בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • קרבנות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

בית המקדש והאדם המודרני- הילכו שניהם יחדיו?

"ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו" - אריאל התאמץ בכל כוחו להתכוון בתפילה; מאז הטיול קשה לו להתחבר למילים בתפילה; הוא זוכר את עדר העיזים שהקיף והרתיע אותו; האם עליו להשתוקק למשוך אחריו עז, להקריב אותה, ולצפות בשחיטתה? לא עדיף להסתפק בתפילה מעומק הלב?

undefined

רבנים שונים

תמוז תשס"ו
4 דק' קריאה
אריאל עצם את עיניו, והתאמץ בכל כוחו להתכוון בתפילה. מאז הטיול האחרון קשה לו להתחבר למילים הללו בתפילה. הוא זוכר כיצד עדר העיזים שהקיף אותו בנחל הרתיע אותו. שוב ניסה - "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו". האם עליו להשתוקק למשוך אחריו עז, להקריב אותה, ולצפות בשחיטתה? לא עדיף להסתפק בתפילה מעומק הלב?

הרב ישראל אריאל שליט"א ראש מכון המקדש
מעשה בצייר מחבר העמים, שעסק בהכנת ציורים עבור 'מכון המקדש'. בין העבודות שנתבקש לבצע היה ציור של השעיר המשתלח לעזאזל. ראיתי סימן שאלה על פניו: הכיצד בעצם יום הכיפורים מגלגלים את השעיר אל התהום? הסברתי לו את מה שמובא ב'ספר החינוך' (מצוה צ"ה) שתפקיד שילוח השעיר הוא - לזעזע! לעורר את האדם לתשובה. הצייר, הביט בעיני... לפתע הכה על ליבו, ואמר: "אני! אני! אני צריך שעיר לעזאזל! - בשבילי!" עיניו זלגו דמעות... "יש לי ייסורי מצפון" אמר, הלוואי והיה שעיר כזה שיכפר עלי!

רבים הם האנשים ב'עולם המודרני', אשר נדמה להם כי המקדש בזמננו, 'אינו רלוונטי'. לדעתם, מה שנאמר בתורה בענין הקרבנות נאמר ל'ימים ההם', לא כן היום, כשהעולם 'התקדם'. יש אף כאלה המסתמכים על דברי הרמב"ם ב'מורה נבוכים' (חלק ג, לב) שהקרבנות בתורה נקבעו, כי אי אפשר היה לנתק את עם ישראל בבת אחת מן העולם האלילי הסובב אותם.

כבר שמעתי מפי תלמיד חכם אחד אימרה: 'העולם המערבי לא יקבל מצב של חידוש עבודת הקרבנות בירושלים בימינו!' לפיכך ראוי לחזור ולהדגיש: אל נא נתלהב יתר על המידה מן המושג - 'האדם המודרני'! ראינו את ה'מודרנים' האלה, היודעים להקים 'אגודת צער בעלי חיים' להגנת כלבים וחתולים, וכגון בגרמניה ה'נאורה'. בעת ובעונה אחת אותם גרמנים 'רחמנים', העלו מליוני יהודים על מזבחה של אושביץ. ה'אדם המודרני' יכול להיות גרוע מן החיה. מתברר, כי דווקא האדם המודרני זקוק לריסון ולכיבוש יצריו באמצעות חוקים קפדניים. דווקא עבודת הקרבנות שהיא כולה קיום צו אלוקי וחוק שאין לו טעם וסיבה, הוא השומר על האדם במסגרת המשמעת לאלוקים.

כך הם גם דברי הרמב"ם בסוף הלכות מעילה (ח, ח):
"כל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן. אמרו חכמים, שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד!"

המושג 'אדם מודרני', אין זו אלא גאוה ושחצנות. חוקי הקרבנות הם שמעמידים את העולם דווקא בגלל הביטול העצמי והמשמעת שבהם. בכך גדולתם! נזכור נא את הצייר, אשר חש בפנימיותו כי השעיר... חסר לו.

הרב יהודה קרויזר שליט"א רב הישוב מצפה יריחו
בנין בית המקדש וחידוש עבודת הקרבנות הם שיא תהליך תקומת המדינה היהודית המתוקנת וגאולת העולם, כפי שביטא זאת הראי"ה:
"הציפיה לבנין ביהמ"ק ועבודת הקרבנות היא השאיפה היותר אצילה ויותר עליונה...".

שאיפה זו קשה לעיתים למי שחי בעולם המודרני, כיוון שאין לנו מגע יום יומי עם בעלי חיים. אולם זו טעות שנובעת מכך, שאנו חושבים על בתי המקדש מהעבר, ואיננו מדמיינים את ביהמ"ק העתידי. מבחינה הלכתית ביהמ"ק יכול להתנהל בדרך שתתאים לאורח חיינו.

