גדרי 'זכין' ושליחות | הרה"ג שלמה פישר זצ"ל | בית המדרש | אתר ישיבה

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

לימוד יומי אור ליום א' ו' תמוז ה'תשפ"ו

הקדשת הלימוד באתר

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

משנה וגמרא
קידושין
שיעורים במסכת קידושין

קטגוריה משנית

משפחה חברה ומדינה
דיני ממונות וצדקה
יסודות בדיני ממונות

שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם

12 דק' קריאה • 48 דק' צפיה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ציפורה בת דוד

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

דין זכין - פסוק או סברא המבוססת על דין שליחות?
הגמרא במסכת קידושין דנה במקור דין שליחות, ובסוף הסוגיא 1 מובא:

ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב מנין ששלוחו של אדם כמותו? שנאמר: ונשיא אחד נשיא אחד ממטה, תיפוק ליה שליחות מהכא! ותיסברא דהא שליחות הוא? והא קטנים לאו בני שליחות נינהו! אלא, כי הא דרבא בר רב הונא, דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב: מנין שזכין לאדם שלא בפניו? שנאמר ונשיא אחד נשיא אחד. ותיסברא זכות היא? הא חובה נמי איכא, דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה, ואיכא דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר! ואלא כדרבא בר רב הונא, דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב: מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן, שבית דין מעמידין להם אפוטרופוס לחוב ולזכות? לחוב אמאי? אלא לחוב על מנת לזכות? תלמוד לומר ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו.

הגמרא אומרת שאי אפשר ללמוד דין שליחות מהפסוק 'ונשיא אחד נשיא אחד ממטה', שכן בחלוקת הארץ היו גם קטנים ואין שליחות לקטן, אלא פסוק זה מהווה מקור לדין 'זכין לאדם שלא בפניו'. שואלת הגמרא - והרי בחלוקת הארץ לא היתה רק זכות אלא גם חובה, שכן יש אדם שנוח לו בהר ולא בבקעה ולהיפך, ולכן מסיקה הגמרא שהפסוק נצרך ללמד דין אפוטרופוס. יש ראשונים שפירשו שלמסקנה הגמרא אינה לומדת מפסוק זה דין זכין, אך מדברי רש"י מתבאר שלדעתו למסקנה אפשר ללמוד מהפסוק גם דין 'זכין', וגם דין אפוטורופוס בזכות שיש עמה חובה 2 .

אולם, במסכת בבא מציעא 3 כתב רש"י "זכין לו לאדם שלא בפניו - ושלא מדעתו, דאנן סהדי דניחא ליה שתהא שלוחו", וכן כתבו גם התוספות בכמה מקומות 4 , שדין שליחות מבוסס על אומדן דעת שנוח לאדם שיהיה הזוכה שלוחו. נמצא שיש סתירה בדברי רש"י, שכן מדבריו במסכת קידושין עולה שהמקור לדין 'זכין לאדם שלא בפניו' הוא פסוק, ואילו במסכת בבא מציעא פירש רש"י שהמקור לכך הוא סברא. למעשה, דברי רש"י והתוספות, שהטעם לדין זכין הוא 'אנן סהדי דניחא לו שיהא שלוחו', מוקשים מעצם דברי הגמרא במסכת קידושין, שמבואר ממנה שמדין 'זכין' אי אפשר ללמוד דין שליחות, משמע שדין זכין הוא דין עצמאי שאינו מבוסס על דין שליחות.

