ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- סוכות
- עניני החג
ויש לשאול מה טעם יש בדבר לעשות זכר דוקא לנס הזה, דבר שלא מצאנו לגבי ניסים אחרים. הדבר קשה בין אם היו ענני כבוד ובין אם היו סוכות ממש, כיוון שהיו ניסים גדולים לא פחות כמו נס המן או נס באר המים, שהיו ניסים גדולים ומתמידים במשך ארבעים שנה. כמו כן מצד גודל התועלת שבנס, ברור שהנס של אוכל ושתיה הוא חשוב ומשמעותי יותר מהגנה מפני החום, ויש להודות עליו יותר.
עוד יש לשאול מה זכה דווקא חג הסוכות להיזכר בדברי הנביאים לעתיד לבוא, יותר משאר החגים. כמו: "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר" (ישעיה ד', ו'); ואף ששם לא מדובר על חג הסוכות, מכל מקום מזה שהגמרא (סוכה ו' ע"ב) לומדת משם הלכות לחג הסוכות משמע שיש קשר לסוכה ההלכתית. ובנבואת זכריה (פרק י"ד, ט"ז-י"ט) הדבר בולט ביותר:
"וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹ-ת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹ-ת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם. וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת".
והדבר מפליא, מדוע דוקא חג הסוכות מופיע כחג שישנה הקפדה מיוחדת על חגיגתו 1 ?
ומכאן נגיע גם לשאלה הבאה, מדוע הגויים מתבקשים לחוג את חג הסוכות? והרי כל המצוות לבד משבע מצוות בני נח נועדו דווקא לעם ישראל.
ולבד זאת רואים בעוד מקומות שהגויים קשורים לחג הסוכות: גם בשבעים פרי החג שמוקרבים לפי חז"ל (סוכה נ"ה ע"ב) כנגד שבעים אומות העולם, וגם בזה שמלחמת גוג ומגוג תהיה לפי המסורת בחג הסוכות (כך מביא אבודרהם בשם רב האי גאון, שקיבל במסורת, ולכן קוראים הפטרת גוג ומגוג בסוכות). למעשה, כל הענין שהזכרנו מספר זכריה הוא המשך של תיאור מלחמת גוג ומגוג ותוצאותיה. כלומר, דוקא בעקבות מלחמת גוג ומגוג נדרשים הנותרים מבין הגויים לחוג את חג הסוכות. ויש לעמוד על טעם הדבר, ובאופן כללי יותר – על הקשר של הגויים לחג הסוכות.
עוד אנחנו רוצים לשאול בטעמן של כמה הלכות המיוחדות לסוכה, כגון מצטער או הולך דרכים שפטור מן הסוכה. במקומות אחרים לא מצאנו שייפטר מי שקשה לו לקיים מצווה. ואף שדרשו זאת מגזרת הכתוב "תשבו" כעין תדורו, מכל מקום גזרת הכתוב עצמה צריכה טעם.
עוד יש להתבונן ברצף שבין ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות, שנראה פשוט לפי סמיכות התאריכים שלהם שישנו קשר של מהלך אחד המקשר ביניהם.
***
השראת שכינה
בדברינו ליום כיפור, עמדנו על כך שיום כיפור הוא הצצה אל העולם העתידי, עולם התשובה של חזרת הכול לשורש. אלא שבעוד יום הכיפורים הוא תהליך, ככל תשובה שהיא תהליך, הרי שסוכות מציין את הזמן שבו כבר הגענו למטרה. כאדם ההולך ממקום למקום, ובסוף חוגג את הגעתו למקום אליו שאף. במקום החדש הוא מוצא את מנוחתו, ואין הוא מנסה עוד למצוא מקום ויעד אחר. גם עם ישראל שואפים להגיע לקרבת ה', לצאת מן מסגרי החומר אל עבר דבקות רוחנית, שזה התהליך של יום כיפור, ובסוף, כשמגיעים לפסגה, חוגגים את ההימצאות שם. החגיגה היא על ההגעה, אך ההימצאות שם היא מתמדת, והיא המנוחה והנחלה 2 .
