ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

האכלת בע"ח בשבת וברכה על מיני דגן ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אייר תשס"ו

האכלת בע"ח בשבת וברכה על מיני דגן

"קול צופייך" גליון 355



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר' יוסף בן יעקב רייכר ז"ל

האכלת בעלי חיים בשבת
בזמנם, לא היו הרבה צעצועים, ואם היו רוצים לתת צעצוע לילד, היו לוקחים תרנגול קטן או ציפור קטנה והילד היה משחק איתם, רץ אחריהם ותופס אותם. ויש לדעת, שאם הציפור שייכת לילד הקטן כגון שאביו נתן לו אותה – אזי מותר לו בשבת להאכיל אותה, אבל להאכיל בשבת ציפורים של אנשים אחרים – אסור, כיון שאין מזונותיהם עליך.

האכלת ציפורים בשבת בשלח - המן שירד לעם ישראל במדבר היה הוכחה מוחשית על קדושתה של השבת. משה רבנו ציוה את ישראל על פי ה' שכל ימות השבוע יקחו מן ליום אחד בלבד. כשהגיע יום השבת אמר להם שצריכים לקחת ביום שישי גם עבור יום השבת, ולא להותיר ולא להחסיר, אלא את הצריך בלבד. דתן ואבירם רצו לצער את משה, ועל כן הם הלכו בליל שבת ופיזרו מַן במקום בו ירד, והלכו ואמרו לכל עם ישראל באו וראו כמה בדויים דבריו של משה רבנו, באו ותראו שיש מן למרות שהוא אמר שלא ירד בשבת. אבל כתוב (שמות טז, כז) "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו" - כי הציפורים באו ואכלו את כל המן, וכולם ראו מי צדיק ומי בדאי. מאותו המעשה "נולד" המנהג להאכיל ציפורים בשבת בשלח, וכך נוהגים אחינו האשכנזים. ומיהו, יש שמאכילים אותם בשבת, וטועים הם כיון שאין מזונותם של הציפורים עליהם, ועל כן אין להאכילם בשבת, ומי שרוצה לקיים את המנהג, יכין מערב שבת צלחת עם פירורי לחם מכוסה בניילון ויניחנה בגזוזטרא, וביום שבת יסיר את הניילון.

דגי נוי – לבעל הדגים מותר להאכילם בשבת, אבל לאדם אחר שאין הדגים שלו וכוונתו רק ליהנות בזה שהדגים קופצים וכדו' – אסור להאכילם, ויש להזהר בזה מאד.

כלב - יש אנשים הגרים בערי הסְפַר, ושם מותר לגדל כלב למטרת שמירה. ובשבת מותר לו להאכיל את הכלב שלו, אבל להאכיל את הכלב של שכנו – אסור, כי אין מזונותיו עליך.

קטן בקרבן פסח
בליל פסח, שוחטים קרבן פסח וזה קדוש, ואם נשאר בבקר נותר, שורפים אותו ביום ראשון של חול המועד. וכתוב בהגדה שהחכם שואל "מה העדות והחוקים והמשפטים וכו' אף אתה אמור לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". אומרים לקטן, מדוע ניתן לך קרבן פסח, הרי אינך חייב במצוות. אומר להם הילד הקטן, ומה עם דין חינוך? תחנכו אותי במצוות !
מהדין, לא שוחטים קרבן פסח על קבוצה של תינוקות, אבל אם יש קבוצה של אנשים שנמנו על הקרבן פסח ובניהם תינוק, הוא יכול להצטרף עימם מדין חינוך, וי"א מדין חיוב שנאמר "איש לפי אכלו" (שמות יב, ד) – ודרשו חז"ל לרבות קטן. ומותר להאכיל את הקטן לפי אוכלו (ועיין לתוס' פסחים דף פ"ח).

ונקווה שעד פסח שני יבואו משה רבנו ואהרן, ואז אנחנו נשאל אותם מה דין הקטן לגבי קרבן פסח שני, האם נאכיל אותו או לא.
בליל פסח אנו עושים זכר כהלל שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת לקיים מה שנאמר (במדבר ט, יא) "על מצות ומרורים יאכלוהו". וכשיבא הלל הזקן, נבקש ממנו שיראה לנו כיצד הוא אוכל פסח מצה ומרור בבת אחת.