הקצות 5 הקשה קושיא נוספת על ההבנה שדין זכין מבוסס על הסברא שודאי נוח למקבל שיהיה הזוכה שלוחו, שהרי מפורש בגמרא שסברא זו תלויה במחלוקת אביי ורבא בסוגיית 'יאוש שלא מדעת'! במסכת בבא מציעא 6 נחלקו אביי ורבא ביחס למי שמוצא אבידה שאין בה סימן, כך שהמאבד עשוי להתייאש ממנה כשיוודע לו על האבידה, אך בשעת הגבהת האבידה על ידי המוצא - יתכן שהמאבד עדיין לא ידע על כך. לדעת רבא, כיון שהמאבד ודאי יתייאש אז "יאוש שלא מדעת הוי יאוש" ורשאי המוצא ליטול את המציאה לעצמו, ולדעת אביי "יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש". בהמשך הסוגיא מקשה הגמרא על אביי מברייתא שמבואר ממנה שמי שתרם תרומה מפירותיו של חברו תרומתו תרומה, ועונה הגמרא שאביי יאמר שמדובר בברייתא באופן שמינהו שליח. ומוסיפה הגמרא שודאי גם לשיטת רבא מדובר בברייתא שמינהו שליח, שהרי "אתם גם אתם אמר רחמנא, מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם". ואם כן, כיצד ניתן לומר שדין זכין מבוסס על הסברא ש'אנן סהדי דניחא ליה שיהא שלוחו'? הרי זו שליחות שלא מדעת!
מחמת קושיא זו מסביר הקצות את רש"י ותוספות שאין כוונתם לסברת 'אנן סהדי', אבל מה נעשה שמפורש בדברי רש"י ותוספות שלא כדבריו?

שני סוגי 'זכין'
ובאמת התשובה לשאלת הקצות היא פשוטה. בתחילת סוגיית 'יאוש שלא מדעת' כתבה הגמרא שיש מקרה ובו גם אביי מודה שהמוצא רשאי לקחת את האבידה עוד לפני שהמאבד התייאש, והוא כאשר האבידה נשטפה ב'זוטו של ים'. התוספות במקום למדו שדין 'זוטו של ים' אינו מבוסס על דין יאוש אלא הוא הפקעה מיוחדת שהפקיעה התורה, אולם שאר הראשונים פירשו שדוקא במקרה שיש סיכוי שהאדם לא יתייאש כשידע על האבידה אמר אביי שיאוש שלא מדעת אינו יאוש, אבל בזוטו של ים המאבד ודאי יתייאש מהאבידה, ובאופן כזה גם אביי מודה. ומעתה מתורצת הסתירה בדעת רש"י, שכשם שאומר אביי שיאוש שלא מדעת נחשב יאוש במקרה שהיאוש הוא ודאי, כך גם בדין זכיה. אם ברור במאה אחוז שנוח לאדם שמישהו אחר יהיה עבורו שליח, השליחות חלה. לעומת זאת, בזכות שיש עמה חובה אין כל ודאות שנוח למקבל בשליחות, ולמקרה כזה נצרך הפסוק 'ונשיא אחד'.

אם כך הוא הדבר, שיש להבדיל בין זכות גמורה לבין זכות שאינה גמורה, יש להוסיף ולשאול: בזכות גמורה שליח של מי הוא? שליח של הנותן או של המקבל? כמובן שהוא שלוחו של המקבל, שהרי כל דין זכין מבוסס על 'אנן סהדי' שהמקבל היה ממנהו לשליח אם היה יודע. אולם, בזכות שאינה גמורה, זו הנלמדת מהפסוק, יש מקום לדון. ונבאר את הדברים.

שלוחו של בעל הממון
נחלקו ראשונים ואחרונים האם כאשר אומרים 'אין שליח לדבר עבירה' משמעות הדבר שכל השליחות בטלה, או שהשליחות חלה ורק ביחס לעונש אין המשלח נענש. הנודע ביהודה 7 הביא את דברי מחותנו, שהקשה על הסוברים שהשליחות בטלה לגמרי, והרי מפורש במשנה שאפשר לשחרר עבד על ידי שליח, וזאת למרות שהמשחרר את עבדו עובר בעשה! הנודע ביהודה כתב שקושיא זו מביאה לידי גיחוך, שהרי השליח הוא שליח של העבד, ואילו העבירה בשחרור העבד היא של האדון, וברור שבאופן שהעבירה אינה שייכת לשולח אלא לאדם אחר היא לא יכולה להרוס את השליחות!

הקצות 8 הצדיק את דברי מחותנו של הנודע ביהודה, והוכיח מדברי התוספות בבבא מציעא שהשליח אינו רק שליח של המקבל, אלא גם של הנותן. ליסוד זה ששליח צריך להיות שלוחו של בעל הממון יש כמה מקורות 9 , ולא ניכנס לעצם הסברת המושג, שדורשת אריכות דברים. על כל פנים, גדר הדבר הוא שזכיה הנלמדת מהפסוק היא 'זיכוי' - בעל הממון אומר לשליח שיזכה בדבר זה עבור המקבל. ובאמת כך מדוקדק גם מהפסוק "וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ", הכתיב בפסוק הוא 'לנחל' - הוא שלוחו של הנותן שאומר זכה עבור המקבל.
לאור הבנה זו נרויח כמה דברים.

