התחייבות לתשלום על מניעת רווח

מדורים
הלכה פסוקה

קטגוריה משנית

משפחה חברה ומדינה
שוכר ומשכיר

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

3 דק' קריאה

נערך על ידי הרב יואב שטרנברג
התביעה: התובע השכיר דירה לנתבע. כחלק מהביטחונות שלהם נדרש הנתבע בזמן השכירות, הוא היה צריך להפקיד משכון בידי התובע. הנתבע התחייב לאפשר לתובע להכניס אנשים לראות את הדירה על מנת שיוכלו לשכור אותה בתום תקופת השכירות. כמו כן, הנתבע התחייב לפצות את התובע על כל נזק או אבדן רווח שיגרמו לו, אם הנתבע לא יעמוד בהתחייבויותיו. בפועל, הנתבע לא אִפשר לשוכרים עתידיים להיכנס לדירה בתוך זמן השכירות, ועקב כך נאלץ התובע להראות לשוכרים עתידיים את הדירה רק לאחר תום תקופת השכירות. לטענתו, הוא הפסיד מכך חודש שכירות.

פסק הדין : ההתחייבות של הנתבע היא אסמכתא ולכן היא אינה מחייבת אותו.

הנימוקים: הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' רכז) דן במקרה הבא:

הלכה פסוקה (260)

הרה"ג דוב ליאור

24 - מת המשכיר תוך זמן השכירות

25 - התחייבות לתשלום על מניעת רווח

26 - החלפת השוכר תוך כדי תקופת השכירות

טען עוד

"ראובן לוה מנה משמעון, וכתב לו את השטר לפרוע לזמן שקבע לו, ואם לא יפרענו תוך אותו זמן, קבל עליו ליתן כל הוצאה וכל הפסד שיבא לו ויעשה מחמת חוב זה, וקבל על עצמו זה בקנין גמור ובלא אסמכתא ובנאמנות. וכשהגיע הזמן, תבע שמעון את חובו, ואמר: שהיה לו סחורה מזומנת לקנות, ואם לא יפרענו יפסיד הוא הסחורה; ועם כל זה לא פרעו. ועכשיו שמעון תובע מראובן אותו הפסד הריוח".

תשובת הרשב"א היא, כי היות שההתחייבות של ראובן לשמעון הייתה רק לפצות אותו על הפסדים שייגרמו לו, אין מניעת רווח בכלל זה. ואין חיוב מצד עצם מניעת הרווח, כי בירושלמי (בבא מציעא פ"ה ה"ג) מבואר, שהמבטל כיסו של חברו, דהיינו שקיבל על עצמו להתעסק במעות של חברו על מנת לתת חלק מהרווח לנותן המעות, ובסופו של דבר לא התעסק, וממילא הפסיד נותן המעות את הרווח - פטור.

בדרכי משה (סימן סא אות ד) הבין, שהרשב"א פטר את המתחייב לא משום שההתחייבות הייתה רק על הפסדים, אלא משום שהתחייבות על פיצוני בגין מניעת רווח היא אסמכתא (וכנראה לא ראה את תשובת הרשב"א בפנים, שכן ברשב"א מבואר שהתחייב בקניין גמור ודלא כאסמכתא). הדרכי משה מקשה על הרשב"א, שכן בדבר שאינו קנס שהמתחייב מטיל על עצמו, אלא פיצוי על הפסד, לא שייך אסמכתא! הש"ך (שם סק"י) מתרץ, שמניעת רווח אינה הפסד, ולכן ההתחייבות על פיצוי כזה היא באופן עקרוני אסמכתא.

נמצא, שאם התחייב אדם לחברו, שישלם לו רווחים שנמנעו ממנו, לדעת הדרכי משה אין בהתחייבות זו חסרון של אסמכתא, ולדעת הש"ך יש בזה חסרון של אסמכתא.

על כל פנים, הרב לוין מציין, כי על מנת שהתחייבות לשלם פיצוי בגין מניעת רווחים תחול, היא צריכה להיעשות בקניין. הטעם לכך הוא על פי דברי הרמב"ם (הלכות מכירה פרק יא הלכה טו), שהתחייבות מועילה רק כאשר היא נעשית בלא תנאי. אבל התחייבות שיש בה תנאי, דורשת קניין (ועיין ש"ך בסי' מ סק"ד), ואחרת היא נידונה כאסמכתא.

לאור הדברים הנ"ל, אף על פי שהיה רשום בחוזה כי הנתבע מתחייב לפצות את המשכיר על מניעת רווחים שייגרמו לו, כיוון שלא נעשה קניין על התחייבות זו, היא בטלה, משום שהיא אסמכתא.

עוד מציין הרב לוין, כי ישנה מחלוקת בשאלה האם נתינת משכון מועילה לסלק בעיה של אסמכתא. מחלוקת זו מופיעה בשו"ע (סימן רז סעיף יא):

"הנותן ערבון לחבירו ואמר ליה: אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך, והלה אומר: אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך - אם חזר בו הלוקח, קנה זה הערבון, שהרי הוא תחת ידו; ואם חזר בו המוכר, אין מחייבין אותו לכפול הערבון, שזו אסמכתא היא, ולא קנה. הגה: ויש חולקין, וסבירא להו דאפילו אם חזר בו הלוקח לא קנה המוכר, אף על פי שהוא בידו, אסמכתא לא קניא. וכל שכן אם התפיסו ביד שליש".

דעת המחבר היא דעת הרמב"ם, שמשכון מועיל לסלק בעיית אסמכתא. ואילו דעת היש חולקים שמביא הרמ"א היא דעת הראב"ד וסיעתו, הסוברים שמשכון אינו מסלק בעיית אסמכתא. ואם כן, השאלה האם ההתחייבות בנידון דידן מועילה תלויה במחלוקת המחבר והרמ"א.

כיוון שיש כאן ספקא דדינא, יש לדון בשאלה מיהו המוחזק - האם המלוה הוא המוחזק משום שהוא מחזיק במשכון, או הלווה מחמת שמעות ההלוואה בידו. הרב לוין מציין, שיש בדבר מחלוקת הפוסקים. לדעת השו"ע (סי' עב סעיף כג) הלווה הוא המוחזק. והטעם הוא, משום שהמשכון עומד לחזרה, וכמי שהוחזר דמי. ואילו לדעת הש"ך (שם ס"ק קט) המלוה נחשב מוחזק, משום שבעל חוב קונה משכון.

בנוסף, הש"ך (סי' רנא ס"ק ו) כותב, שאם יש ספק אם הייתה הלוואה בכלל, אין המלוה נחשב מוחזק בגלל המשכון. ולכן, כיוון שבנידוננו יש ספק אם בכלל היה חיוב, שהרי אולי ההתחייבות הייתה אסמכתא, בזה גם לדעת הש"ך הלווה הוא המוחזק.

שוכר ומשכיר

הלכה פסוקה