פסח שני – לא אומרים תחנון

ביום שישי הקרוב י"ד באייר – פסח שני. במנחה של יום חמישי וכן ביום שישי לא אומרים תחנון, ואע"פ שהקרבן נאכל רק ביום ט"ו ולא ביום י"ד, מ"מ לא אומרים תחנון ביום שישי כי השחיטה עצמה היא יום טוב. ביום שבת אומרים "צדקתך".

ברכה על מצה לאחר הפסח
לדעת הספרדים - האוכל מצה אחר הפסח עד י"ד באייר (עד יום שישי הקרוב) - מברך המוציא וברכת המזון. לאחר מכן – מברך מזונות ועל המחיה (ועיין במחזיק ברכה סי' קנ"ח ס"ק ה')
אחינו האשכנזים נוהגים לברך כל השנה על מצות 'המוציא', ולאחר מכן ברכת המזון.

דבר הנכסס
יש מאפיות המוכרות פיתות דקות מאד, הנקראות 'אש תנור' והם יבשות, גם יוצאי בוכרה עושים פיתה ארוכה ולאחר מכן הם מייבשים אותה עד שנעשית קשה והם רגילים לאכול אותה עם כוס תה – והברכה על הפיתות הללו "המוציא" כיון שיש עליהם שם של לחם מתחילת אפייתם.
אבל אם מתחילה הכינו פיתות במיוחד בשביל שיהיו נכססות – אזי ברכתם: "מזונות".
בבגדד היו שני ערים, האחת עמרה, והשניה נהרדעא (בערבית היא נקראה "חילי" שפירושו: שקרן. הגמרא בחולין דף קכ"ז ע"א אומרת : "נרשאה נשקיך מני ככיך" - רש"י: אם נשקך אחד מיושבי נרש מנה שניך אם תמצאם כולם כי מוחזק גנב הוא. "פומבדיתאה לוייך אשני אושפיזך" - רש"י: שלא ידע היכן תשכב שגנבים מומחין הם).

בעמרה היו עושים את הפיתה בתנור כמו מצה קשה ואוכלים מעט ומברכים עליה המוציא וברכת המזון. אבל בנהרדעא היו עושים את הפיתה רכה.
ומסופר על יהודי אחד מהעיר עמרה, שפעם אחת הביאו לו פיתה קשה שנאפתה בתנור (אש תנור), ובירך עליה 'המוציא לחם מן הארץ'. אמרתי לו הרי זה כוסס ? והוא ענה לי: כך מנהגנו, כי איננו עניים כמותכם אלא אנו אוכלים בשר עופות ודגים, אבל לחם אנו אוכלים מעט מאד.
כלומר, מה שהם מברכים "המוציא" זה מכיון שכך דרך אכילתם למרות שזה כוסס.

ולחם לבב אנוש יסעד
פעם הייתי בצרפת, וביום שבת הגישו לשולחן ארבעה לחמים קטנים, שכל אחד מהם כמו אצבע שלי. אמרתי להם, מה זה ? אמרו לי זה לחם משנה. אמרתי להם, אין בזה אפילו כזית. והם אמרו לי, כאן בצרפת לא אוכלים הרבה לחם. אמרתי להם שכל הלחם שנמצא על השולחן לא יספיק ללחם משנה שלי.
ושם מנהגם לשתות יין בצהרים ביום חול. ואמרתי להם שישתו יין לפני הסעודה ויברכו "בורא פרי הגפן" כדי שיפטרו את היין וכן כל שאר המשקים שבתוך הסעודה, כי היין שהם שותים אינו מתוק אלא יבש וכל מטרתו לעכל את המזון והוא תפל ללחם. אך הם אמרו לי, אנו לא אוכלים לחם.
וכתוב "ולחם לבב אנוש יסעד" (תהלים קד, טו) – אדם יכול לאכול אורז או מקרונים וכדו', אבל זה לא משביע לאחר זמן כמו הלחם.