האם המוכר לשליח צריך לדעת שהקונה הוא רק שליח?
במסכת בבא קמא 10 מובאת ברייתא שדנה באדם ששלח שליח לקנות חטים והשליח קנה שעורים, ואומרת שאם השעורים נפסדו ההפסד על השליח, אבל אם יש ריוח הריהו שייך לבעל הממון. על כך נאמר בגמרא "מחכו עלה במערבא, וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות?" כלומר, הרי המוכר התכוון להקנות לשליח והוא אינו מכיר את המשלח, ומדוע הריוח שייך למשלח? על קושיא זו תמהה הגמרא מיד - אם נאמר שצריך את כוונת המוכר להקנות לבעלים, אז גם בשליח שלא שינה מדעת בעל הבית לא מובן כיצד הגיעו החטים לבעל המעות? משיבה הגמרא "שאני חטין וחטין, דשליחותיה קא עביד, וכי בעל הבית דמי". בגמרא זו מונח למעשה היסוד שאמרנו: אם השליח הוא שליח אמיתי אין צורך שבעל החטים ידע למי להקנות אלא הוא צריך לעשות רק מחשבת הקנאה, וכיון שהקונה הוא שליח של המשלח, יקנה המשלח. אולם כשהשליח שינה בשליחות וקנה דבר אחר מתבטלת שליחות המשלח, ומעתה יכול המשלח לזכות רק מחמת דין זכין לאדם שלא בפניו. כיון שכך, צריך שהמוכר - המזכה - יתכוון לצוות לקונה שיזכה עבור אותו אדם ששלח אותו.

האם ישנה חשיבות לאופן שבו שלח המשלח את השליח?
במסכת קידושין 11 מובאת מחלוקת תנאים. לדעת רבי שמעון עבד אינו יכול לקבל ישירות את גט השחרור מרבו, משום שאין לו יד, אלא אדם אחר צריך לזכות בשבילו, בדרך של 'זכין לאדם שלא בפניו'; ולדעת חכמים העבד יכול לקבל את הגט בעצמו מטעם "גיטו וידו באים כאחד". שואלת הגמרא, האם לפי רבי שמעון יוכל העבד לעשות שליח לקבל גיטו מידו רבו? ושואלים התוספות במקום, הרי גם כאשר העבד לא אמר לשליח כלום יכול השליח לזכות עבורו מצד אמירת האדון 'זכה', ואם כן איזו חשיבות יש לשאלה אם העבד יכול למנותו שליח, הרי בכל מקרה יכול השליח לזכות עבורו מצד אמירת האדון! ומשיבים התוספות שאם העבד מינהו בפירוש להיות לו שליח הרי זה גרוע יותר ממצב שלא אמר כלום. בביאור תירוץ התוספות נחלקו אחרונים: ר' יצחק אלחנן ואחרונים נוספים הבינו שאם העבד אמר לו שיקבל עבורו אז הוא מוכרח לעשות כדרך שצווה, כשליח קבלה, ולא שיזכה עבורו מדין 'זכין'. אולם, כבר כתבו האחרונים שאין לכך הבנה, וכי העבד מקפיד שהשליח יפעל עבורו דוקא בדרך זו ולא אחרת? העיקר מבחינתו שיצא לחרות! ובאמת הסבר דברי התוספות הוא אחר, לא שהעבד מקפיד אלא האדון. כיון שהאדון רואה לפניו שליח שנתמנה מפי העבד הוא אינו עושה מאמץ של זיכוי. הוא מתכוון רק לתת את הגט לשליח ולשחרר את העבד אך אינו חושב על זיכוי, ולכן אין הדבר מועיל.

