בית המדרש

  • מדורים
  • שו"ת "במראה הבזק"
לחץ להקדשת שיעור זה

תפילה ביחיד בזמן שהציבור מתפלל

undefined

רבנים שונים

כסליו תשפ"ב
11 דק' קריאה
ניו ג'רסי, ארה"ב New Jersey, USA ניסן תש"פ

שאלה
בשו"ע או"ח מובא שמי שאינו יכול להתפלל עם הציבור במניין יתפלל ביחיד בזמן שהציבור מתפלל. האם זה נכון גם לגבי מניינים שמתקיימים בעיר אחרת? באזור זמן אחר באמריקה? או בזמן שמתפללים בארץ ישראל?

תשובה
א. מי שנמנע ממנו להתפלל במניין, יתפלל בשעה שהציבור במקומו מתפללים.
ב. אם נמצא במקום שאין כלל מניין, יתפלל בשעה שמתפללים בקהילות ישראל במקומות אחרים אותה תפילה שהוא מתפלל.
ג. אם מתפלל תפילה אחרת ממה שהציבור מתפללים, וכדוגמא מתפלל שחרית בארצות הברית בשעה שבישראל מתפללים מנחה (או אף באותו מקום עצמו - שמתפלל שחרית או מנחה כשהציבור מתפלל מוסף, או מנחה לאחר פלג המנחה כשהציבור מתפלל ערבית או להפך), לדעת הרבה פוסקים אין זה נחשב שמתפלל בשעה שהציבור מתפללים. אך אם אין אפשרות אחרת מוטב שיתפלל בשעה שהציבור מתפללים תפילה אחרת ויסמוך על הסוברים שגם כך נחשב מתפלל בשעה שהציבור מתפללים. 1




^ 1.מבואר בגמרא (ברכות ז ע"ב – ח ע"א) שמי שאינו יכול ללכת לבית הכנסת להתפלל עם הציבור, מכל מקום יתפלל בשעה שהצבור מתפללים, ששעה זו היא עת רצון. וכן נפסק בשו"ע (או"ח צ, ט). ומשמע מלשון הגמרא שהכוונה היא לשעה שציבור במקומו מתפללים, שכן רבי יצחק אמר לרב נחמן שיבקש משליח הציבור להודיע לו כשהם מתפללים על מנת שיוכל להתפלל באותה שעה. וכן הוכיחו במרומי שדה (ברכות ז ע"ב) ובקהלות יעקב (ברכות סי' ג), שאם הכוונה היא גם לשעה שצבור במקום אחר מתפללים, אם כן מסתמא בכל שעה יש איזה צבור שמתפללים, ולכן על כורחך הכוונה לצבור שבעירו (וגם לפי מה שנבאר להלן, שהכוונה היא דווקא לצבור שמתפללים אותה תפילה שהוא מתפלל, יש להניח שבדרך כלל יהיה איזה צבור שמתפללים אותה התפילה). אומנם ייתכן לתרץ קושיה זו אם נאמר שצריך להתכוון להצטרף לציבור ידוע ומוגדר שידוע לו שמתפלל באותה שעה (מה שבזמן חז"ל לא היה מעשי כל כך כשאין ציבור זה בעירו, ובזמננו הוא מעשי).
ואם נמצא במקום שבו אין כלל צבור שמתפללים, כתב הסמ"ג (עשין סימן יט):
"למדנו משם שבשעת הדחק או בני הישובים, שיתפללו בבתיהם שחרית וערבית בשעה שקהילות ישראל מתפללין".
ועל פי זה פסק הרמ"א (או"ח צ, ט):
"והוא הדין בני אדם הדרים בישובים ואין להם מנין, מ"מ יתפללו שחרית וערבית בזמן שהציבור מתפללים."