עוגיות לפסח העשויות מקמח ממש עם מֵי פירות
כל שנה היו מתקיפים אותו ברשתות הרדיו השונות על כך שאני אוסר לאכול בפסח עוגיות העשויות מקמח ממש עם מי פירות. והנה השנה יצאה מודעה שאין לאכול מעוגיות אלו, ולא אנחנו הוצאנו מודעה זאת, אלא אלו המתירים כל השנים כתבו זאת בעיתון שבהוצאתם.
ואמרתי לאותו אדם שהראה לי את המודעה, שמי שאכלו מעוגיות אלו, צריכים להוסיף בוידוי "חטאנו עוינו פשענו" על מה שאכלו בשנים שעברו, והרבנים שהכשילו גם הם יתוודו על חטאתם.

דין חירש - אילם
בחו"ל וגם בארץ, ישנם בתי ספר מיוחדים לחרשים - אלמים. בחו"ל אין בתי ספר כאלו שייכים ליהודים אלא לגויים והאוכל שם אינו כשר, ויש שאמרו שהחרש שאינו מדבר ואינו שומע דינו כשוטה ומותר להכניסו לבית ספר של הגויים שיאכל שם.
ולמעשה, אם אין מוסד אחר שבו הוא יכול ללמוד, אלא רק אצל הגויים – מותר להכניסו לשם.

כיום מלמדים את החרשים – אילמים, להבין את נענוע השפתיים, וגם הם מנענעים בשפתיהם, וכך הם מדברים. כשבא לפנינו חתן חירש – אילם אנו עושים שתי כתובות, כתובה אחת שהבעל מתחייב, וכתובה שניה שבי"ד מחייבים אותו. פעם הייתי בחתונה ובה החתן היה חירש- אילם, ונכח שם הרה"ג מעוז ומגדול הרב שלום משאש זצ"ל – רבה הראשי של ירושלים, והוא אמר לי לשם מה שתי כתובות הרי אם מבינים את המלמול שלו זה נקרא שהוא יודע לדבר ודי בכתובה אחת. אבל ישנו מהרימ"ט שכותב 'ואני ראיתי חרש שאינו שומע ואינו מדבר ומסתחר כמו סוחר גדול, וכי זה נקרא שוטה'?! ויכול להיות שבמסחר הוא מבין, אבל בעיקרון יש לו דין שוטה.

ומעשה היה באדם אחד שרצה לגרש את אשתו, אך בית הדין אמר שהוא שוטה ואינו יכול לתת גט, ואשתו מסכנה נשארה עגונה. יום אחד הוא בא לבית הדין שלנו, ואני אמרתי לו "כמה כסף אתה רוצה כדי שתסכים לגרש את אשתך"? והוא אמר לי: "אלף דולר". שאלתי את המשפחה אמרו מוכנים לתת סכום זה"? אמרו לי: כן. והנה פתאום הוא ברח. פניתי למשפחה ואמרתי להם, שבינתיים אני אעבור לתיק השני. לאחר כמה זמן חזר אותו אדם כשעיתון בידו והוא מקריא ואומר שהדולר = כך וכך שקלים, ולכן הוא רוצה אלף דולר בשקלים לפי מה שכתוב בעיתון.

אמרתי בליבי, זה נקרא שוטה ?! הרי שוטה מאבד כל מה שיש לו וכו' ואדם זה אינו בהגדרה הזו, ואמנם הוא יצא בחטף מהדיון, אבל עדיין אינו בגדר שוטה.

חושך שבטו
הגמרא בבבא בתרא אומרת (דף כא.): "וא"ל רב לרב שמואל בר שילת כי מחית לינוקא לא תימחי אלא בערקתא דמסנא דקארי קארי דלא קארי ליהוי צוותא לחבריה". ומבאר רש"י: "לא תמחייה אלא בערקתא דמסנא - ברצועות של מנעלים כלומר מכה קלה שלא יוזק. ליהוי צוותא לחבריה - אינך זקוק לייסרו יותר מדאי ולא לסלקו מלפניך אלא ישב עם האחרים בצוותא וסופו לתת לב", עכ"ל.
וכך גם מובא ברמב"ם שלא נותנים מכות קשות לילד אלא מכה קלה בשרוך של נעל.

