ימי יפתח

את יפתח גירשו כי הוא לא התאים. מוצאו מצד אמו היה משבט אחר (רלב"ג ורד"ק הסבירו כך את הביטוי "אישה זונה" – דהיינו, שעל-ידה תצא הנחלה משבט האב ותעבור לשבט אחר), ואחיו שהיו 'גלעדים טהורים' לא הסכימו לראותו כאחד מהם.
באמת היתה משפחתם חשובה מאוד, וידועה בעבר הקרבי שלה בימי משה ויהושע ולאורך שנים רבות. במשפחה הקפידו להתחתן רק בין יוצאי צבא, ובעיקר לוחמים קרביים – כאלה שהיו להם הרבה סיפורי מורשת קרב. אבל אמו של יפתח לא היתה בת לשושלת צבאית. אדרבה, היו שמועות שמוצאה משבט לוי, שלא נלחם אפילו בימי משה ויהושע, ויש לו פטור קבוע על-פי התורה. פטור זה זכה לא אחת לביקורות קשות מהמגזר הלוחם.

אבל יפתח היה קרבי יותר מכל אחיו: רענן, אידיאליסט, חדור אמונה בה' ובצדקת הדרך, והתקדם בזריזות בשרשרת הפיקוד הזוטרה והבינונית. פרשנים טענו שדווקא השילוב בין הכוח שירש מאביו הלוחם ולהט האמונה שירש מאמו היה השילוב מנצח. נוסף לכך, כמו כל זר הרוצה להתקבל בחברה, יפתח רצה להראות לכולם שהוא טוב יותר, חייל מקצועי, נחוש ושש אלי קרב. בעצם, לא היה צריך להתאמץ במיוחד כדי לבלוט, כיוון שאחיו כבר לקו במחלת הגנרלים בדימוס, שהחלק המפואר בחיים כבר מאחוריהם. לכן לא רק שלא התאים, אלא בעיקר הוא היווה איום על מעמדם. את יפתח חייבם לגרש, אמרו האחים, אבל לא סתם כך. יש חוק וסדר, והרי זהו צעד בלתי חוקי, חריג וחסר תקדים – לנשל אדם מביתו ולגרשו ממשפחתו. חוקי התורה קובעים שהמפתח לירושה הוא היותך בן של המוריש, ובלבד שתהא אמו מישראל. הם ידעו גם שגלעד לא יתן להם לגרש את יפתח, לכן המתינו למותו והובילו חקיקת בזק, לאמור: הנולד לאם משבט אחר אינו בר-ירושה. הם אף קישטו חוק זה בפסוק "ולא תיסוב נחלה ממטה אל מטה".

היה זה מאותם החוקים שנועדו לאדם מסוים הידוע מראש, שלא היוו אלא מס שפתיים לחוק ולסדר. חקיקה כזו זכתה בעבר לביקורות ציבוריות, אך עתה איש מהזקנים לא סירב לה. אולי בגלל שגם הם השתייכו לאצולת הקרבות הוותיקה, שלא אהבה מתחרים.

הגלות
יפתח ניסה להתנגד. בתחילה טען בשם התורה, אחר-כך בשם הצדק, היושר והמוסר, ולבסוף ניסה להתנגד בכוח. אך אחיו היו אטומים מלשמוע לו, היו עודפים במספרם עליו ועל מעט תומכיו ואף הראו לו את נחת זרועם. לאחר שגירשוהו לא ניסה לשוב. הוא ברח מהם והחל בחיים חדשים. במקום החדש שבחר – ארץ טוב – היו בורחים-מגורשים נוספים כמוהו, ובכישרון המנהיגות הטבעי שלו הוא קיבץ אותם סביבו. כל השנים הללו לא היה ליפתח קשר עם בני גלעד או עם מישהו ממכריו הישנים. הוא זכר את השנאה העזה של אחיו, ואת הגיבוי שקיבלו מהזקנים ומהציבור ששתק אל מול העוול שנעשה. הוא זכר גם את הצדקנות וגלגול העיניים כשהודיעו לו שזה החוק, ואותו צריך לכבד. הוא לא היה טיפש וידע את מה שהכל ידעו: חוק זה לא נחקק אלא נגדו.

בלילות סביב המדורה, בחברת ידידיו החדשים, היה נוהג לחזור ולומר שהיה זה למעשה גזל בשם החוק, 'דינא דגזלנותא' ולא 'דינא דמלכותא'. השנים הארוכות הללו נתנו ליפתח זמן רב כדי לחשוב על עצמו ועל דרכו, שהגיעה למבוי סתום למרות מאמציו להתערות בחבורת הלוחמים; על השנאה ועל השימוש הציני בחוק, על גלגול העיניים ועל הצדקנות המזויפת. הוא הבין אל נכון את הנסיבות שהובילו למצבו הנכחי, וידע שאין הדבר תלוי אלא בו ובהתנהגותו. בתוככי נפשו נתן יפתח גט כריתות לעברו כדי לבנות את עצמו מחדש. הוא ידע כי חברה זו נרקבת והולכת מבחינה מוסרית ואידיאולוגית גם יחד, ולא רצה עוד להשתייך אליה. אבל דווקא לכן בשל כך הוא העריך שביום מן הימים יצטרכו לו ולכישוריו הרוחניים והצבאיים, והכין את עצמו למפגש שאולי יבוא.

