'תיקון' שלהם. בזוהר (שם) מובא ש'ששים הכרכים' שהטביעה הביצה מרמזים ל'ששים המסכתות' שיש בתורה שבעל פה. ונראה שגם סוגיית התלמוד שם מרמזת לכך, ו'ביצה' מרמזת לאלו שאין להם קשר למשנה שהיא 'תורה שבעל פה', ומי שזכה לעסוק בתורה שבעל פה זוכה ל'כנפיים רוחניות' שבאמצעותן הוא מגיע לעולם הבא. ואילו מי שלא זכה לעסוק בתורה שבעל פה נותר בגדר 'ביצה' . והמעשה ב'ביצת בר יוכני' מרמז שאם לא זכה אדם לעסוק בתורה שבעל פה, הוא הפסיד כביכול את הקשר שהיה יכול לכרוך עם ה'ששים מסכתות', והוא הפסיד כביכול את הקשר שהיה יכול להיות לו עם משה רבנו שהוא ה'ארז'. ודבר זה מרמז רבי ישמעאל באומרו: "פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני (עוף גדול) וטיבעה ששים כרכים ושיברה שלש מאות ארזים". והמספר 'שלוש מאות' מרמז לדבר גבוה ונבדל , והמעשה מרמז שמי שלא עסק בתורה שבעל פה הפסיד ושבר כביכול את הקשר המיוחד שהיה יכול להיות לו עם משה רבנו (ה'ארז'), שמסר את עמל תורה שבעל פה לעם ישראל, ובאמצעותו היה יכול להגיע לעולם הבא שנבדל מן הארץ.
המשך סוגיית התלמוד בענין 'ביצת בר יוכני'
ובתלמוד הקשו על כך, וז"ל המשך הסוגיה כשהיא מתורגמת ומבוארת:
"וכי עוף זה רגיל להטיל את ביצתו לארץ!? והרי כתוב 'כְּנַף רְנָנִים נֶעֱלָסָה' (איוב לט,יג) [וכתוב זה מתייחס לעוף 'בר יוכני',ודרשו במסכת מנחות (סו,ב) את המילה 'נעלסה' בתור נוטריקון: נושא העוף את ביצתו עולה לקינו המיוחד לו ומוריד שם את ביצתו. רש"י]?! אמר רב אשי: אותה ביצה שהטיל העוף והטביעה את הכרכים היתה מקולקלת ולא היתה ראויה לאפרוח ולכן הושלכה [רש"י].
ונראה שבדברים אלו, הוסיף רב אשי שגם מי שלא הצליח לקשור את מעשיו הטובים אל 'ששים המסכתות' של 'התורה שבעל פה', מעשיו מזכים אותו להיות בן העולם הבא, וזאת בתנאי שנותר מחובר ל'עוף' וקישר את עצמו עם תלמידי חכמים שעוסקים בה. וכעין המובא בדברי ריש לקיש (בבלי כתובות קיא,ב): "כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה". ואז ה'עוף' נושא את ה'ביצה' הקשורה עימו ומביא אותה למעלה לחיי העולם הבא. אולם אם ה'ביצה' לא הצליחה ליצור קשר שכזה עם ה'עוף', אזי היא 'ביצה מקולקלת' והיא מושלכת לארץ.
דברי הזוהר בענין 'ביצת בר יוכני'
לאחר שהזוהר (שם) מבאר שמשה רבנו חוזר ב'גלגול' וב'עיבור' ומתקן את אנשי כל דור ודור, מתייחס הזוהר למעשה של 'ביצת בר יוכני'. וז"ל (מתורגם ובתוספת ביאור):
"כי כך היא הדרך שבעלי הסוד אומרים מרגלית לתלמידיהם, ואם התלמידים אינם מבינים את הרמז, מחזירים להם אותו הדבר בדרך שחוק. כעין מי שאמר שביצה אחת הפילה ששים כרכים... וחס ושלום שבעלי התורה יאמרו דברי שחוק ודברים בטלים בתורה. אלא הרי הסבירו כבר ש'אפרוחים' מרמז ל'בעלי משנה' 'או ביצים' מרמז ל'בעלי מקרא'. וכמו שנפל אותו 'ניפול' שהוא נקרא גם 'בר נפלי' (משיח שנקרא 'בר נפלי'. סנהדרין צו,ב) נפלה ה'ביצה' שהיא 'אתרוג' ששיעורו 'כביצה' (היא השכינה הקדושה שנקראת ביצה. מתוק מדבש), ובגללה נאמר 'בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת' (עמוס ט,יא) ונפלו עמה 'שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת' שהן כרוכות בה... שהן כנגד ששים מסכתות שיש בתורה שבעל פה..."
ואפשר שהזוהר מרמז שם, שגם מי שלא זכה לקשר את עצמו עם תלמידי חכמים שעוסקים בתורה, 'השכינה הקדושה' מסתתרת בקרבו. ומי ששורש נשמתו הוא מנשמת המשיח יכול להתבונן ולהעמיק ולגלות כיצד 'השכינה הקדושה' מסתתרת גם במי שנחשב ל'ביצה נפולה', ולהעלותו ולהביאו לחיי העולם הבא. ואולי כעין המובא בשמונה קבצים לראי"ה (ח,קנז):
"משה רבינו כולל הוא כל נשמות ישראל מצד התורה, ומשיח הוא כולל אותם מצד עצמן, מצד מחשבתן של ישראל הקודמת לכל. ומצד הפנימיות הלא נשמתן של ישראל הוא שורש התורה ופנימיותה, והתורה בשביל ישראל נבראה, ע"כ 'וגבה מאד' נאמר במשיח, גם ממשה, ומ"מ מצד התגלות התורה הוא רק קרוב למעלת משה. מצד גדולת ערכה של נשמת משיח הכוללת את עצמיות שרשן של ישראל, אין שום חוצפא יכולה לפגוע בקדושתו..."
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