חג הסוכות הוא חג השראת השכינה. בשבעת הימים האלה אנחנו לא חוגגים הודאה על ניסי העבר, בבחינת זכר בלבד, אלא אנחנו חוגגים את הערך שבא לידי ביטוי באותם הניסים. ההליכה במדבר, על כל הניסים שנעשו בה, גילתה את העובדה כי אלוקים שורה בישראל. הסוכות הן ביטוי לבית משותף של עם ישראל ו-ה' יתברך. כמין חתן וכלה שעוברים לגור יחד בבית אחד. השראת השכינה הזו לא פסקה מאז יציאת מצרים, על אף שהיו בה עליות ומורדות. וביותר תתגלה השראת השכינה לעתיד לבוא, לאחר התיקון אליו אנו שואפים ביום הכיפורים, שאז תהיה השראת-שכינה בדרגה גבוהה עוד יותר מזו שזכינו אליה במהלך השנים עד אז.
לכן חג הסוכות נזכר בנביאים לעתיד לבוא יותר משאר החגים, כי בעוד ששאר החגים עיקרם הוא זכר למה שהיה בעבר, חג הסוכות ייחגג לעתיד לבוא ביתר שאת, לפי עניינו, כיוון שאז תהיה השראת שכינה במדרגה גבוהה עוד יותר.
תשבו כעין תדורו
הסוכה, כפי שאמרנו, מבטאת את הייחוד של ה' ועם ישראל במקום אחד. הכלה נכנסת לבית של החתן. מצד האמת זה עדין לא קורה. אנחנו לא בכזו דרגה של השראת השכינה שתהיה לעתיד לבוא. העולם עוד מגושם דיו כדי למנוע בעדנו מלהידבק ב-ה' בכל אורחות חיינו היום-יומיים. אך בכל זאת אנו נדרשים לעשות סוכה, על מנת לבטא את העובדה שאנחנו שייכים בפנימיותנו למדרגה זו, הגם שבפועל עדין איננה בגלוי לגמרי. עם ישראל שייך לדבקות אלוקית בכל מציאות חייו. דבקות כזו של "תשבו" בסוכה של ה', בצל הרוחניות ש-ה' מציע, בדיוק כמו שאנחנו דרים בבית המגושם שלנו, שהוא העולם הזה על כל צרכיו הגשמיים. כך אנו צופים שיהיה לעתיד לבוא, שהחומר יזוכך, ולא יפריע לדבקות ב-ה'. ואין ספק שזוהי השראת השכינה הגדולה ביותר, שהדבקות ב-ה' אז לא תהיה רק בזמנים מסוימים ביום כמו בהליכה לבית הכנסת, שיש בה הפסקה של העיסוק התדירי. אלא נהיה כל הזמן דבוקים בו, גם בשעה שאנו מתעסקים בחומר.
ובאמת שדבר גדול הוא, ולא פשוט כלל. וכן הוא אינו מתאים לנו בדרגתנו אנו, וכמו שאמרנו אנחנו רק מבטאים את שייכותנו הרוחנית לדרגה הזו לעתיד לבוא, אך איננו שם עדין. לכן גזרה התורה שמצטער והולך דרכים ייפטרו מן הסוכה; היינו שבשל מגבלות החומר כעת, אדם לא פעם עוזב את ביתו שלו, את הקביעות שלו. והתורה לא גזרה עלינו לבטא את הקישור שלנו למדרגה העתידית ברמה גבוהה יותר מן הקישור שלנו כעת לבית הגשמי שלנו. כי זה ברור שהקישור לרוחניות לעתיד לבוא לא יופרע מצער זה או אחר, אך בדרגתנו אנו רק באים לבטא שעיקר הקישור הפנימי שלנו הוא לדבקות רוחנית ולא לעולם הזה, ולצורך כך צריך רק להראות שמה שאנחנו עושים בבית, עושים גם בבית ה', אך לא יותר. ולעתיד לבוא, כשנגיע לדרגה הזו באמת, יתברר שהיא עוד עדיפה על הקישור שלנו כעת לגשמיות, ואינה נפסקת כלל.
