ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
מצאנו מעשי קניין שונים ומגוונים ומשמע מכך, כפי שנתבאר למעלה בסיכום לסוגיית 'מהות מעשה הקניין' שאופן מעשי הקניין לא נבחר בצורה אקראית אלא יש לכל מעשה קניין משמעות מסויימת הקשורה לעניין הבעלות. והנה במנחת אשר (תחילת סימן מב) חילק את כל מעשי הקניין לקבוצות על פי אופיים וצורת הקשר שלהם לבעלות, ומנה ארבעה אבות קניינים: התמורה, הרשות, הראיה והפגנת הבעלות. בסוגייה זו נדון באופי הקניינים במשפחה של משיכה, מסירה והגבהה. עוד נדון ביחס בין הקניינים, ומדוע בחלק מן מעשי הקניין במקום שאחד מועיל גורם הדבר לכך שחברו אינו מועיל, וכשאלתו המפורסמת של רבנו תם (עו ע"א ד"ה ספינה; קידושין כה ע"ב ד"ה בהמה) "וכי משיכה ומסירה מצוות הן שאין לעשות אלא מן המובחר?!"
קניין משיכה – בגדריו
שיעור המשיכה
בסוגייתנו מובאת מחלוקת ביחס לשיעור המשיכה הנצרך.
לגבי בהמה נחלקו התנאים, תנא קמא סובר שכיוון שעקרה יד ורגל קנאה ואילו רבי אחי סובר שלא קנה עד שתהלך מלוא קומתה.
לגבי ספינה נחלקו האמוראים, רב אומר שמספיק שימשוך כלשהו ואילו שמואל אומר שלא קנה עד שימשוך את כולה. הגמרא רצתה לתלות את המחלוקות זו בזו ודחתה שלרב יש לומר שגם לסוברים שבבהמה צריך מלוא קומתה זה דווקא בבהמה משום שאף אם הרימה יד ורגל נשארה במקומה אך בספינה אם מזיזה מעט כולה זזה, ולשמואל יש לומר שאף לסוברים שבבהמה מספיק יד ורגל זה דווקא בבהמה משום שכאשר מזיזה יד ורגל גם היד והרגל השניות עומדות להיעקר אך בספינה לא. הלכה כשמואל שבספינה צריך למשוך כולה, וכחכמים שבבהמה מספיק כלשהו.
לגבי שאר החפצים נחלקו הראשונים. הרשב"ם (פו ע"ב ד"ה והא פירות) סובר שבשאר החפצים לדעת כולם צריך להזיז עד שייעקר לגמרי ממקומו, ורב לא הסתפק בהזזת מקצת אלא בספינה משום שיש מים תחתיה ולכן כשמזיזה מעט יש לומר שנחשב כנעקרה ממקומה, אך בחפץ על גבי קרקע לא 1 . הרא"ש (סי' ב) כותב להפך, שבשאר חפצים לדעת כולם מספיק כלשהו, ודווקא בספינה ובבעלי חיים יש מקום לומר שצריך שתיעקר כולה משום שהזזה כלשהי כבר גורמת להזזתם ולכן אין זה מספיק אלא צריך הזזה יותר משמעותית. כפי שנראה בהמשך, הראב"ד (הלכה ג) הלך בדרך שלישית, ולדעתו דין שאר חפצים כדין ספינה שנחלקו בה האמוראים והלכה כשמואל.
מרשות הרבים לסימטא
הרמב"ם (מכירה ד, ד) כותב שאם משך לסימטא "כיון שהוציא מקצת החפץ מרשות הרבים קנה", והראב"ד (הלכה ג) משיג שיש לדמות שאר חפצים לספינה ולא לבהמה ולכן צריך שימשוך את כולה, כלומר, לדעתו דין שאר חפצים כדין ספינה בה נחלקו האמוראים, והלכה כשמואל שצריך שיזיז את כולה.
המגיד משנה כותב שבוודאי גם לדעת הרמב"ם יש לדמות לספינה אלא שמחלק בין המזיז בתוך סימטא שצריך להזיז כולה לבין המזיז מרשות הרבים לסימטא שהואיל וכבר הזיז כולה ממקומה מספיק שיכניס מקצתה לסימטא.
הברכת אברהם (עה ע"ב ענף א ס"ק ה) מעיר שלא הוזכר ברמב"ם שאם מזיז את החפץ מרשות הרבים לסימטא צריך שייעקר כל החפץ ממקומו, ולפיכך מבאר ברמב"ם שאין צורך בכך, ואף שכאשר החפץ נמצא בסימטא צריך שייעקר כולו ממקומו, כשמעבירו מרשות הרבים לסימטא אין צורך בכך (ובאור שמח (מכירה ד, ד) ביאר שזו אף כוונת המגיד משנה). אפשר לנמק את החילוק שכאשר מכניס ממקום שאין משיכה קונה בו למקום שקונה זהו מעשה חשוב יותר מאשר סתם הזזה בתוך מקום שקונה בו, ולכן די בכלשהו. אולם הברכת אברהם מנמק באופן אחר ומטעים זאת על פי דברי הר"ר חיים כהן (בתוס' ד"ה בהמה בקידושין כה ע"ב) שמקום החפץ בסימטא נחשב כרשות המוכר משום שקדם וזכה במקום, ולפי זה יש לומר שהקונה צריך להזיז מכל מקומו כדי להוציאו מרשות המוכר לגמרי, אולם כאשר מונח ברשות הרבים אין זה ברשות המוכר ולכן די בכך שיכניס מקצתו לרשותו 2 .