אין זכיה לגוי
הגמרא 12 מספרת על רב מרי בר רחל שהיה מקנה את הבכורות כדי שיפטר מלתיתן לכהנים, והוא נענש על כך משמים, שמא ילמדנו ממנו אחרים שאינם יודעים להקנות. רבנו גרשום במקום כותב שרב מרי היה מזכה את הבהמות לגוי, והדבר תמוה - הרי מפורש בגמרא 13 שאין זכיה לגוי! וכן יש לשאול להלכה על דברי המרדכי 14 בהלכות ריבית. המרדכי עוסק בגוי שביקש מישראל שהוא יִלוה בריבית מישראל אחר עבור הגוי, והישראל המלוה רוצה לקבל משכון. ואומר המרדכי שהישראל חברו של הגוי יכול לזכות את המשכון הפרטי שלו לגוי, ונמצא שהגוי הוא הלווה מהישראל המלוה בריבית. ותמהים כל נושאי הכלים במקום, הרי אין זכיה לגוי!

לפי הבחנתנו, מתורצות שתי השאלות. אמנם גוי אינו יכול למנות שליח, אבל זאת כאשר הוא המשלח. לעומת זאת, כאשר אנו עסוקים בדין זיכוי - אז המזכה הוא בעל הממון, כלומר הישראל, וסוברים המרדכי ורבנו גרשום שגם לגוי אפשר לזַכּוֹת. הראשונים האחרים חלקו על כך כי לדעתם גם הפסוק 'ונשיא אחד' נוהג רק בישראל, אבל רבנו גרשום והמרדכי סוברים שמה שאמרה הגמרא שאין זכיה לגוי היינו כשאין מזכה, והזכיה פועלת בדרך של 'זכין לאדם שלא בפניו', וכיון שאין שליחות לגוי ממילא אי אפשר לזכות בשבילו.

פסיקת הרמב"ם בדין מינוי שליחות
הבאנו למעלה את דברי הגמרא, שגם לפי רבא שאומר שיאוש שלא מדעת הוי יאוש - ודאי שאם אדם תרם מפירותיו של חברו בלי שהוא מינהו שליח אין הדבר מועיל, שכן כתוב "אתם גם אתם, מה אתם מדעתכם אף שלוחכם לדעתכם". כלומר, בכל מינוי שליחות צריך להיות תנאי שהוא יהיה מדעת המשלח 15 .

והנה, הרמב"ם השמיט את דברי הגמרא שרק אם מינהו שליח התרומה מועילה, והסבירו האחרונים שהרמב"ם הסתמך על הגמרא במסכת קידושין 16 , שמספרת על אדם שקידש אשה בחפץ של חברו בלי רשות, ואומרת שגם אם הבעלים לא התנגד לכך לאחר מעשה אין הדבר מועיל משום שיתכן שלא התנגד רק מחמת שלא רצה לביישו. התוספות במקום שואלים, והרי בכל מקרה לא מינהו שליח, ואם כן גם אם היה מסכים לאחר מעשה לא היתה ההסכמה מועילה? ואומרים שכן מדובר שם שמינהו שליח. אולם, הרמב"ם כנראה למד שהגמרא במסכת קידושין חולקת על הגמרא בבבא מציעא.

ועתה יש לעיין, מהי נקודת המחלוקת בין הסוגיות? ביארו היד אברהם ואחרונים נוספים שהגמרא במסכת קידושין כלל אינה דורשת את הדרשה 'מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם' 17 , ולכן לא פסק זאת הרמב"ם.

אולם, פסק הרמב"ם עדיין טעון ביאור: גם אם לא דורשים 'אף שלוחכם לדעתכם', מכל מקום הרי הרמב"ם פסק כאביי שיאוש שלא מדעת אינו יאוש, ומפורש בסוגיא שמטעם זאת גם שליחות שלא מדעת אינה שליחות? הט"ז והקצות נדחקו מאוד ביחס לכך, אבל נראה שהשאלה אינה קשה כלל, ובאמת ניתן לומר שביחס לשאלה העקרונית, בה נחלקו אביי ורבא, פוסקים כרבא ולא כאביי, ורק לגבי יאוש נפסק כאביי. הכיצד? כדי להבהיר זאת, נעיין בפסקו של הש"ך.