וכתבו שם המגן אברהם (ס"ק יט) והמשנה ברורה (ס"ק לב) שכוונתו כדברי הסמ"ג, דהיינו בשעה שקהילות ישראל מתפללין, ואם כן יתפלל בשעה שמתפללים במקומות אחרים.
בקהילות יעקב כתב שכוונה זו להתפלל בשעה שמתפללים במקומות אחרים מועילה דווקא בישובים שאין להם מניין, אבל במקום שיש בו מניין, צריך לכוון דווקא לשעה שהצבור בעירו מתפללים, וכפי שדייקנו לעיל מהגמרא. ונראה בטעם הדבר, שעיקר העניין להתפלל בשעה שהצבור מתפללים הוא על מנת לשתף את תפלתו עם הציבור, שזו שעת רצון. ולכן אם יש ציבור בעירו, כיוון שזה הציבור שלכתחילה היה צריך להתפלל עמם ורק מחמת שאנוס וכדומה אינו מתפלל עמם, לכן צריך לכוון להתפלל בשעה זו. אך אם דר במקום שאין בו ציבור המתפללים, הוא יכול לשתף את תפילתו עם הציבור על ידי שמכוון את השעה שמתפללים קהילות ישראל במקומות אחרים.
אמנם יש לעיין אם יכול לכוון להתפלל בשעה שציבור במקום אחר מתפללים תפילה אחרת מהתפילה שהוא מתפלל, וכגון שהוא מתפלל שחרית בארה"ב בשעה שבארץ ישראל מתפללים מנחה. והנה המגן אברהם (צ, יז) דייק מהגמרא (עבודה זרה ד ע"ב) שאם מתפלל מוסף בשעה שהצבור מתפללים שחרית, אין זה נחשב בשעה שהצבור מתפללים. ודיוקו הוא שבגמרא שם מבואר שאין ליחיד להתפלל מוסף של ראש השנה בשלוש שעות הראשונות של היום משום שהוא שעת חרון, אך שחרית יכול להתפלל משום שבאותה שעה אף הציבור מתפללים שחרית. ועל כורחך אם מתפלל מוסף בשעה שהציבור מתפללים שחרית אין זה נחשב שמתפלל בשעה שהציבור מתפללים. ובמגן גיבורים (שלטי גיבורים ס"ק ז) דחה ראיית המגן אברהם בשני אופנים: א. אפשר לטעון שגם המתפלל מוסף בשעה שהציבור מתפללים שחרית ייחשב כתפילה בצבור, אלא שבכהאי גוונא על כורחך יוצא שעל כל פנים התפלל שחרית לפני שהציבור התפללו. ב. ייתכן שדווקא במוסף של ראש השנה, שלברכה האמצעית שבו נוספות 'מלכויות' וכן נוספות בו 'זכרונות ושופרות' ואינו דומה לתפילת שחרית של הציבור שהיא רק שבח ולא בקשת צרכים, אין זה נחשב שמתפלל בשעה שהציבור מתפללים, אך ביתר השנה שתפילת מוסף היא שבח כן ייחשב כשעה שהציבור מתפללים. וכעין סברתו האחרונה של המגן גבורים כתב גם הישועות יעקב (שם ס"ק ה) וחלק גם הוא על המגן אברהם מחמת סברה זו.
ועיין בשם ספר הזיכרון אש תמיד (עמ' תקמב) בשם הרב מיכל שורקין והובא גם בתשובות והנהגות (ד סימן לא) מעשה שבו אמר הגר"ח מבריסק לבנו הגר"מ שתפילת שחרית בעת שהציבור מתפללים מוסף נחשבת 'בשעה שהציבור מתפללים'. (והעירו שם מדברי המגן אברהם, אכן אפשר שסבר הגר"ח כסברת המגן גבורים והישועות יעקב, ואף שעדיין לכאורה יש עדיפות לתפילה בציבור ממש, מכל מקום באותו מקרה היו יתרונות אחרים להתפלל שחרית באותו זמן, וייתכן שסבר שהללו עדיפים. ולהלן יובא שייתכן שכשנמצא בפועל עם הציבוא באותו מקום מודה אף המגן אברהם, וממילא אין מקום כלל להערה זו, ואכן בתשובות והנהגות [שם] ביאר את הדברים על פי חילוק זה.)