אופי הקניין
אבן האזל (מכירה ד, ד) מביא את דברי המגיד משנה, ועומד על טעם המחלוקת שבין הרמב"ם לראב"ד ותולה שנחלקו בהבנה המהותית של קניין משיכה. לדעת הראב"ד יסוד קניין משיכה הוא הכנסה לרשותו, כעין קניין חצר, ולכן לא שייך לקנות כשמכניס רק מקצת החפץ לסימטא, כמו שאינו קונה את כל החפץ כשמכניס רק את חלקו לחצרו. אולם הרמב"ם סובר שהיסוד הוא הפגנת בעלות, שעל ידי שמכניס לרשותו מורה על בעלותו. לדעתו עצם מעשה המשיכה אל רשותו הוא הקניין ולא ההכנסה לרשותו ולכן די בהכנסת מקצת החפץ לרשותו או לסימטא כי זה כבר מראה על בעלות, כמו שחזקה במקצת הקרקע מראה בעלות על כל הקרקע וניתן לקנות בכך את כולה. לפי זה קצת קשה מדוע צריך לעקור את החפץ מכל מקומו ולא די בהזזתו במקצת. אבן האזל עונה על כך שזהו דין מיוחד במשיכה, אך דבריו לא כל כך מבוארים מדוע יש דין כזה, ובברכת אברהם (ס"ק ה) ביאר לדרכו שזהו שיעור במשיכה, ונראה כוונת הדברים שכדי שהמעשה יהיה משמעותי צריך שייעקר כולו ממקומו ולא להסתפק בכלשהו, ואין זה קשור למהות הקניין אלא רק לצורך שיהיה מעשה משמעותי, וכן בכל מעשי הקניין השונים יש תנאי בכל אחד מהם שיהיה משמעותי. עוד מעיר שקניין מסירה אינו מצד הכנסה לרשותו כלל (אפילו לא מצד הפגנת הבעלות שיש בהכנסה לרשותו) ולכן במסירה לא צריך להזיזו כלל ממקומו.
הברכת אברהם (ס"ק ג) מבאר אליבא דאבן האזל את המחלוקת בשיעור המשיכה. האומרים שמספיק כלשהו סוברים שיסוד הקניין הוא פעולת המשיכה ואילו המצריכים שייעקר לגמרי ממקומו סוברים שהיסוד הוא הכנסה לרשותו, ואם כן לדעת הראב"ד בכך נחלקו רב ושמואל והלכה כשמואל שצריך הכנסה לרשותו ולכן צריך שייעקר כולו; לדעת הרשב"ם גם לרב וגם לשמואל היסוד הוא הכנסה לרשותו; ולדעת הרא"ש גם לרב וגם לשמואל היסוד הוא פעולת המשיכה 3 .
צריך עיון לפי הסבר אבן האזל מדוע הרשב"ם והראב"ד מודים בבהמה שמספיק כלשהו משום שהשאר עומד לעקירה הרי סוף סוף בינתיים לא הכל נכנס לחצרו. ואכן מכח קושיא זו הברכת אברהם (ס"ק ה) עצמו חולק ומסיק שגם לדעתם העיקר הוא פעולת המשיכה והפגנת הבעלות ולא ההכנסה בפועל לרשותו, ולכן די בכך שעומדת להיכנס לרשותו בעקבות משיכתו, אך בכל זאת סובר שכשאינה עומדת לכך צריך דווקא למשוך את כל החפץ לרשותו והכנסה חלקית אינה מורה על בעלות, ולרמב"ם די גם בהכנסה חלקית. ומבאר ששורש מחלוקתם הוא בגדר פעולת המשיכה, שלדעת הרמב"ם הגדר הוא הוצאה מרשות המוכר, ולכן ברשות הרבים די בכלשהו ורק בסימטא צריך שייעקר כולו, ואילו לראב"ד גדר פעולת המשיכה הוא הכנסה לרשותו, ולכן תמיד צריך שייעקר ממקומו.