עוד יש להעמיק ולומר שיש בפטור של צער ודרך משום ביאור לסיבה שבעטיה אנחנו עדין לא בדרגה הגבוהה של דבקות. כלומר, אנחנו באים לבטא שבשורש אנחנו קשורים ונטועים בבית ה', אך מה נעשה שהחומר מבדיל ומפריע. העולם הזה מזמן לנו מפגעים וצרות כאלה ואחרות שמונעות אותנו מדבקות ב-ה'. הצער העולמי על כל פרטיו מהוה חיץ בינינו לבין ה' יתברך. כמו כן השינויים התדיריים שמזמן העולם הזה מקשים על הדבקות האלוקית, כמו שרואים שבזמן ההליכה במדבר היו חטאים רבים 3 . ההליכה בדרך היא הביטוי הגשמי המובהק לשינויים שעלולים לגרום למיעוט הקומה הגשמית והרוחנית, כמו שדרשו חז"ל שאברהם אבינו נזקק לברכה מ-ה' לפני שיצא לדרכו לארץ ישראל, שכן הדרך ממעטת את השם, הממון והבנים. ולכן מצטער והולך בדרך פטורים מן הסוכה.
בין ישראל לעמים
עלה בידינו שחג הסוכות מסמל את הקשר הקבוע שלנו עם ה', קשר שהוא מעבר לחציצות הגשמיות. קשר שיתבטא לעתיד לבוא בדרגת חיים גבוהה ביותר, בה גם הגשמיות מקושרת לרוחניות בקשר של קיימא. בדרגה זו החיים עצמם קדושים, ולא מורידים את האדם למטה. זו דרגה למעלה מהחיים הטבעיים הרגילים אצלנו היום.
והנה, היחידים המצווים מצווה זו הם עם ישראל. הגויים זועמים על הדבר. גם הם רוצים לזכות להשראת השכינה העתידה, והם רואים עצמם ראויים לא פחות מעם ישראל.
דרשו חז"ל בתחילת מסכת ע"ז (באריכות, ונביא רק חלק):
"דרש ר' חנינא בר פפא ואיתימא ר' שמלאי לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים... כך אומרים לפניו ריבונו של עולם כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה כמו שעשית לישראל... אמרו לפניו ריבונו של עולם תנה לנו מראש ונעשנה אמר להן הקדוש ברוך הוא שוטים שבעולם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה... מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא שנאמר ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו... והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה נהי דפטור בעוטי מי מבעטי" 4 .
הגויים באים בטענה, מדוע עלינו לא כפה ה' הר כגיגית? למה אנחנו איננו העם הנבחר שזוכה להשראת השכינה לעתיד לבוא. אומר להם ה', בואו ותקיימו את המצווה שעניינה הוא השראת השכינה. והם לא עומדים במשימה. הם לא מצליחים באמת להתנתק לאיזה זמן מהגשמיות ולחיות חיים רוחניים. חיים כאלה שעיקר קישורם הוא ל-ה' ולא לארציות. נכון, אומרים חז"ל, שגם עם ישראל פטורים מן הסוכה כשהם מצטערים. גם עם ישראל חי כאן בעולם הזה המלא מעצורים ולא נותן אפשרות לדבקות מוחלטת ב-ה'. גם עם ישראל נאלץ לוותר ביום-יום על דבקות תדירית שלמה. אך יש הבדל משמעותי. ההבדל הוא כמו ההבדל בין אדם נכה שרוצה לשרת בצבא, לבין משתמט. שניהם לא משרתים בפועל, אך ההשוואה ביניהם רחוקה מהדעת. מי שרוצה לקיים את המצווה ורק לא יכול, בתוך תוכו יש קישור עמוק לערך של המצווה על אף שאיננו בא לידי ביטוי במעשה. ומי שמזלזל – איננו קשור למצווה. עם ישראל בעל כרחם נאלצים לוותר לפרקים בעולם הזה על הערך של הדבקות, אך בפנימיותם הם קשורים לכך בכל נפשם, ולעתיד לבוא זה יתגלה בפועל. הגויים לעומת זאת מבעטים בסוכה. הם לא בנויים מבחינה רוחנית לחיים שכאלה. הם בנויים לחיות חיים אנושיים מתוקנים, אך לא להתרומם מעבר לגשמיות. הם לא מסוגלים לקדש את החומר, ולחבר אותו עם הרוחניות באמת.