בהקשר זה יש להעיר שהמתפלל מוסף בשאר ימות השנה בשעה שהציבור מתפללים שחרית או מנחה – יש שהוא והציבור עסוקים ב'שבח' ויש שהוא עוסק ב'שבח' והציבור בבקשות: בשבת ויו"ט עיקרן של שחרית ומנחה הוא שבח כמו מוסף, אך בר"ח או חוה"מ עיקרן הוא בקשות. המגן גבורים עצמו אכן הרגיש בדבר וכתב שמתפלל שבח בשעה שהציבור עוסקים בשבח או בבקשות. נראה מדבריו שהצורך ב'ציבור' גדול יותר כשהמתפלל מבקש בקשות וזקוק לזכות הציבור כדי שייענה, ולכן המתפלל שבח בעת שהציבור מתללים - בין שהם עסוקים בשבח ובין שהם עסוקים בבקשות - יש לו את מעלת המתפלל בשעה שהציבור מתפללים, אבל המתפלל תפילה של בקשה צריך, כדי להיחשב 'בשעה שהציבור מתפללים', להתפלל בשעה שהציבור עוסק גם כן בבקשה. ולפי זה לשיטתו מסתבר שבשאר ימות השנה אם המצב הוא להפך: היחיד מתפלל שחרית או מנחה בעת שהציבור מתפלל מוסף - בשבת ויו"ט ייחשב מתפלל בשעה שהציבור מתפללים, אבל בר"ח וחוה"מ - לא, שהרי זה כמתפלל מוסף של ר"ה בשעה שהציבור מתפללים שחרית.
ועיין בספר יום טוב שני כהלכתו פרק ג הערה מג ופרק ט הערה כו לעניין בן חו"ל הנמצא בארץ ומתפלל תפילת יו"ט, שהיא שבח, עם הציבור המתפלל תפילת חול שהיא בקשה, או להפך - בבן א"י הנמצא בחו"ל [שם מדובר שהוא מצוי בפועל עם הציבור ולא רק מתפלל בשעה שהם מתפללים]. לעניין המקרה הראשון כתב שם שתפילתו נחשבת תפילה בציבור, ולעניין המקרה השני הביא שנחלקו בזה הגרי"ש אלישיב והגרש"ז אויערבאך, שלדעתו אין זו תפילה בציבור (וגרועה אף מהמתפלל שחרית עם ציבור המתפללים מוסף) כיוון שזה מתפלל תפילת חול ואלה תפילת יום טוב. ובביאור החילוק בין המקרים הציע שם (מחבר הספר יום טוב שני כהלכתו) וכך הציע גם בספר אשי ישראל (פרק מא הערה קפב והוזכר בספר יום טוב שני כהלכתו) שלבן א"י בחו"ל אין שייכות לתפילת הציבור, מה שאין כן בן חו"ל בארץ שכיוון שמן הדין היה להתפלל את כל השמונה עשרה גם בשבת ויום טוב ולהוסיף הזכרת שבת ויום טוב, אלא שכדי שלא להטריח על בציבור פטרו חז"ל מלומר את כל השמונה עשרה, ממילא יש גם לבן חו"ל שייכות לשמונה עשרה שמתפללים בני א"י. אכן דברים אלה כפי שהם צריכים עיון, שהרי סוף סוף שלוש ראשונות ושלוש אחרונות - שוות הן ולגביהן יש ליחיד זה שייכות עם תפילת הציבור בכל מקרה, ולבן חו"ל הנמצא בא"י - גם אם יש לו שייכות לתפילת הציבור מכל מקום חסרה היא תפילתם את הברכה האמצעית של תפילתו, ומה מועיל לו שיש לו שייכות לברכות שאומרים הם והוא לא אומרם ומה בכך שהיה ראוי שיאמרם לולי שתיקנו חז"ל לפטור מהם, ואפילו נאמר שיש לזה תועלת, מכל מקום מה החילוק בין החוסר שחסר לו בתפילת הציבור, שאין הם אומרים את הברכה האמצעית של יו"ט, לחוסר שבמקרה ההפוך, שאין הציבור שבחו"ל אומר את הברכות האמצעיות שאומר בן א"י שעימם, ואם די בשייכות בחלק מהברכות - הרי בשני המקרים יש שייכות בשלוש ראשונות ואחרונות כאמור?