בדבריו עדיין אין הסבר לשיטת הרא"ש שדי בכלשהו אפילו כשמזיז בתוך סימטא, ואולי סובר כרמב"ם שהגדר הוא הוצאה מרשות המוכר אלא שאינו סובר כר"ר חיים הכהן שמתייחסים אל הסימטא שתחת החפץ כרשות המוכר שקדם. ואולי יש להשיב באופן נוסף ולומר שגם אם אופי הקניין הוא הכנסה לרשותו, כל עניינו של הקניין הוא רק ביטוי וסמל, ולכן אין צורך בהכנסה גמורה אלא די בהכנסה חלקית כדי לבטא שמכניס לרשותו.
המנחת אשר (סימן מב) האריך ביסוד תורת הקניין וביאר שאין במעשי הקניין הלכתא בלא טעמא וגזירת כתוב אלא מעשי הקניין מבוססים על סברא והיגיון, ולכל קניין יש את ההיגיון שלו, ובסך הכל ניתן לחלקם לארבע קבוצות המהוות ארבע אבות קניינים שלכל אב תולדות הפועלות על פי אותו ההיגיון של האב. ארבע האבות הן: התמורה, הרשות, הראיה והפגנת הבעלות.
לגבי קניין משיכה (ס"ק ו) כותב שגם הגבהה ומסירה בכלל קניין זה, שהרי מצאנו (קידושין כו ע"ב) מקור מפורש בפסוק רק למשיכה ובכל זאת הגמרא דנה בשלושתם כמעשי קניין המועילים למטלטלין. ודן שם, כחקירתו של אבן האזל, האם יסודו הוא הכנסה לרשותו ותולדה של קניין חצר הוא, ונתחדשה הלכה שהואיל והוא מסייע ומכניס בעצמו אין צורך דווקא בחצרו ממש אלא די גם בסימטא וכד', או שזו תולדה של קניין חזקה שיסודה הוא הפגנת בעלות.
הוא מדקדק בלשונות בראשונים ותולה אותם לכאן ולכאן וכן תולה בכך את מחלוקת האחרונים אם קניין הגבהה מועיל בגט (לאור דבריו, שהגבהה היא מתולדת משיכה), כפי שיובא בהמשך לגבי קניין הגבהה.
לגבי שיעור המשיכה, כתב (ס"ק יא) שלכאורה תלוי במחלוקת זו, שאם יסוד הקניין הוא הכנסה לרשותו צריך שייעקר כולו ממקומו ואם היסוד הוא הפגנת בעלות מספיק כלשהו. אולם לבסוף דחה שלא נראה כך משום חילוקי הגמרא בין בהמה לספינה שבהמה עומדת להיעקר ממקומה או להפך שבהמה אף שעקרה יד ורגל עדיין במקומה היא עומדת, וכן מחילוקי הראשונים השונים בין שאר חפצים לבין ספינה ובהמה. לפיכך מסיק הוא שרב ושמואל לא נחלקו במהות ויסוד הקניין, אלא יסודות הקניין נלמדו מהתורה ונמסר לחכמים לקבוע את הפרטים והגדרים, ונחלקו כאן בקביעת פרטיהם וגדריהם.
קניין מסירה – גדריו ואופיו
גדריו
המשנה בקידושין כה ע"ב אומרת שבהמה גסה נקנית במסירה, ומבאר שם רש"י שאינה נקנית במשיכה הואיל ואין דרכה בכך להוליכה לפניו. בברייתא בדף כב ע"ב שם מבואר ההבדל בין מסירה למשיכה: "כיצד במסירה? אחזה בטלפה, בשערה, באוכף שעליה, בשליף שעליה, בפרומביא שבפיה ובזוג שבצוארה – קנאה. כיצד במשיכה? קורא לה והיא באה או שהכישה במקל ורצתה לפניו".
התוס' אצלנו (עה ע"ב ד"ה אחזה) מביא שתי שיטות כיצד בפועל מתבצע קניין מסירה. הגמרא בבבא מציעא ח ע"ב אומרת שקניין זה נקרא מסירה משום שהוא כאדם המוסר דבר לחברו ולפיכך כאשר קונים מהפקר לא ניתן לקנות במסירה אלא רק במשיכה. ריב"א לומד מכך, שבשונה מקניין משיכה כאן צריך שהדבר הנקנה יימסר מידו של המוכר לידו של הקונה. אך לדעת הרשב"ם אין צורך בכך אלא די בכך שיאמר לו המוכר "לך חזק וקני", ולא ניתן לקנות מהפקר משום שאין מוכר שיאמר לך חזק וקני.
אופיו
באופן פשוט נראה שמעשה קניין זה יסודו בהפגנת בעלות, שהרי אינו מזיזו לרשות אחרת אלא נשאר במקומו אלא שהוא אוחז בה באופן שנראה שהוא בעליה ומנהיגה. לפי זה יובן גם מדוע קונה אפילו ברשות הרבים, למרות ששם ודאי אינו נחשב כלל כרשותו. כך יש לומר גם לגבי קניין הגבהה שגם היא קונה בכל מקום ואפילו ברשות הרבים.
