מתן תורה - חג שבעל פה

חג מתן התורה הוא חג תורה שבעל פה. שייך הוא לחכמי התורה שבכל תקופה ותקופה. בכל דור ודור חוזר הוא מתן התורה מחדש, והיום הזה שניתנה בו התורה בעבר מסוגל הוא לכך. בכל שנה יש חזרה על מה שהיה, וכפי שחג הפסח הוא זמן חירות, כך גם חג השבועות מסוגל הוא לקבלת תורה מחדש בכל דור ודור. כאשר אנו חוגגים את חג השבועות, איננו חוגגים מאורע שהיה בעבר ונגמר, אלא את מהותו של יום המתחדשת בכל שנה ושנה.

הירושלמי במסכת ראש השנה (פרק ד' הלכה ח') אומר: "בכל הקרבנות כתיב חטא ובעצרת אין כתיב חטא; אמר להן הקב"ה: מכיוון שקיבלתם עליכם עול תורה - מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם". ומסביר בעל "קרבן העדה": "בכל הקרבנות כתיב: 'ועשיתם שעיר עיזים אחד לחטאת', ובעצרת לא כתיב 'לחטאת' אלא 'שעיר עיזים אחד'", וזאת מכיוון "שבכל שנה בעצרת הוא כיום אשר עמדנו לפני הר סיני ומקבלים התורה מחדש, וכדאמר רב יוסף 'אי לאו האי יומא דקא גָרים' הלכך אין שם חטאת ביום הזה". המציאות המחדשת את קבלת התורה בכל שנה ושנה היא הגורמת לכך שיתכפרו חטאיו של האדם בכל שנה מחדש.

ישנה קבלת תורה מחדש, ובכל פעם שאנו קוראים בתורה את הפסוק "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כ"ד ז') ישנה קבלה נוספת ומחודשת. ולכל אחד ואחד ישנה קבלת תורה משלו . רב יוסף אומר במסכת פסחים ס"ח ע"ב): "אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא" (לולא אותו יום שגרם, כמה יוסף ישנם בשוק). ולכאורה, לא מובן מדוע הוא אומר כך, הרי "אי לאו האי יומא דקא גרים" לא רק רב יוסף לא היה, אלא כל העולם כולו? מכאן נלמד, שרב יוסף אינו מתכוון רק לנתינת התורה לכל העולם ביום זה, אלא גם לקבלת התורה הפרטית שלו, משום שיש לכל אחד קבלת