ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מחשבה ודיבור בקדשים

בית מדרש גמרא נדרים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


מחשבה ודיבור בקדשים


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

השאלות על דברי התוספות
המשנה הראשונה במסכת נדרים פותחת ואומרת: "כל כינויי נדרים כנדרים", ובגמרא 1 נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש מה הם אותם 'כינויי נדרים'.
"ר' יוחנן אמר: לשון אומות הן. ר"ש בן לקיש אמר: לשון שבדו להם חכמים".

על דברי ריש לקיש הקשו התוספות 2 :
"ולמאן דאמר לשון שבדו חכמים קשה, דהכי נמי כנויי דנזיר בדו חכמים, והיכי יביא קרבן על לשון חכמים? ובנדרים לא קשה אי עבר ב'בל תאחר' על לשון חכמים" וכו',

וכוונתם היא, שאין זה מובן כיצד ניתן להביא בנזירות קרבן על לשון חכמים? הרי מדאורייתא אין זו לשון נזירות, והבאת הקרבן היא הבאת חולין לעזרה.

אולם לכאורה לא מובן מדוע התוספות מקשים זאת רק על נזירות, ולא גם על נדרים? הרי חייבים לומר שגם בנדרים יש קרבן אף למאן דאמר שכינויים הם לשון שבדו להם חכמים, שכן הטעם לכך שחכמים בדו להם לשון הוא למנוע את האדם מלהזכיר את שם ה' לבטלה בשעה שהוא נודר להביא קרבן לה', ואם כן גם בנדרים הבאת הקרבן היא לכאורה הבאת חולין לעזרה, אם הקדשת הקרבן נעשתה בלשון שבדו להם חכמים, ולא בלשון שמועילה מדאורייתא.

ומאידך גיסא יש להקשות, מדוע התוספות כותבים שבנדרים עוברים על "בל תאחר" גם אם הלשון היא לשון חכמים, וזאת על אף שהם סוברים שאין בנדרים איסור של הבאת חולין לעזרה על לשון חכמים.

אפשרות ראשונה להסבר התוספות
ונראה להסביר זאת על פי דברי הריטב"א במסכת שבועות 3 . הריטב"א כותב שבניגוד לקדשי מזבח ולקדשי בדק הבית החלים גם במחשבה, כמו שכתוב: "כל נדיב לב הביאו חח ונזם" 4 , הרי על איסור "בל תאחר" אין עוברים אלא אם כן נאמרה ההתחייבות בפה, כמו שכתוב: "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלוקיך" וגו' 5 . ולפי זה ניתן להבין, שאמנם בשעה שהאדם נודר להביא קרבן בלשון שבדו להם חכמים חל איסור "בל תאחר" רק מדרבנן, מכיוון שאיסור זה נוצר על ידי דיבורו של האדם, והדיבור אינו חל אלא על פי תקנת חכמים; אולם עצם הקדשת הקרבן היא מדאורייתא, שהרי היתה כאן מחשבה להביא קרבן, ומחשבה זו מחילה התחייבות מדאורייתא כל עוד אין הדיבור סותר אותה, ומשום כך אין בהבאת הקרבן על נדר שנידר בלשון שבדו להם חכמים משום הבאת חולין לעזרה.

אפשרות שניה להסבר התוספות

אלא שלפי ההסבר הזה לא יובן מדוע יש הבדל בין קרבנות נדרים לבין קרבנות נזירות. ועל כן נראה להסביר את הטעם לכך שאין בהבאת קרבנות נדרים משום הבאת חולין לעזרה באופן שונה, ולומר שטעמו של דבר הוא, מפני שבשעה שחכמים תיקנו את לשונותיהם, הם תיקנו שלשונות אלו יפקיעו את הבעלות על הקרבנות מיד בעליהם, ויעבירום לידי הקדש, ומשום כך חל ההקדש על קרבנות אלו מדאורייתא. הדין הוא ש"הפקר בית דין הפקר", ועל כן ניתן לומר שבשעה שחכמים תיקנו את לשונותיהם, הם תיקנו שלשונות אלו יפקיעו את הבעלות על הקרבנות, ויעבירוה לידי ההקדש, על מנת שהמקדיש יוכל אמנם להביא את קרבנותיו למקדש, ולא יביא חולין לעזרה, וכך גם מסתבר לומר. מה שאין כן לגבי נזירות, שלגביה לא היתה לחכמים סיבה לתקן 'הפקר בית דין', מכיוון שעיקר הדין בנזירות הוא עצם חלות הנזירות, ואילו הבאת הקרבנות בנזירות אינה אלא דין צדדי בנזירות, ולגבי עצם חלות הנזירות מועילות לשונותיהם של חכמים גם בלא להפקיר ממון.

ועל פי ההסבר הזה יהיה ניתן להבין, שבניגוד לקרבנות שחיובם הוא מדאורייתא, איסור "בל תאחר" אינו אלא מדרבנן, שהרי האדם עצמו לא הוציא מפיו לשון שתחייב אותו בהבאת קרבנות מדאורייתא, וכל חיובו אינו נובע אלא מפני שיש תקנת חכמים שלשונו תועיל, והרי זה מעין דין יורש, החייב להביא את הקרבן שהתחייב אביו רק מפני אחריותו על התחייבותו של אביו, על אף שהוא עצמו לא התחייב להביא את הקרבן.

-------------------------
מתוך הספר "שיעורי מרן הגר"א שפירא למסכת בבא קמא ונדרים", בעריכת הרב בנימין רקובר שליט"א.


^ 1 י ע"א.
^ 2 ב ע"א, ד"ה 'כל כינויי'.
^ 3 כו ע"ב, ד"ה 'משום'.
^ 4 שמות לה, כב.
^ 5 דברים כג, כד.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il