מאידך, מסתבר כדברי המנחת אשר, שדבריו הובאו למעלה, שקניינים אלו משתייכים לקבוצה אחת יחד עם משיכה, שהרי במשנה הכותבת כיצד מטלטלין נקנים צויין רק קניין משיכה, וכן הגמרא שציינה מקור מהתורה לקניין משיכה לא טרחה לחפש מקורות נוספים לקנייני הגבהה ומסירה. לפי זה לשיטות שמשיכה הינה מטעם הכנסה לרשותו צריך לומר שכך גם בקניינים אלו, ואף שקונה אפילו ברשות הרבים יש לומר שהואיל ובמעשי קניין אלו החפץ נמצא ממש בידיו – או שמגביהם בידיו או שאוחזם בידיו – יש כאן כבר ביטוי גדול של הכנסה לרשותו אפילו אם הוא נמצא ברשות הרבים, בשונה מקניין משיכה שאף שיכול להיעשות על ידי שאוחז בחפץ ומושכו מכל מקום יסוד הקניין הוא לגרום לתזוזתו אפילו בלי שנוגע בו, כדברי המשנה, ולכן צורתו המעשית של מעשה קניין זה היא דווקא בגרימה לתזוזתו בסימטא וכד'.
קניין הגבהה – גדריו ואופיו
ברשות הרבים
כפי שנכתב למעלה, קניין הגבהה מועיל גם ברשות הרבים כמו קניין מסירה, ולפיכך לכאורה מסתבר שאופי הקניין אינו הכנסה לרשותו אלא הפגנת בעלות, אלא שיש לומר שהואיל והחפץ נמצא ממש בידיו יש כאן כבר ביטוי גדול של הכנסה לרשותו אפילו אם הוא נמצא ברשות הרבים.
אך יש להקשות שבהגבהה מצאנו שניתן לקנות על ידי גרמא אף שאינו אוחז בה בידיו, כפי שהוכיחו התוס' בקידושין כו ע"א. הגמרא שם שואלת כיצד ניתן לקנות פיל בהגבהה ומשיבה שניתן על ידי חבילי זמורות. רש"י מפרש שמעלה אותה על גבי חבילי זמורות, אך התוס' מביאים בשם רבנו משולם שכוונת הגמרא שמניח לו למעלה חבילי זמורות שהן מאכל פילים והפיל קופץ כדי לאכול ובכך נחשב שמגביה אותו, ומביאים התוס' ראיה לכך שגם גרם הגבהה מועיל מחולין קמב ע"א שהטורף את הקן וגורם ליונים לעוף למעלה קנאם בכך. אם כן חוזרת הקושיא, מדוע בהגבהה קונה אף ברשות הרבים 4 .
והנה ברשב"א אכן הקשה על רבנו משולם כיצד קונה אם הפיל ברשות המוכר הרי כשקופץ סופו לנוח ברשות המוכר וכל שסופו לנוח כמונח דמי ואם כן הרי הוא כמונח ברשות המוכר (אמנם הרשב"א לא הקשה בדיוק כדברינו מצד שאינו בידיו אלא מצד שסופו לנוח). ובקצות (רעג ס"ק ד) יישב שקניין הגבהה קונה בכל מקום ואף ברשות הרבים וברשות המוכר, ואם כן מה בכך שסופו לנוח שם. וצריך להבין לדברי הקצות מדוע באמת חלוק מקניין משיכה. אולם לכאורה יש להקשות גם על הרשב"א מדוע בשאר המקרים, כשאין סופו לנוח ברשות המוכר או ברשות הרבים כן קונה אפילו ברשות הרבים ולא נאמר כמו בקניין משיכה שלעולם לא קונה ברשות הרבים. וצריך לומר שהואיל והדרך הרגילה בהגבהה היא כן להגביה בידיו מועיל כשעושה כן אף ברשות הרבים ואין לדמות למשיכה ששם הדרך הרגילה אינה בהכרח בידיו. לפי זה נוכל ליישב גם את הקצות, שהואיל ובהגבהה הרגילות היא בידיו תיקנו בגדרי קניין זה שיועיל תמיד אף ברשות הרבים ולא חילקו ולכן מועיל גם במקרים שאינו מגביה בידיו.
גובה ההגבהה
רש"י בקידושין (כו ע"א ד"ה בחבילי זמורות) כותב שצריך להגביה שלושה טפחים, ונימק שאז כבר יוצא מתורת לבוד, ולעומתו רבנו תם (תוד"ה אי נמי) סובר שדי בהגבהת טפח. דברי רש"י יובנו היטב אם אופי הקניין הוא הכנסה לרשותו, ולפיכך צריך שלא יהיה לבוד כדי לנתקו מרשות הרבים, ואם כן יתכן שרבנו תם סבר שאופי הקניין הוא הפגנת הבעלות ולכן אין קשר לדין לבוד והעיקר לעשות הגבהה ניכרת ולכך די בטפח. הראשונים הקשו על רש"י מדיני עירובין ששם די בטפח ותירצו ששם הואיל וזהו דין רק מדרבנן הקלו.