שימוש בחפץ של חברו בלי רשות - האם הלכה כאביי בסוגיית יאוש שלא מדעת?
הש"ך 18 אומר שמותר לאדם להשתמש בדברים השייכים לחברו, אם הוא בטוח שחברו לא יקפיד, וזאת למרות שבשעת השימוש חברו עדיין אינו יודע על כך. ואומר הש"ך שאין הדבר דומה ליאוש שלא מדעת, שאינו יאוש: "ויאוש שלא מדעת שאני, שגם אחר כך אינו מייאש אלא משום שאינו יודע היכן הוא, ובעל כרחו הוא מתייאש". כלומר, דוקא יאוש שהוא בטעות ובעל כרחו של האדם אינו מועיל כל עוד לא היה בפועל, מה שאין כן כשמדובר בניחותא בלבד. ומוסיף הש"ך שאמנם הגמרא דימתה דין תרומה ודין הכשר לקבלת טומאה שלא מדעת לדין יאוש שלא מדעת, אולם יש לומר שבענין תרומה וטומאה יש טעם אחר לכך שאינו מועיל כל עוד לא היה הדבר בפועל, שכן בנושאים הללו "ידיעה ממש בעינן".

האחרונים כתבו על דברי הש"ך שהם דחוקים מאוד, שהרי הגמרא תלתה את דין תרומה וטומאה שלא מדעת בדין יאוש שלא מדעת, ולפי דברי הש"ך אין קשר בין הנושאים, שהרי בכל נושא יש טעם אחר! מכוח שאלה זו דחו אחרונים רבים את פסקו של הש"ך.

אולם ניתן לקיים את פסק ההלכה של הש"ך, וזאת למרות שיאוש שלא מדעת אינו יאוש. בסוף סוגיית יאוש שלא מדעת מביאה הגמרא 'תיובתא' לדברי רבא, וזאת על פי גזירת כתוב מיוחדת שדרש רבי שמעון בן יהוצדק. מעתה יש לומר שאם דינו של אביי שיאוש שלא מדעת הינו יאוש היה נלמד מסברא, כפי שסברה הגמרא בתחילה, אז באמת לא היה מקום לחלק בין הנושאים השונים, וגם שליחות שלא מדעת לא היתה מועילה. אולם כיון שהדין נלמד מהפסוק ניתן לומר שדין זה נובע מגזירת כתוב מיוחדת ביחס ליאוש, וטעמה של גזירת הכתוב הזו הוא כפי שכתב הש"ך שיאוש הוא בעל כרחו של אדם, אבל בענינים אחרים התקבלה סברתו העקרונית של רבא שגם דבר שלא מדעת יכול להועיל, שלא כפי שסברה הגמרא במהלך הסוגיא, וצודקים דברי הש"ך.

נמצא למסקנה שמובנים דברי הרמב"ם ששליחות מועילה גם שלא מדעת, למרות שפסק להלכה שיאוש שלא מדעת אינו יאוש.

שליחות - יצירה או מצב של ניחותא?
לאחר שביארנו כיצד פסקו של הרמב"ם, ששליחות שלא מדעת מועילה, מתיישב עם סוגיות הגמרא - עדיין עלינו להבין את הדברים במישור הסברא. כבר ביאר ר' שמעון שקופ שפשוט מסברא, שרק בדברים של 'ניחותא', התלויים בהסכמת האדם בלב, שייך לומר את סברת 'יאוש שלא מדעת הוי יאוש'. לעומת זאת, כאשר צריך מעשה ודאי שלא שייך לומר שדבר שאינו בפועל הריהו כאילו נעשה. אדם שמאוד רוצה לקדש אשה ואחר כך גם היא רצתה, היעלה על הדעת לומר שכיון שהוא ודאי רוצה הריהי מקודשת לו? ודאי שלא. מעשה חייב להיות בפועל, לא שייך לומר שהוא נהיה מאליו. כל עוד לא נעשה מעשה קניין, היא לא נהיית אשתו! זוהי למעשה עומקה של טענת הגמרא, שגם רבא מודה שיצירת שליחות חייבת מינוי בפועל, שכן מינוי שליחות דורש מעשה. מעתה, היאך ניתן לוותר על תנאי זה? מה מועילה העובדה שאם האדם היה יודע הוא היה רוצה בשליחות, סוף סוף אין מינוי בפועל, וכיצד השליחות נוצרה?