השיבה
מדי פעם היו מגיעות שמועות למשפחה ולסביבה על גבורתו ועוז רוחו של יפתח. משהו שהזכיר את הימים הטובים של גלעד אביו במלחמות העבר. אבל העבר היה הדבר העיקרי שנשאר בגלעד. הלוחמים התעייפו מלחיות על חרבם בארץ ספר זו והעדיפו לכרות בריתות עם שבטי האזור, לשלם דמי חסות ולא להילחם. האויבים מסביב החלו להציק יותר ויותר, אך בני גלעד המשיכו במגמת הוויתור והתרגלו לגיחות הקטנות של גדודי אויב.
כשהגיע האיום של מלך עמון לגירושם המוחלט מאדמתם – כבר היו הגלעדים בעמדת חולשה ועייפות עמוקים כל-כך, שלא נמצא מי שיהיה מוכן לארגן את הצבא ולעמוד בראשו. היו אף מי שבשעת מצוקה זו הרהרו בקול – שמא עונש זה מידי שמים בא, מידה כנגד מידה על גירוש יפתח. אך מיד נשמעו קולותיהם של האנשים השקולים המתנגדים לעצם הניסיון להבין את דרכי ה' בעולמו, ששללו בנחרצות מלומדת רעיון מוזר זה. כך או כך, הדיונים התיאורטיים לא פתרו את הבעיה. הזמן הלך ואזל, והגנרלים הוותיקים המשיכו להסביר סביב המדורה את הסכנות ולזרוע פחד ואימה. לא נותרה ברירה אלא לעשות את הצעד הכואב והמשפיל ולפנות ליפתח, חדור המוטיבציה והאידיאליזם, כדי שיבוא לעשות את העבודה.

לזקני גלעד היה ברור שיפתח יקפוץ מיד על ההזדמנות שנותנים לו להוכיח את עצמו. הרי זו מלכודת כבוד, אמרו בשיחות התייעצות. חוץ מזה, לא היתה להם כוונה לעשות את החוק פלסתר: חוק הוא חוק, טענו, ואותו לא משנים. היה ברור להם גם שיפתח האידיאליסט לא יערים קשיים, שהרי יש לו תחושת אחריות לאומית בלתי תלויה בדבר. הוא ימחל על כבודו ויבוא אלינו בזחילה, גיחכו, ובעצם לעגו לדמותו ולמה שהיא מייצגת. אמנם, כך הם עצמם נראו בעבר. בימים ההם היה זה טבעי ומקובל לעבור חלוצים לפני המחנה, ואחר-כך להישאר חיילים לנצח ולהיות חגורת ביטחון של תשעת השבטים וחצי שמעברו המערבי של הירדן. אבל מים רבים זרמו בירדן, ועמם נשטפה האידיאולוגיה הישנה ההיא. לאחר שישתמשו בו – גיחכו לעצמם – יכבדוהו במתנות יפות מהשלל, אך לא ירשו לו בשום אופן לשוב לנחלתו שבגלעד.

התיקון
כשפנו אליו זקני גלעד, מחוקקי הגירוש ההוא, בבקשה רשמית להיות קצין על כל הצבא, עברה בו לרגע מחשבה על מחילה ועל חיבוקים ובכי משותף, משהו בנוסח יוסף ואחיו. אבל הוא הפתיע אותם ואת עצמו כשאמר להם במפורש מה שהוא חושב עליהם. אתם שנאתם אותי, הטיח בהם, הרי גירשתם אותי! גם אם ניסיתם להסתיר – אין גירוש בלי שנאה. איך תצפו ממני כעת להשיב לכם טובה תחת רעה? הם ניסו להצטדק באמירה רפה אודות חוקי ירושה, ומשהו על חוסר ברירה, סדר לאומי ואמפתיה למצבו. אחד הזקנים אף העז לומר בקול שלפי השמועות יפתח השתקם די יפה במקומו החדש, אבל הושתק מיד בידי חבריו, שהבינו שאין זה הזמן לאמירות מטופשות שירחיקו אותם מריצוי האגוז הקשה שלפתע נגלה לפניהם.

יפתח ראה את פניהם המכורכמות וידע שזה הזמן לומר את משפט המחץ: מדוע באתם אלי כשצר לכם? הזקנים נדהמו: הרי זה כאילו היה יפתח שותף בהתייעצות המוקדמת, וידע שהמינוי שלו איננו אלא אד-הוק. כעת היתה ידו על העליונה, והוא נהנה לראות את זקני גלעד מסתודדים בצד החדר. תגובתם היתה ברורה ליפתח מראש. הוא הכיר היטב את החבורה הזו ואת חולשותיה. הם לא יוכלו לגייס אף אחד, הרהר בלבו, ולכן כל מחיר שיתבע לא יהיה יקר מדי – מה גם שהוא אינו דורש אלא את המגיע לו על-פי הצדק והיושר, כנהוג לגבי שופטי ישראל ומושיעיו מאז יציאת מצרים.

יפתח לא טעה. ההבטחה נאמרה ונשנתה, וכללה שבועה בשם ה' כך שאי אפשר יהיה להפר אותה. יפתח ניצח, והחוק ההוא נמחק לחלוטין. לא זו בלבד שיוחזר לנחלתו, הוא גם יהיה המנהיג הבא. כעת ידע יפתח שהוא עומד לנצח גם בקרב נגד העמונים.