הנחה על יד מוגבהת
יש לעיין מה הדין כאשר המוכר הניח את החפץ על ידו של הקונה שכבר הייתה מוגבהת. יש סברא לתלות גם דין זה באופי הקניין, שאם עניינו הכנסה לרשותו אזי העיקר הוא התוצאה ודי בכך שהיד כבר גבוהה, ובפרט אם נמצאת למעלה מג' טפחים שאז כדברי רש"י היא מנותקת מחיבורה לקרקע בתורת לבוד, אולם אם עניינו הפגנת בעלות העיקר הוא מעשה ההגבהה וצריך להגביה טפח או שלושה נוספים.
הט"ז (או"ח שסו ס"ק ו) לגבי עירוב כותב שאם הניחו על ידו שכבר הייתה מוגבהת ותלויה באוויר, עליו להגביה טפח נוסף. אולם נראה שהכרעתו אינה מוסכמת, שהרי הגמרא בכתובות לא ע"א מחפשת מקרה שאדם אכל חלב בלי לבצע בו קניין קודם האכילה, וכותבת כגון שגחן ואכל, ומסביר רש"י (ד"ה דאי בעי) שגחן למטה מג' טפחים שאז אין כאן הגבהה. אילו סבר כט"ז יכול היה לנקוט דוגמא פשוטה יותר, שהחלב תלוי במקום גבוה ובא האדם ואכלו בלי להגביהו יותר, ולא היה נזקק להעמיד בהתכופף וזחל, ובעצם דיוק זה הוא כבר מדברי הגמרא שנקטה "גחין ואכיל" 5 .
הרמ"א בהלכות גיטין (קלט, טו) כותב בשם סדר הגט: "תגביה האשה ידיה בשעה שמקבלת גיטה, שלא יפול מידה. גם יהיו ידיה גבוהות מן הארץ ג' טפחים". הדברי חיים (חו"מ חלק א סימן לג) דייק מלשונו שאין כוונתו שתגביה לאחר שהונח שם הגט אלא שיהיו מוגבהות, ולעומת זאת המנחת פתים (חו"מ קצח, ב) הבין שכוונת סדר הגט שצריך להגביה אך ביאר שכתב זאת רק לחומרא בעלמא.
הגבהה מעל גבי שולחן
יש לברר מה הדין כאשר אדם מגביה חפץ הנמצא כבר מעל גבי שולחן, האם צריך להגביה טפח או שלושה טפחים נוספים או שדי בכלשהו מכיוון שהחפץ כבר מוגבה מעל הקרקע שלושה טפחים. לכאורה גם שאלה זו תלויה באופי הקניין. אם אופיו של קניין הגבהה הוא התוצאה של ההכנסה לרשותו הרי שמספיק שכעת החפץ נמצא שלושה טפחים מעל הקרקע והוא לבוד ממנו, ואין צורך בתוספת הגבהה, ואילו אם האופי הוא הפגנת בעלות מסתבר שהעיקר הוא הפעולה ודווקא פעולת הגבהה מפגינה בעלות, אך צד זה אינו הכרחי כי יש מקום לומר שהגבהה למקום שנמצא מעל שלושה טפחים מפגינה בעלות גם אם לצורך כך הגביה רק מעט.
הפתחי חושן (קניינים ו, ט, הערה יח) לומד מדברי הט"ז שהובאו לעיל לגבי הנחה על יד מוגבהת, שבמקרה שיש חפץ המונח על גבי שולחן יש להגביהו שלושה טפחים נוספים, ומוסיף שנראה שהוא הדין אפילו במקרה שמוציאו הצידה מחוץ לאוויר השולחן, ולומד זאת מדברי השולחן ערוך בהלכות אבידה ומציאה (חו"מ רסט, ה). השולחן ערוך שם כותב כך: "טלית שמונח חציה על גבי עמוד שגבוה ג' טפחים וחציה על גבי קרקע, ובא אחד והגביה ראש אחד שעל גבי קרקע וניתק ראש השני מעל גבי עמוד ונפל על גבי קרקע, קנאה, כיון שראש האחד עדיין היא בידו וראש השני היה מוגבה מכחו ג' טפחים מהארץ. אבל אם לא היה ראש השני עדיין בידו בעוד שהטלית באויר, לא קנאה, ואף על פי שהיה מוגבה מכחו ג' טפחים כיון שעתה כולו בארץ".
לכאורה יש לדייק להפך מדברי השולחן ערוך, שהרי בדין הראשון – שהראש השני נותר בידו – קנה, למרות שהוא לא הגביה כלל אלא רק ניתק מן העמוד וגרם לטלית להיות במצב מוגבה. אם כן, מסתבר שהוא הדין כאשר מזיז הצידה חפץ מן השולחן וגורם לו להיות מוגבה מעל הקרקע. לכאורה יש מכאן הוכחה נגד דברי הט"ז, אולם אפשר לחלק שכאן אף שלא עשה פעולת הגבהה מכל מקום הוא עשה פעולה שגרמה לחפץ להיות מוגבה, ולכן זה עדיף ושונה מדינו של הט"ז ששם לא עשה שום פעולה.