אכן לפי המבואר לעיל הדברים מובנים היטב, שבן חו"ל שבארץ כל תפילתו - שבח היא, ומעלה של תפילת שבח יש גם בתפילת החול של בני א"י אלא שנוספת לה גם בקשה, ומה בכך (ועוד שאפילו נאמר שאינה נחשבת כלל אלא בקשה, מכל מקום להתפלל שבח עם ציבור המתפללים בקשה - שפיר דמי כדברי המגן גבורים). אבל בן א"י הנמצא בחו"ל שתפילתו - בקשה, אינו יכול להיחשב מתפלל עם הציבור או בשעה שהציבור מתפללים כשתפילתם שלהם אינה בקשה אלא שבח בלבד.
ועיין שו"ת דבר יהושע (חלק ה או"ח סימן ד) שהסתפק בנדון זה של בן א"י בחו"ל או להפך אליבא דהמגן אברהם, ונראה מדבריו שספקו הוא אם הגדרת "אותה תפילה" תלויה בהיות שתי התפילות שחרית, או שתיהן מוסף וכו' או בהיותן "עניין אחד", ומובן שלספק זה נפקות גם לאידך גיסא, כשתי התפילות שונות הן - זו שחרית וזו מנחה - אך עניינן אחד הוא. (ועיין עוד בחלקת יעקב חלק ג סימן קמו [במהדורה החדשה אורח חיים סימן ריא] שנקט שיש בכהאי גוונא מעלת תפילה בשעת שהציבור מתפללים וראה עוד להלן).
ואומנם עדיין יש מקום לדון שמא אף לסברת המגן אברהם ולראייתו מהגמרא (ובהנחה שלא נקבל את דברי המגן גבורים והישועות יעקב שדחו את הראיה) מכל מקום כששתי התפילות זהות הן ייחשב כמתפלל עם הציבור, ואף על פי שלדבריו אין לחלק בשחרית ומוסף בין ר"ה לשאר ימות השנה, ומשמע שכך הדין אף כששתי התפילות הן שבח (כבשבת ויו"ט), מכל מקום שחרית ומוסף תפילות שונות הן במהותן ובנוסחן. מה שאין כן המתפלל שחרית בעת שהציבור שבמקום אחר מתפלל מנחה, ששתי התפילות זהות הן (ואף בשבת שיש חילוק ביניהן בנוסח הברכה האמצעית - אין חילוק זה מהותי ואינו מעכב שהרי הטועה ומתפלל במנחה של שבת את נוסח הברכה האמצעית של שחרית או להפך - יצא, מה שאין כן בטועה בין אחת מהן למוסף).