מאיזה גיל דנים בשמים?
בי"ד של מעלה לא דנים את האדם עד גיל עשרים שנה, אבל אחרי גיל עשרים, אם הוא שמר תורה ומצוות כדין וכדת – יקבל שכרו. אבל אם המשיך בדרכו הרעה דנין אותו גם על מה שעשה לפני גיל עשרים, ואפילו על מה שעשה כשהיה תינוק וכגון על כך שנשך את הדדים של אימו כשינק חלב וציער את אימו. והאר"י הקדוש מביא כמה תיקונים קשים מאד למי שציער את אביו או אימו.

תקנת השבים
ברחוב דוד ילין היה ת"ת 'מגן דוד', וממול לת"ת היה חנות ובה מוכר סגי נהור שהיה עושה מטאטאים. והיה בחור אחד שהיה רגיל לגנוב מאותה חנות, והוא בא ושאל אותי כיצד יתקן את מה שעשה. אמרתי לו שילך ויחזיר את הכסף שגנב. אמר לי אותו בחור, שאינו יודע כמה גנב, כי הוא היה רגיל לגנוב ממנו כל שבוע. אמרתי לו, אתה יכול לעשות חשבון של כל מה שגנבת? והוא עשה חשבון ויצא לו סכום גדול. אמרתי לו, אתה פטור מלשלם. כי אם הייתי אומר לו שישלם, היה אומר אני לא אשלם וממשיך לגנוב, והיה נמנע מלחזור בתשובה.
גנב מקצועי שבא לחזור בתשובה לא לוקחים ממנו מפני תקנת השבים, אבל אם גנב פעם אחת, מחייבים אותו לשלם.

גנב ואינו זוכר ממי גנב
גנב שרוצה לחזור בתשובה ואינו זוכר ממי גנב, תקנתו היא, לתרום לצרכי ציבור כגון לקניית ספרי קדש לבית הכנסת או לכותל, ויכתוב עליהם שזה לזכות בעל הממון, ובשמים יודעים מי הוא בעל הממון שממנו גנבו. וכל זה בדיעבד ולא לכתחילה.

ילד קטן שרוצה לשתות לפני הקידוש
ילד קטן קם בבוקר של יום שבת ורוצה לשתות כוס חלב, האם נאמר לו שימתין עד שאביו ישוב מבית הכנסת ויעשה קידוש, או שאינו חייב להמתין ? אומר המג"א יש הבדל בין אוכל מותר בזמן אסור, לבין אוכל אסור. במקרה הנ"ל האוכל או השתיה הם מותרים ורק הזמן אוסר כי עדיין לא עשה קידוש, ולכן מותר לתת לקטן לאכול או לשתות לפני הקידוש, אבל יזכיר לו את הענין שצריך להמתין לקידוש כדי להרגילו בדבר.

הוצאת אוכל מסיר שע"ג האש בשבת, ודין מגיס
בזמנם לא היו תנורים בכל בית, אלא היה תנור ששייך לאדם אחד והוא היה נותן רשות לאחרים להניח את הסירים בתנור, ואם ביום שבת הוא היה מתעכב בבית הכנסת כי היה שבת חתן או בר מצוה וכדו', היו כולם ממתינים בלי אוכל עד שישוב בעל התנור כי בלעדיו א"א היה להוציא את הסירים.
וכתב בעל הבא"ח שלצורך מצוה כגון שבא עני לבקש אוכל בשבת, מותר להוציא אוכל מסיר שעומד על גבי האש בשבת, ובלבד שהתבשיל מבושל כל צרכו, אבל אם אינו מבושל כל צרכו אסור להוציא (ועיין לשו"ע סי' שי"ח סעי' י"ח, ולמש"ב שם ס"ק קי"ז, ולשו"ת ר"פ חלק ג' סי' מ"ה).
וכן מותר לתת לקטן לאכול לפני הקידוש, אבל לאשה אסור עד שתשמע קידוש או שתעשה קידוש בעצמה.