לאור זאת יש להבין את הדין השני שבשולחן ערוך, מדוע לא קנה במקרה שהראש השני לא היה בידו, הרי סוף סוף הוא גרם שברגע הראשון הטלית כולה תהיה מוגבהת. השולחן ערוך מנמק "כיוון שעתה כולו בארץ", ומבאר הסמ"ע (ס"ק ו) כוונתו, שלא קנה כיוון שהיה דרך ירידתו ליפול בארץ ולא היה מחזיק בו כלל בהיותו כולו באוויר. גם מכך משמע שהטעם אינו כדברי הפתחי חושן, שלא קנה למרות שגרם לו להיות מוגבה משום שלא עשה פעולת הגבהה, אלא יש כאן חיסרון מיוחד משום שלא רק שלא הגביה אלא גם החפץ אינו אחוז והוא נמצא במצב שסופו לנוח על גבי הקרקע, כלומר, במצב שבאופן טבעי הוא נופל. לכן למרות שגרם לו להיות במצב מוגבה יש בכך חיסרון.
וכן בהמשך מביא השולחן ערוך דין נוסף: "ואם טלית מונח על גב דף, והכה ועלה מכחו שלשה טפחים, קנאו. אבל אם לא עלה מכח הכאתו למעלה אלא נפל לארץ, אפילו שהדף גבוה ג' טפחים לא קנה". גם כאן, הטעם שלא קנה למרות שגרם לו להיות מוגבה הוא שאינו אוחז בו וסופו ליפול.
המנחת פתים (חו"מ קצח, ב) דייק מהשולחן ערוך כדברינו, וסבר שניתן להוכיח מכאן אף כנגד דברי הט"ז (ולא סבר כחילוקנו לעיל). כמו כן הוא תלה כדברינו מחלוקת זו במחלוקת אם צריך טפח או שלושה, ששתי השאלות תלויות בשאלה אם העיקר הוא להביא את החפץ למקום שאינו בתורת לבוד או שהעיקר הוא פעולת ההגבהה. עוד כתב, שאולי לדברי הסמ"ע (רסט ס"ק ה) בהגבהה מעל השולחן צריך להגביה ג' טפחים נוספות, ומחלק שגם לדעתו ודאי יועיל אם מזיז הצידה מחוץ לאוויר השולחן, ובדין זה נדון כעת.
בפשטות נראה שלפי הדעות שמועיל להזיז הצידה, גם במקרה שמגביה מעל השולחן תועיל הגבהה כלשהי ולא צריך להגביה שלושה טפחים מעל השולחן, כי סוף סוף העיקר הוא כמה גבוה מעל גבי הקרקע, ולא מסתבר שהשולחן יחצוץ שהרי במקרה שאדם מגביה שני חפצים יחד זה מעל גבי זה על מנת לקנות את העליון, ודאי לא נאמר שהתחתון יחצוץ ויגרום שלא נחשיב את החפץ העליון כמוגבה, וקשה לחלק בין שולחן שהוא רחב יותר לחפץ קטן, כי ניתן דברינו לשיעורים.
אך אולי יש לחלק בין הזזת חפץ הצידה להגבהתו מעל השולחן באופן אחר, שאמנם אם חפץ מונח על מדף שעל גבי קרקע ויבוא אדם ויגביהם יחד שלושה טפחים – לא יחצוץ המדף, אך במקרה שמראש החפץ היה על השולחן המוגבה, השולחן כן גורם לכך שלא תהיה הפגנת בעלות בהגבהה מועטת הואיל ונותר קרוב לשולחן, ובכל זאת בהזזתו הצידה כן יש הפגנת בעלות כי כעת הוא מוגבה מאוד מעל הקרקע. כאמור, המנחת פתים אכן מחלק כך בדעת הסמ"ע, ויתכן שזו סברתו, וכן מחלק החלקת יואב (אה"ע סי' יג) להלכה. כפי שהובא לעיל, לדעתו אין צורך בפעולת הגבהה כדעת הט"ז אלא די שיהיה מוגבה, ובכל זאת סובר שאם מגביה מעל השולחן צריך שיהיה ג' טפחים רווח בין ידו לבין השולחן ואילו אם מזיז הצידה מועיל. הואיל ולדעתו אין צורך במעשה הגבהה אלא העיקר הוא שיהיה מוגבה, לא נוכל לנמק את החילוק כפי שהצענו אלא צריך להידחק ולהסביר כחילוק הראשון, ותחזור קושייתנו מהגבהת חפץ יחד עם מדף.