הגמרא במסכת נזיר 19 אומרת שאדם יכול למנות שליח רק על יצירת חלות כזו שהוא יכול לעשותה בעצמו. הקשו התוספות במקום, אם כן כיצד אשה אומרת לחברתה לושי לי בצק והפרישי חלה, הרי באותו זמן היא עדיין אינה יכולה להפריש חלה, שהרי עדיין אין בצק! והם משיבים שכל דבר שבידו של אדם הרי הוא כאילו בא לעולם. והנה, באשכנז התקבל חרם דרבינו גרשום, שאסור לאדם לקחת שתי נשים, אולם התירו לאדם שנטרפה דעתה של אשתו לקחת אשה שניה, ובלבד שיכתוב גט וכתובה ויתן לשליח הולכה, כך שכאשר היא תתרפא שליח ההולכה יתן לה את הגט. במשנה למלך 20 מובאת קושיית חכמי קושטא, כיצד הבעל יכול למנות שליח שיגרש את אשתו, הרי עכשיו אין בידו לגרשה שהרי אי אפשר לגרש אשה שוטה! הרי מהתוספות מבואר שרק אם הדבר בידו לעשותו הריהו כאילו בא לעולם, אך כאן אין בידו לרפאותה!

על שאלה זו השיב הנודע ביהודה, שאמנם מינוי השליחות אינו תקף, ובכל זאת השליח יכול למסור לאשה את הגט מדין 'זכין לאדם שלא בפניו', שכיון שיש לאדם זה אשה אחרת הרי זו זכות להצילו מחרם דרבנו גרשום 21 . אולם קשה לראות בכך תשובה לשאלת חכמי קושטא, שכן בכל הדורות היה המנהג לעשות כן בדרך של מינוי שליחות (ולא בדרך של זכיה עבור הבעל), ואין פוצה פה ומצפצף! אמר מרכבת המשנה שאכן התוספות אינם צודקים בהבנתם את הגמרא במסכת נזיר, באמת אפשר למנות שליח גם על דבר שאין בידו של אדם לעשותו עכשיו, והגמרא שם רק התכוונה שאין דעתו של אדם לכך.

אולם לאור דברנו, ניתן לומר שהתוספות צודקים בהבנתם את הגמרא במסכת נזיר, אלא שדברי הגמרא הללו תלויים במחלוקת הסוגיות בין הסוגיא במסכת בבא מציעא לבין הסוגיא במסכת קידושין, ביחס לשאלה האם שליחות חייבת להיות מדעת המשלח. מדברי הסוגיא בבבא מציעא, ששליחות חייבת להיות מדעת המשלח, מבואר שמינוי שליחות אינו ענין של 'ניחותא' אלא יש צורך באקט חיובי, ולכן לא שייך לומר שאם אדם ודאי מעוניין בשליחות הרי זה כאילו הוא מינה שליח, וממילא גם רבא יודה בכך; אולם, הסוגיא במסכת קידושין, שמבואר ממנה שאין צורך במינוי שליחות בפועל, סוברת שמינוי שליחות אינו אקט חיובי אלא עניין של ניחותא, אם נוח לאדם בשליחות אז התורה עצמה ממנה את השליח. וכיון שכך אין צורך שיהיה כוח ביד האדם לעשות את המעשה בשעת מינוי השליחות, שהרי באמת כלל אין צורך במינוי שליחות אלא רק ברצון, וכדעת מרכבת המשנה.