אכילה ושתיה לנשים קודם התפילה בשבת
אשה שנוהגת בכל יום להתפלל שחרית, וקודם תפילתה רגילה לאכול או לשתות, אזי גם ביום שבת מותר לה לאכול ולשתות קודם התפילה, כי לא חלה עליה חובת קידוש עד שתתפלל. אבל אם אינה רגילה להתפלל שחרית בכל יום, ובשבת רוצה לאכול או לשתות קודם התפילה, אסור לה לאכול או לשתות עד שתקדש ותשתה רביעית. ויש שאוסרים אף אם קידשה, עד שתתפלל. ועל כן תקפיד לומר בכל יום לפחות את ברכות השחר, ואז אם רוצה לשתות בשבת בבקר לפני התפילה, יהיה הדבר מותר לה.

אכילת מזונות לאחר הקידוש
אומר הגאון מוילנא, אלו שעושים קידוש ואוכלים אחר כך בורקס או עוגות, אינם יוצאים בזה ידי חובת קידוש במקום סעודה.
ומ"מ בימינו נהגו להקל, ואם אוכל כזית מזונות יצא יד"ח קידוש במקום סעודה. וי"א שגם אם ישתה עוד רביעית יין יוצא יד"ח קידוש במקום סעודה.

לך לשלום – לך בשלום
יתרו אומר למשה מדוע אתה יושב לדון את העם לבדך, תשים שרי אלפי שרי מאות וכו', והוא אומר למשה "אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלוקים ויכלת עמוד וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום" ? מדוע אומר יתרו "בשלום" ? והרי אמרו חז"ל בברכות (דף סד ע"א) שהנפרד מחברו יאמר לו "לך לשלום" ולא "לך בשלום", שהרי יתרו שאמר לו למשה לך לשלום עלה והצליח דוד שאמר לו לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה, ורק כשנפרדים מהמת אומרים לו "לך בשלום" (עיין מועד קטן כט ע"א), וכך נפסק בהלכה (עיין למש"ב בסי' קי ס"ק י"ז).
אלא אמר יתרו למשה, אם אתה לא תעמיד שוטרים, כל אחד יגזול מחברו, ואז הוא יצטרך לחזור בגלגול כדי לשלם מה שגזל.

לפייס ולמחול לכל אדם
אין יום הכיפורים מכפר על עברות שבין אדם לחברו עד שירצה את חברו, שנאמר: "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (יומא פ"ה ע"ב).
ואם חטא לחברו בגנבה או גזלה, ישלם מה שלקח ויבקש ממנו מחילה, ולא יהא המוחל אכזרי אלא ימחול.

וכתב הבא"ח: נוהגים שבערב כיפור מכריז השליח ציבור שכל אחד ימחול לחברו, ויאמרו כל הציבור "מחלנו". ובזה יעורר על עצמו סנגוריה גדולה שמחל לחברו אף על פי שלא ביקש ממנו וכל שכן שהקב"ה ימחול לנו שאנו מבקשים ומתחננים לפניו (עיין בא"ח וילך ה').

המשנה באבות אומרת (ה, יא) : "ארבע מידות בדעות, נוח לכעוס ונח לרצות – יצא שכרו בהפסדו. קשה לכעוס וקשה לרצות – יצא הפסדו בשכרו וכו'. ובמשנה יב מביאים ארבע מידות בתלמידים, מהר לשמוע ומהר לאבד – יצא שכרו בהפסדו וכו'. ובמשנה י' (שם) כתוב: "האומר שלי שלי ושלך שלך – זו מידה בינונית וכו' שלי שלי ושלך שלי – רשע". המשניות הראשונות עוסקות בתכונות האדם ולכן לכל אחת מהמידות ישנה הגדרה משלה, אבל במשנה י' אנו רואים שיש הגדרה של "רשע", מכיון שכשעושה מעשים בפועל זה חמור יותר.

שיכור שהזיק – קם רבא שחטיה לרבי זירא
הגמרא במגילה אומרת (דף ז' ע"א): "אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורב זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחרת בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי! אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".
המהרש"א פירש, שלא היה כאן ענין של מיתה ממש, אלא שר' זירא מתוך ששתה יותר מידי, נטה למות (מגילה ז' ע"ב).