גט
האחרונים נחלקו אם קניין הגבהה מועיל בגט, ונפרט. לדעת רש"י אשה יכולה להתגרש אפילו על ידי קניית הגט בקניין סודר אולם הר"ן (גיטין עח) חולק וכותב שצריך "בידה" ולא מספיק שתהיה לה בעלות קניינית על הגט. ולפי שיטת הר"ן נחלקו מה הדין בהגבהה. התורת גיטין (אבן העזר קמ, טו) כותב שגם קניין הגבהה מועיל ואילו בשו"ת רבי עקיבא איגר (רכב אות כג; המחלוקת הובאה בפתחי תשובה אבן העזר קלט ס"ק ד) כותב שאין להתגרש בקניין הגבהה של הגט כי הירושלמי הסתפק בכך, וביאור הספק הוא אם נחשב בידה או שדומה לקניין אגב שאינו מועיל, ולפי זה צריך להקפיד שכל הגט יהיה בתוך ידה כדי שתקנה בקניין חצר ולא יצא מחוץ ידה שאז זקוקה לקניין הגבהה. ותמה שם שלא נזכר דין זה בפוסקים וסיים שצריך עיון לדינא. המנחת אשר מבאר שנחלקו בהבנת מהות קניין הגבהה. אם היא מטעם הכנסה לרשותו הרי שגם היא נחשבת כיד ומועילה בגט, אך אם מטעם הפגנת בעלות אין זה מועיל בגט וממילא צריך שכל הגט יהיה בתוך ידה כדי שתקנה בקניין יד. להבנת המנחת אשר שהגבהה ומשיכה מאותו יסוד הם, החולקים כאן נחלקו גם ביסוד קניין משיכה.
מעשה קניין חלש במקום שניתן לבצע מעשה קניין מובחר
בדף פו ע"א מוסכם שדברים שניתן להגביהם אינם יכולים להיקנות במשיכה אלא רק בהגבהה. בדף עו ע"ב אומרים רבא ואביי שמסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם, משיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהם והגבהה קונה בכל מקום. ובטעם הדין נחלקו הראשונים. הרשב"ם (עו ע"ב ד"ה לא קשיא) מנמק שבסימטא ובחצר של שניהם הואיל וניתן לקנות במשיכה אין הדרך לקנות במסירה ולכן מסירה אינה קונה שם אלא רק ברשות הרבים שלא ניתן לקנות במשיכה, וכן סובר ר"י (עו ע"א תוד"ה ספינה).
לעומתם, רבנו תם (עו ע"א תוד"ה ספינה) חולק ומקשה "וכי משיכה ומסירה מצוות הן שאין לעשות אלא מן המובחר", כלומר, מדוע זה שניתן לקנות במקום מסויים במשיכה גורם לכך שלא יוכל לקנות במסירה, הרי אם בכח פעולה מסויימת להחיל קניין מדוע שלא תועיל רק בגלל שיש אפשרות לעשות באופן אחר יותר טוב. כמבואר בדבריו, הוא מסכים לכך שישנם קניינים טובים יותר ויש פחות, וכאן הוא סובר להפך, שמסירה עדיפה יותר ולכן היא מועילה אפילו ברשות הרבים (וסובר שמסירה היא דווקא מיד ליד ולכן זהו מעשה קניין חזק יותר), אלא שאינו מסכים לקבל שרק בגלל שניתן לעשות קניין יותר טוב לא יהיה ניתן לעשות את הקניין הפחות. לכן סובר רבנו תם שדברי רבא ואביי שמשיכה קונה בסימטא כוונתם אף משיכה אך כל שכן שגם מסירה קונה. אולם ר"י דוחה קושייתו, שהרי מצאנו מפורש כן לגבי הגבהה, שדברים שניתן להגביהם נקנים רק בהגבהה ולא במשיכה, כפי שהבאנו מדף פו ע"א.
התוס' בקידושין (כה ע"ב סוד"ה בהמה [השני]) מביאים הסבר שלישי בשם הר"ר חיים כהן , שהולך בדרכו של הרשב"ם שמסירה אינה קונה בסימטא אולם מנמק באופן אחר וכותב שהטעם שמסירה אינה קונה בסימטא הוא שסימטא היא כרשות היחיד שכל הקודם זוכה בו למשך שימושו, ומסתמא המוכר קדם והניח שם את החפץ הנמכר ואז השטח נחשב כשלו, ולכן לא יכול הקונה לקנות אלא במשיכה שאז הוא מוציא את החפץ משטח זה ומעבירו לשטח אחר ששם הוא יקדם ויזכה בו, אך במסירה שאינו מזיז את החפץ מרשותו אין יכולת לקנות כך.