זמן המלחמה
ביטוי נוסף לכך שחג הסוכות הוא הזמן לויכוח הרוחני הזה בין הגויים לעם ישראל, מצוי במדרש רבה לפרשת אמור (פרשה ל'). שם כתוב שסוכות זה זמן של מלחמה, ולא ידוע מי ינצח – הגויים או עם ישראל. והסימן לניצחון שלנו הוא החזקת ארבעת המינים.
הגויים לא רק באים בטענה רוחנית. על אף שחז"ל שמים בפיהם את הטענות הללו, בפועל הגויים אין דרכם להתווכח. הפן הרוחני הוא האמירה של חז"ל לפיה יש לגויים קנאה בעם ישראל כעם הנבחר. אך הגויים, כדרכם, פועלים בזרוע ולא בדיבורים. אומנותם היא אומנות עשו – "על חרבך תחיה". הידיים ידי עשו. היסוד לכל האנטישמיות לדורותיה הוא קנאה בעם ישראל על היותם נבחרים, מרוממים משאר האומות, מוסריים וקדושים יותר. הגויים מקנאים בהשראת השכינה בעם ישראל. ושיא השיאים של האנטישמיות היא בחג הסוכות. כל הגויים נאספים למלחמה בזמן גוג ומגוג, לעלות על ירושלים ולהשמיד את עם ישראל. בחג הסוכות, חג השראת השכינה, מתקיים הבירור הסופי לגבי העם הנבחר, שיזכה להשראת השכינה.
התוצאה ידועה מראש: ה' יגוף את כל הצבאות הבאים להילחם על ירושלים. כל אותם שחשבו שהם צריכים להיות העם הנבחר, ומתוך כך באים להשמיד את עם ישראל – ימותו. מכל מקום יהיו שיחיו לאחר מכן. זכות הקיום של הנשארים אז היא לעמוד במצוות סוכה. אם הם נשארו אחרי גוג ומגוג, הרי שהצדקת קיומם היא השתדלות לדבקות ב-ה' על חשבון ההימשכות לגשמיות, ולשם כך צריכים לחוג את חג הסוכות. לא מהפה ולחוץ, אלא להתחבר באמת לערכים של החג.
שמיני עצרת
האמת היא שלמרבית הצער זה לא יחזיק מעמד. פרי החג שמוקרבים כנגד הגויים מתמעטים והולכים, וכך גם הגויים עצמם יתמעטו וילכו. הדרגה הרוחנית שלהם לא מספיקה כדי לקבל את השפע של לעתיד לבוא. על אף שלתקופת ימות המשיח הם שייכים, שאז העולם עדין טבעי, מכל מקום לעולם הבא אין להם שייכות. רק לישראל יש חלק לעולם הבא, ורק הם יזכו להשראת השכינה בשלמות, שתתגלה אז.
דרשו חז"ל (סוכה נ"ה ע"ב):
"אמר רבי אלעזר הני שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות פר יחידי למה כנגד אומה יחידה משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה, ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך".
סוכות זו מדרגה שגם אומות העולם שייכים אליה מבחינת השאיפה שלהם. יש להם מחשבה על דבר שייכותם לחג הזה, ולכן ה' אומר להם לקיים את מצוות סוכה, כמו שדרשו בגמרא בעבודה זרה, ולכן הנביא מצווה אותם לקיים את מצוות הסוכה. גם הם נתבעים להשתדל להתרומם מעל החומריות, על אף שבפועל הם לא מצליחים כל כך.
לאחר כל זה, מגיע שלב חדש של שמיני עצרת. זהו שלב שבו אין כבר שאיפות שמתבררות כשגויות. הבירור כבר נעשה. נגמרה הסעודה של כל העבדים, אם היתה מוצלחת או לא, וכולם כבר הלכו הביתה. ואז יש שלב חדש של התייחדות האוהבים. זהו, למעשה, הביטוי האמיתי בפועל של השראת השכינה. באופן כללי, כמו שבארנו, חג סוכות מסמל את השראת השכינה. אך בדקדוק יתר, ההבדל שבין עיקר חג הסוכות לשמיני עצרת, הוא שחג הסוכות הוא החג שמגלה את השאיפה הנכונה, ולכן האומות ניסו ליטול בו חלק. אך שמיני עצרת לא מבטא שאיפה, אלא הוא ביטוי של הקיום בפועל של הציפייה.