הבה ונפליג מעט על כנפי הדמיון לביהמ"ק השלישי והמודרני:
אריאל מגיע להר הבית להקריב את קרבן השלמים שנדר. הוא ניגש ללשכות הקרבנות והנסכים ומשלם עבור כבש בן שנה ונסכים. הוא מקבל קבלה עליה מוטבע מספר סידורי של מקומו ברשימת המקריבים. לאחר מכן הוא ניגש ללשכת ההמתנה, ומחכה עד שיופיע תורו על הצג האלקטרוני שבלשכה. בהגיע תורו נכנס אריאל לצפון העזרה, שם יפגוש כהן שיביא עמו את הכבש (והנסכים), כשהוא בדוק ממומים בידי בד"ץ של כהנים.

הכהן יעמיד את הכבש, כשפניו למערב ואחוריו למזרח. אריאל יתבקש להניח את שתי ידיו על ראש קרבנו, לסמוך בכל כוחו, ולהגיד דברי שבח לה'. זהו למעשה הרגע היחידי, שבו אנו מחויבים לבוא במגע פיזי עם הבהמה ( לא בשמיים, נכון?). מעתה, אם ירצה אריאל לשחוט את קרבנו בעצמו, (שהרי שחיטה כשרה בזר) ולצפות בכל שלבי ההקרבה, זו זכותו. אולם אין הוא מחויב לראות את תהליך ההקרבה. הוא יכול לצאת ולהמתין שוב בלשכה, ובסיום ההקרבה לקבל לידיו את חלקי הקרבן שלו המיועדים לאכילה בירושלים, כשהם ארוזים במארז מיוחד בצרוף ברכה לו ולבני ביתו, שימלא הקב"ה כל משאלות לבם לטובה.

את ביהמ"ק יש לבנות לפני ביאת המשיח ככתוב בדברי חז"ל במקומות רבים, שבנין ביהמ"ק קודם למלכות בית דוד. יה"ר שבזכות עשיתנו למען בנין ביהמ"ק וחידוש עבודת הקרבנות, נזכה עוד השנה שהצומות לזכר החורבן יהיו לנו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

הרב נתנאל יוסיפון ר"מ בישיבת מצפה יריחו
יהודי אחד בא לרבו, ובכה בפניו: רבי, אירע לי אסון הפסדתי את כל רכושי. ראה הרבי, שקשה הדבר מאד לאותו אדם, נאנח ואמר: היום קרה אסון גדול יותר, היום לא הקרבנו את קרבן התמיד.

אם בכל הדורות רבים התקשו לצפות לחידוש הקרבנות, דומה שבעולם המודרני קשה הדבר שבעתיים. אנו, שהורגלנו לקנות בשר באריזות פלסטיק סגורות, ולראות כבשים ועיזים בגני חיות בלבד, לכאורה- מה לנו ולקרבנות? יש שמקשים יותר מזה- התפילה בה הורגלנו מבטאת את הרבדים העליונים שבאדם, כוחות המחשבה והדיבור. מדוע עלינו לשאוף לקרבנות שנראים כנמוכים יותר?

אולם במבט מעמיק, נראה שביהמ"ק והקרבנות לא סותרים את עולמו של האדם המודרני, כי אם משלימים ומרפאים אותו: האדם והעולם הם יצורים מורכבים. רוח וחומר מתמזגים בהם בהרמוניה. המחקר מוכיח, שבכל גוף המורכב מחלקים שונים יש השפעה של חלק אחד על משנהו. כך: הרפואה והפסיכולוגיה מודעות להשפעה של מחלות הנפש על בריאות הגוף, וליחסים ההדדיים של אברי הגוף השונים. האקולוגים מתריעים שכריתת יערות בברזיל תחמם את העולם כולו. מומחי דעת קהל יודעים שהצגה טובה מטביעה חותמה באדם יותר מנאומים רבים, מפני שהיא ממחישה ופונה לחושים רבים.

התרבות המערבית הפכה את העולם כולו לחולה. האנושות התרחקה מהטבע. שקענו בעולם המחשבים, האינטרנט והמשחק. בעולמנו יש מקום מרכזי לאדם החושב, אך הצומח והחי הם משאבים לניצול ותו לא. גם עבודת ה' שלנו היא עבודה שבלב זו תפילה ותו לא. לעומת זאת- בביהמ"ק משתתפים חושים רבים של האדם בעבודת ה'- שמיעת שירת הלויים, ריח הקטורת, טעם בשר הקרבנות ומראה יפיו של הבנין הנאה בעולם. בביהמ"ק גם הצומח והחי (ואף הדומם- בניסוך המים, ובמלח) נוטלים את חלקם בעבודת ה', וכשכל חלקי העולם באים לידי ביטוי בעבודת ה' גם עבודת הלב- התפילה מתעלה. כך ביהמ"ק הוא המקום אשר "בית תפילה יקרא לכל העמים", ובחורבנו- "ננעלו שערי תפילה" (ברכות לב:). לפיכך, "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'", כי שם לא רק הנשמה כי אם גם "ליבי ובשרי ירננו לא-ל חי".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il