על כל פנים, מוטל עלינו ליישב את רבנו תם מהדין של הגבהה ומאידך להבין את טעמם של הרשב"ם ור"י וליישבם מקושייתו המסתברת של רבנו תם. לגבי טעם הרשב"ם נראה לנמק, שכל קניין פועל משום שיש בו ביטוי מסויים של בעלות, וכפי שנכתב למעלה או ביטוי של הפגנת בעלות או של הכנסה לרשותו או של תשלום תמורה, ולכן יש לומר שכאשר יש דרך מקובלת לעשות במקום זה פעולת ביטוי גדולה של בעלות ואדם בוחר ועושה פעולת ביטוי קטנה יותר של בעלות, יש בכך פגם בביטוי הבעלות ולכן אינו מועיל. הסבר זה יובן יותר לפי הדרך שאופי הקניין הוא הפגנת בעלות, אך אם הוא הכנסה לרשותו, סוף סוף נכנס לרשותו ואין פגם בכך שהייתה אפשרות שייכנס לרשותו באופן מובהק יותר. ואולי יש לבאר שגם לפי הדרך של הכנסה לרשותו, עניינו של מעשה הקניין הוא סמל וביטוי של בעלות, ולכן במקרה שקיים אופן של הכנסה לרשות המבטא באופן מובהק יותר את הבעלות יש פגם בביטוי כאשר אדם בוחר לבטא באופן החלש יותר.
לגבי קושיית ר"י מהגבהה, אולי רבנו תם מסכים לקבל שבחפצים שניתן לעשות בהם קניינים טובים יותר לא מועילים קניינים פחותים יותר, משום שהדבר משפיע על המציאות שהדרך והרגילות היא לעשות את הקניינים הטובים ולא את הפחותים, וכפי שמשמע בלשון הרשב"ם, אך כאשר הרגילות לעשות את שני מעשי הקניין, משום שיש מקומות שרק הקניין הפחות מועיל, לא מסתבר שלא יהיה אפשר לקנותם בקניין הפחות רק בגלל שנמצא במקום שניתן לעשות את הקניין הטוב יותר.
נעיר, שלפי הטעמים הנזכרים יובן מדוע דווקא מעשי קניין מ"אותה משפחה" עלולים לפגוע זה בזה, אך היכולת לבצע קניינים שעניינם שונה, כגון קניין חליפין שעניינו תמורה, לעולם לא יפגום בחלותם של קנייני משיכה, הגבהה ומסירה.
^ 1.קשה לפי דבריו מדוע חילק בבהמה ששם כשעוקרת רגל אחת עדיין נמצאת במקומה, הרי אפילו אם הייתה זזה כולה עדיין סובר שלא מספיק עד שתיעקר לגמרי ממקומה, והיה לו לחלק כרשב"ם שספינה שאני הואיל והיא על גבי המים.
^ 2.לפי זה צריך לומר שכאשר קונה מהפקר די בהזזת כלשהו אפילו כשנמצא בסימטא, וקצת קשה כי לא מצאנו זכר לחילוק זה ברמב"ם, אך יש לומר שלא פלוג בכך, ואף שחילקו בין חפץ הנמצא בסימטא לחפץ הנמצא ברשות הרבים לא חילקו בין הפקר לשאר דברים. וכבר בדברי ה"ר חיים הכהן מצאנו יסוד זה שלא פלוג באופן עשיית הקניין, שהרי כתב שבדרך כלל המוכר מניח את החפץ בסימטא ולכן היא כבר קנויה לו ולכן הקונה לא יכול לקנות במסירה, משמע שלא תמיד קורה כך ובכל זאת תיקנו בצורה גורפת שלעולם קניין מסירה אינו מועיל בסימטא.
^ 3.לפי זה צריך עיון ברמב"ם, שהרי מצד אחד לדעתו צריך לעקור את כל החפץ, ומשמע שהיסוד הוא הכנסה לרשותו, ומאידך מרשות הרבים לסימטא די שיכניס כלשהו לסימטא, וביאר אבן האזל שמכך משמע שהיסוד הוא הפגנת בעלות.
^ 4.הקצות (רעג ס"ק ד) הרחיב זאת והבין שמועיל גם כשמניח אוכל פיתוי לדגים וגורם בכך שהדגים ישחו למעלה, אולם הנתיבות (ס"ק ג) דחה שמועיל דווקא כשעומד עם האוכל בידיו, שאז גורם להם לקפוץ בשעת המעשה שלו, אך אם מניח האוכל והולך כמו בדגים (שאינו אוחז האוכל בידיו אלא משליכו למים) ודאי אינו קונה בכך, כי זוהי גרמא עקיפה.
^ 5.ועיין בדברי חיים (חו"מ חלק א סימן לג) שהוכיח כן מהרמ"א, שיובא תכף לקמן, וחזר וכתב שנראה שתלוי במחלוקת בין הבנת התוס' שם בדברי רש"י (שלהבנתם צריך להוסיף ולהגביה) לבין הבנת השיטמ"ק ברש"י, אולם לא זכיתי להבין את הוכחתו מדברי התוס'.
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
איך להתכונן לחגים?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
מה כבד לך?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
האם מותר לפנות למקובלים?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
איך עושים קידוש?
מה המשמעות הנחת תפילין?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