ואומנם המגן אברהם עצמו סובר לכאורה שאין לחלק בזה ואף באופן זה אין הדבר נחשב תפילה עם הציבור, שכך מפורש בדבריו בסימן רלו ס"ק ג לגבי מנחה וערבית (לאחר פלג המנחה), ועיין שם שהוסיף שכל שכן הוא שאין זו תפילה עם הציבור כיוון שמדובר ב'תרתי דסתרי' (שהרי או שזמן מנחה הוא או שזמן ערבית הוא, ואע"פ שההלכה היא 'דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד' מכל מקום מנחה וערבית בו בזמן נחשבות ל'תרתי דסתרי' [ולכן לכתחילה יש לנהוג בעקביות ולבחור אם התפלל בזמן זה מנחה או ערבית]). ואומנם יש לעיין אם 'תרתי דסתרי' האמור כאן נובע מכך שהמתפלל אז מנחה הרי הוא כאומר שתפילת הציבור, ערבית, בזמן זה אינה כדין (היינו שהם אומנם רשאים לנהוג כדעה זו כאמור, אך הדעה שהוא נוהג עתה כמותה סוברת שאין זה זמן ערבית), או שאין הדבר תלוי בהגדרה זו אלא בעצם העובדה שזמן מנחה וערבית שונה הוא, ונפקא מינה למתפלל בזמן שהציבור שבמקום אחר מתפללים, כבנידוננו, שאין כאן מחלוקת בהלכה, אם זמן מנחה הוא או זמן ערבית (וכן לעניין שחרית) אלא חילוק במציאות.
אלא שמכל מקום סיים המגן אברהם (שם) שאין לנהוג כן כיוון שעדיף שיתפלל מנחה קודם (בנידונו הציע שיתפלל מנחה בעת שהציבור אומרים קריאת שמע וברכותיה) וערבית יתפלל עם הציבור, שזה קרוי תפילה בציבור ממש וודאי עדיף מתפילה אחרת בעת שהציבור מתפללים.
והפרי מגדים (אשל אברהם שם) הבין מהוספה זו שהמגן אברהם - למרות דבריו - מסתפק בזה ולכן הוסיף את הטעם האחרון "אפילו תימא שזה מקרי עכ"פ בשעה שהציבור מתפללין".
ועיין שם עוד בט"ז (ס"ק ד) ששלל גם הוא אפשרות של מנחה בשעה שהציבור מתפללים ערבית מטעם 'תרתי דסתרי', אך הוא לא הזכיר שגם ללא זה אין הדבר נחשב 'בשעה שהציבור מתפללים', ומשמע שלולי בעיית 'תרתי דסתרי' אכן הייתה מעלה בתפילה כזו, ולפי זה ייתכן כאמור לעיל שכשמדובר בציבור שבמקום אחר שאצלם זמן ערבית הוא ואצל היחיד זמן מנחה - שפיר דמי. והאליה רבה (שם ס"ק ז) והפרי מגדים (משבצות זהב שם) שם כתבו הלכה למעשה שאם יש לו מניין מאוחר יותר לערבית (וממילא לא שייך טעמו האחרון של המגן אברהם) אכן יתפלל מנחה כשהציבור מתפללים ערבית (למרות סברת 'תרתי דסתרי' ולכאורה כל שכן אם הם במקום אחר, וכנ"ל).
אומנם יש מקום לפקפק בדבר משום שבנידונם של המגן אברהם, הט"ז, האליה רבה והפרי מגדים וכן במעשה שהובא לעיל מהגר"ח מבריסק (וכן בגמרא שממנה הביא ראיה - עיין שם) מדובר כאמור במי שגם נמצא בפועל עם הציבור אלא שמתפלל תפילה אחרת, וצל"ח (ברכות ו ע"א) כתב שבאופן זה לא נאמרו דברי המגן אברהם שבסימן צ (עיין שם בראייתו) והמגן גבורים (אלף המגן שם ס"ק יד) הביא דבריו וסמך עליהם וכך גם המשנה ברורה (סימן צ ס"ק ל). ולפי זה לכאורה אין ראיה לנידוננו מהדין האמור (בסימן רלו).