כל רב המוזכר בשמו בגמרא – מסוגל להחיות מתים
כל רב שמוזכר בגמרא בשמו, בין תנא ובין אמורא, יכול להחיות מתים. ומה שכתוב בגמרא "ההוא גברא" הכוונה לחכם ולא לסתם אדם, אבל אין לו את היכולת להחיות מתים.

הגמרא בברכות דנה אם תפילת ערבית רשות או חובה, וכתוב שאחד מצורבא מרבנן שאל שאלה, ואח"כ אומרת הגמרא שאותו צורבא מרבנן היה רשב"י. כשהוא שאל את השאלה הוא היה בחור צעיר, ואח"כ נעשה לרשב"י.


עוף שקינן על ראש אדם
בגמרא ישנם שאלות רבות ומגוונות, כגון בעי רבי ירמיה חצי קב בשתי אמות מהו, קב בארבע אמות מאי טעמא וכו' (כמובא בב"מ דף כא) וכדו', ולא יאמר אדם איני מבין כיצד התיאור שבשאלה יכול להיות, כי אם הגמרא מביאה דוגמא מסויימת כך צריך להיות, ואתה לא הבנת את דבריה.

ואני רגיל לספר, מורנו ורבנו ועטרת ראשנו ראש הישיבה הרה"ג עזרא עטיה זצ"ל היה חסידא קדישא ופרישא, ואני קורא לו "רב רבנן" כי כל הרבנים הספרדים בארץ ובעולם הם תלמידיו או תלמידי תלמידיו. בזמן מלחמת העולם הראשונה הוא ברח מארץ ישראל למצרים ושם כבדוהו מאד, והוא היה מרביץ תורה ברבים. פעם אחת הם למדו במסכת חולין את הסוגיה העוסקת בעוף שקינן על ראשו של אדם (עיין חולין דף קל"ט ע"ב) - אם חייב בשילוח הקן או לא (כי כתוב בדברים כב, ו: "כי יקרא קן ציפור לפניך" – היינו דוקא על הארץ או בקן על העץ אבל לא על ראש בן אדם). אחד מהנוכחים בשיעור שאל, כיצד הגמרא מביאה דוגמא לא מציאותית. אמר לו ראש הישיבה כך כתוב בגמרא, אך לא נחה דעתו של השואל. לא עברו מספר רגעים והנה נכנס אדם אחד לחדר, והרב שרצה להסיח את דעתם מהנושא שאל אותו: מנין כבודו? והאורח ענה לו שבא מהודו. אמר לו ראש הישיבה תספר לנו איזה חידושים ראית בהודו, והלה התחיל לספר שראה פקיר אחד עומד כמה שעות כמו פסל ואם זורקים עליו אבן הוא לא זז, וגם ראה שיונה אוכלת חיטים מעל ראשו. אמר ראש הישיבה לשואל, הנה אתה רואה שיש דוגמא לעוף שקינן על ראש אדם, ואל תתמה על דברי חז"ל שכל דבריהם אמת ויציב ונכון וקיים. יש אנשים שרוצים לעשות צנזורה על הגמרא שלנו – אבל אין דבר כזה וצריך ללמוד הכל, ואם חז"ל כתבו זאת, זה קדש קדשים.

הגמרא אומרת (ב"מ פ"ו ע"א) "רב אשי ורבינא סוף הוראה". ואם אדם מחפש דבר הלכה שאינו בבבלי או בירושלמי, אינו יכול לדמות מלתא למלתא אלא אם כן הוא תלמיד חכם מובהק.

כי מלאה הארץ דעה את ה'
כשיבא המשיח כתוב "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט), ואז לא יהיה צורך שאחד ילמד את חברו, אלא כולם ידעו ללמוד מקטנם ועד גדלם, אבל כל זה באופן יחסי, למשל, אחד ידע שתי מסכתות, וחברו ידע אחת עשרה מסכתות, ואחד ידע את כל הש"ס וכו', כל אחד על פי מה שטרח ולמד.

אנחנו רוצים להגיע ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, ויהי רצון שיהיה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il