בחג שמיני עצרת אין מצווה מוגדרת. אין איזו פעולה מעשית שנועדה לקדם את המצב הרוחני. זהו חג של חגיגת התכלית. של חגיגת העובדה שעם ישראל הוא העם הנבחר, ולבסוף יזכה להשראת שכינה. לכן שמיני עצרת הוא חג בפני עצמו לכמה דברים (סוכה מ"ח ע"ב), על אף שכעיקרון כל חג סוכות יחד עם שמיני עצרת שייכים כמובן לאותו תוכן.
מאוד מובן לפי זה, שעל אף שאין בשמיני עצרת מצווה מוגדרת מן התורה, מכל מקום נהגו ישראל לסיים את התורה אז. שכן אין לך ביטוי גדול יותר בפועל לסגולת ישראל מאשר התורה הקדושה, שישראל לבד שייכים אליה, והם לבדם מתרוממים על ידה לדרגות קדושה וקרבה ל-ה'.
באתר של הרב יהודה רוט תוכלו למצוא תוכן נוסף מאת הרב
^ 1.אמנם גם חג הסוכות עתיד להיבטל לעתיד לבוא, כמו כל החגים, כפי שאמרו חז"ל. וכמו כן אין בכוונתנו לדייק מן הפסוקים שבימות המשיח רק חג הסוכות יישאר, שגם זה נגד דברי חז"ל (ברכות ל"ד ע"ב) שאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד. אך מכל מקום ישנה חשיבות רוחנית להדגשה של חג הסוכות בנביא, לעומת שאר החגים, על אף שגם הם יישארו אז.
^ 2.יש לסייג כמובן שצדיקים אין להם מנוחה גם בעולם הבא (ברכות ס"ד ע"ב), ובודאי שהמציאות תתקדם עוד ועוד עד אין סוף, ואף פעם אי אפשר לומר שהגענו מספיק קרוב ל-ה'. אך מכל מקום ביחס לעולם הגשמי המוכר לנו בודאי שיש שינוי-מדרגה מהותי ביותר שיקרה לעתיד לבוא, וגם אם בו עצמו עוד יהיו התקדמויות, מכל מקום ביחס לעולם החומר, השינויים והמפגעים שבו אנו חיים – זו תהיה מנוחה של קבע.
^ 3.עיין בשיחות הרב צבי יהודה לספר במדבר בענין זה.
^ 4.כלומר, והרי גם ישראל פטורים מן הסוכה כאשר חם מדי, אלא שישראל יוצאים ולא מבעטים והגויים מבעטים בסוכה.
אנחנו קודש למענך
"בזאת התורה" - איזו תורה?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
איך מכניסים את ה' אל תוך הלב?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
ט"ו בשבט - השקעה לטווח ארוך!
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
לו הייתי רוטשילד
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
חקת סוד האמונה, השמחה והשורש האלוהי
שיחת מוצ"ש פרשת חוקת
תיקון טומאת המוות, עניינה של האמונה והשמחה לאור חטאו של משה רבנו, יחס האמצעים למקורם - שיויתי ה' לנגדי תמיד, ביאור דברי חז"ל הפסוק "את והב בסופה..."
אור החיים על הפרשה המשך חטא משה רבינו לפי אור החיים
אור החיים על פרשת חוקת חלק ב'
האור החיים מביא על פי מדרש ארבע שגגות שמשה שגג, ומסביר איך משה רבינו טעה.
אור החיים על הפרשה חטא משה רבינו
אור החיים על פרשת חוקת חלק א'
בני ישראל התלוננו כמה טענות למשה על זה שמשה לקח אותם דרך המדבר. עשרה פירושים לחטא משה רבנו לפי מפרשי התורה, והאור החיים דוחה את כולם.
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