אכן משמעות דברי המגן אברהם עצמו (בסימן רלו) אינה כדברי הצל"ח (וגם שו"ת דבר יהושע הנ"ל הציג את שיטותיהם כחולקות וכך נקט גם המנחת יצחק חלק ב סימן קלב וחלק ו סימן לו), שהרי המגן אברהם השווה את הנידונים (שם ובסימן צ) זה לזה, וייתכן שהצל"ח לא התכוון לומר שהמגן אברהם מודה לדבריו (כמו שהבין המגן גבורים מהצל"ח) אלא שלהלכה עכ"פ יש לחלק בין מתפלל באותו מקום עם הציבור למתפלל במקום אחר, ומעתה מדברי המגן אברהם עצמו ודברי הפרי מגדים המוסבים עליהם אפשר אכן לדייק כדיוק האמור אף אם לדעת הצל"ח אין נפקא מינה, מדיוק זה, לעניין שבו דיברו שבו לדעתו בלאו הכי נחשבת התפילה לתפילה עם הציבור. ובאליה רבה (שם) משמע שאכן נקט שני טעמים לדבריו (וכך הבין בדבריו גם המנחת יצחק חלק ו שם): האחד משום שסובר שגם כשמתפלל מנחה והציבור מתפללים ערבית נחשב הדבר תפילה בשעה שהציבור מתפללים (וחולק על המגן אברהם), והשני שאף אם נאמר כדברי המגן אברהם מכל מקום כשנמצא באותו מקום עם הציבור נחשבת תפילתו כתפילה עם הציבור.
(ובחלקת יעקב הנ"ל הבין - לפחות בנידון כזה שבו המתפלל נמצא באותו מקום עם הציבור שאכן גם לדעת המגן אברהם יש לתפילתו מעלת תפילה עם הציבור אלא שאינה תפילה בציבור ממש, וכך גם לעניין מנחה וערבית, ולדעתו הכול מודים בזה – המגן אברהם, הט"ז, האליה רבה והפרי מגדים. אך, כאמור, לא משמע כך מהמגן אברהם.)
נעיר כי ראייתו של הגר"ח מבריסק (כמובא שם) הייתה מתפילת נדבה בעת שהציבור מתפלל תפילת חובה, שם לא שייך 'תרתי דסתרי' ושתי התפילות הן גם מאותו סוג - בקשה ולא שבח בלבד (מוסף ותפילות שבת וחג אי אפשר להתפלל נדבה). ועמד בזה בתשובות והנהגות (שם).
במשנה ברורה (סימן צ ס"ק ל) פסק כדברי המגן אברהם. וכן פסק ערוך השולחן (או"ח צ, יג):
"וזה שאמרנו שיהדר להתפלל בהעת שהצבור מתפללין זה כשמתפללין אותה תפלה דוקא מקרי זה ג"כ מתפלל עם הצבור אבל אם הוא מתפלל שחרית והצבור מוסף או להיפך לא מקרי מתפלל עם הצבור".
ויש לעיין לעניין הסברא שכתבנו, לחלק בין שחרית כשהציבור מתפלל מוסף או להפך לשחרית כשהציבור מתפלל מנחה או להפך, אם יש לדייק מן הלשון "אותה תפלה דוקא" או שיש לדייק לאידך גיסא ממה שלא נקטו הפוסקים אלא את הדוגמה של שחרית ומוסף. אכן יש מקום לדחות דיוקים אלה ולומר שבמציאות ששררה בעבר לא הייתה אפשרות מעשית שאדם ידע את שעת התפילה במקום מרוחק (שבו מגיע זמן מנחה כשאצלו עוד זמן שחרית או להפך) ולכן כל השאלה הייתה רק לגבי שחרית ומוסף (וכמובן הוא הדין מנחה ומוסף). ואף שעדיין יש להוכיח לכאורה מהאמור לגבי מנחה וערבית לאחר פלג המנחה, כנ"ל, מכל מקום כבר הערנו לעיל שהפרי מגדים צידד שם שנחשב הדבר לתפילה בשעה שהציבור מתפללים, לפחות ברמה מסוימת (והבין שאף המגן אבהם שלא כתב כך מסתפק בדבר). (עוד יש לדון על מנחה ונעילה ביום כיפור, אך גם כאן קשה לדייק מדברי הפוסקים שדנו בשאלה של שחרית ומוסף הנוגעת לכל שבת ומועד ולא באפשרות של תפילת מנחה בעת שהציבור מתפלל נעילה, דבר שמתאפשר פעם בשנה בלבד.)