^ 1 מב ע"א.
^ 2 וכן מפורש בדברי הרמב"ן, בחידושיו לבבא מציעא עא ע"ב, שכך הבין את דעת רש"י.
^ 3 יב ע"א ד"ה 'גבי מתנה', וכן בגיטין ט ע"ב ד"ה 'יחזור'.
^ 4 עיין למשל כתובות יא ע"א ד"ה 'מטבילין'.
^ 5 סימן קה, סק"א.
^ 6 כא ע"ב.
^ 7 שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא, אבן העזר סימנים ע"ו-ע"ז.
^ 8 סימן קפב, סק"ב.
^ 9 מלבד התוספות בבבא מציעא עא ע"ב ד"ה בשלמא – גם ר"ן בבא מציעא יא ע"ב, וכן הביאו האחרונים את דברי הירושלמי בנושא.
^ 10 קב ע"א-ע"ב.
^ 11 כג ע"א.
^ 12 בכורות ג ע"ב.
^ 13 בבא מציעא עא ע"ב.
^ 14 לדיון בדעת המרדכי ראה רמ"א יורה דעה, סימן קסח סעיף י"א (שלא פסק כמרדכי), ונושאי הכלים שם.
^ 15 יש לציין שהעונג יום טוב ואחרונים נוספים הבינו שרק בתרומה יש הלכה מיוחדת שצריך בה מינוי שליחות, אולם הבנה זו היא טעות גמורה, שהרי מבואר במסכת קידושין מא ע"ב שהפסוק 'אתם גם אתם' הוא אחד המקורות לדין שליחות בכלל, ולא רק בתרומה, וממילא גם דין 'מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם' נכון בכל שליחות.
^ 16 נב ע"ב.
^ 17 יש לציין שהבית יוסף, הט"ז והקצות הסבירו את נקודת המחלוקת באופן אחר.
^ 18 סימן שנח, סק"א.
^ 19 יב ע"א.
^ 20 הלכות גירושין פרק ו'.
^ 21 על דברי הנודע ביהודה הקשה ר' יצחק אלחנן, הרי מדברי התוספות במסכת קידושין, אותם הזכרנו למעלה, מבואר שאם העבד אמר לשליח 'קבל עבורי גט' אין אפשרות לשליח לקבל את הגט בדרך זכיה אלא רק בדרך שליחות, ואף כאן השליח התמנה מהבעל להיות שליח, ולא להיות זוכה. לכן אמר ר' יצחק אלחנן תקנה חדשה לדבר, שיאמר הבעל מראש שהוא ממנה אותו שליח, אך אם הדבר לא יעזור אז הוא רוצה שיפעל בדרך של זכיה. אלא ששאלת ר' יצחק אלחנן מבוססת על הבנתו בדברי התוספות, ששולח השליח מקפיד שהשליח יפעל דוקא בדרך שהוא אמר לו, וכבר אמרנו שאין זה הפשט בדבריהם, ולכן שאלתו אינה קשה.

הרה"ג שלמה פישר זצ"ל

שימש כדיין בבית הדין הגדול בירושלים.

38 דק'
שיעורים נוספים
חג של קבלת טובה בלי השבת גמול
ה' ניסן תשס"ט
56 דק'
פסחים
מצוות עשה ואיסור עשה
גמרא פסחים - סוגיות שונות
כ"א כסלו התשע"ג
48 דק'
שיעורים במסכת קידושין
גדרי 'זכין' ושליחות
כ"ו אלול התשס"ו
7 דק'
30 שנה לקריית הישיבה
לימוד תורה לשמה
ברכה לרגל 30 שנה לישיבת בית אל
תשרי תשס"ח

שיעורים במסכת קידושין

1:00
שיעורים במסכת קידושין
המקדש במלווה
שיעורים כללים קידושין - קידושין ו:
הרב חיים כץ | ח' סיון התשע"ח
58 דק'
שיעורים במסכת קידושין
ההבדל בין אירוסין לנישואין
הרה"ג צבי שכטר | י"ח תמוז תשפ"ד
48 דק'
שיעורים במסכת קידושין
קידושין בהנאה או בקניין
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י"ב סיוון תשפ"ד
59 דק'
שיעורים במסכת קידושין
שני החלקים במהות השליחות
שיעורים כללים קידושין מא:-מב.
הרב חיים כץ | י"ז אלול

שיעורים במסכת קידושין

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

2 דק'
נקודה בהלכה – הרב איתן מינקוב
איך עושים קידוש?
הרב איתן מינקוב | חשוון תשפ"א
חקת
שירת הבאר
הרב דוד דב לבנון | ז תמוז תשפ"ד
קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
5 דק'
נקודה בהלכה – הרב עודד מילר
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הרב עודד מילר | סיון תשפ"א

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב יהושע שפירא
הרב חיים דרוקמן
הרב ינון גרוסברג
הרב שמואל אליהו
הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל
הרב הראשי ישראל מאיר לאו
הרב משה אליה
הרב משה ברלינר
הרב אליעזר מלמד

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו

עוד שיעורים

אזור אישי

מתחברים עכשיו לצפיה בשיעורים אחרונים שלך, השאלות שלך בשאל את הרב ולהמשך צפיה בסדרות שיעורים בדיוק מהרגע שבו עזבת אותן.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il