ונראה שהסברא שצריך להתפלל דווקא באותה שעה שהציבור מתפלל אותה תפילה שהוא מתפלל היא כדברינו לעיל, שכיוון שנמנע ממנו מלהתפלל עם הציבור, על כל פנים ישתתף עם הציבור על ידי שיכוון את שעת התפילה לשעה שהם מתפללים. אך כל זה דווקא אם מתפלל אותה תפילה שהם מתפללים. אך אם מתפלל תפילה אחרת, אין בכך השתתפות, כי הרי אילו היה ממש מתפלל עמם מן הסתם היה מתפלל את התפילה שהם מתפללים. ועל כורחך הכוונה שמכוון את תפילתו לשעה שהציבור מתפללים אותה תפילה שהוא מתפלל. (וקצת משמע כך מדברי הבאר יצחק [או"ח סימן כ] שכתב בביאור דעת המגן אברהם שאף אם אפשר לענות קדושה אם מתפלל שחרית והגיע לקדושה עם ציבור העונים קדושה של מוסף, מכל מקום יש לחלק בין שתי קדושות ששתיהן עניין אחד "שמקדישים שמו" לשתי תפילות שהן "בקשה אחרת", אלא שאפשר שכוונתו ששחרית ומוסף שונות במהותן וכנ"ל. [בפסקי תשובות סימן צ הערה 181 הביא משו"ת פסקי תשובה הבנה אחרת בדברי הבאר יצחק, אך המעיין שם יראה שדבריו נוגעים לנקודה אחרת שבה דן הבאר יצחק שם ולא לנידוננו, והמעיין בבאר יצחק עצמו יראה שהבנה זו, כמו שהבינה הפסקי תשובות, אף נסתרת מדבריו.]) ויש לצרף כאן את דברי המרומי שדה והקהילות יעקב שהובאו לעיל, שמסתמא בכל שעה יש בעולם איזה ציבור המתפלל, ואם כן מה הכוונה שיש לכוון לשעה שמתפללים בשעה שקהילות ישראל מתפללים. ולכן יש להסביר שהכוונה היא לקהילות המתפללות אותה תפילה שהוא מתפלל.
העולה מכל הנ"ל שמי שנמנע ממנו להתפלל במניין, יתפלל בשעה שהציבור במקומו מתפללים. ואם נמצא במקום שאין כלל מניין, יתפלל בשעה שמתפללים בקהילות ישראל במקומות אחרים אותה תפילה שהוא מתפלל. אכן מסתבר שאם אין לו אפשרות כזו יעשה את שאפשר לו ויתפלל בשעה שהציבור מתפלל תפילה כלשהי (בעדיפות לציבור שבמקומו, אך לאידך גיסא בעדיפות לתפילה דומה, להבדיל משחרית בזמן שמתפללים מוסף או להפך), משום שבהעדר עצה אחרת מוטב לסמוך על המגן גבורים והישועות יעקב או על הסברה שכתבנו (שייתכן שגם המגן אברהם יודה כשמדובר בשחרית ומנחה או מנחה וערבית ולא באחת מהן ומוסף, ואף אם הוא אינו מודה בה - נראה שכמה פוסקים אחרים סוברים כמותה) מלהפסיד את מעלת התפילה בשעה שהציבור מתפללים בוודאות ולכולי עלמא.
עיין בתכנית "מורנו" של ארץ חמדה- הלכות תפילה וברכות הרחבה והעמקה בנושא זה:
http://www.eretzhemdah.org/Data/UploadedFiles/SitePages/7969-sFileRedir.pdf
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il