ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

זכויות יוצרים בהלכה ;">

דף הבית בית מדרש מדורים חמדת ימים הלכה פסוקה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

חשוון תשס"ז

זכויות יוצרים בהלכה


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

נערך על ידי הרב יואב שטרנברג
תיאור המקרה: אביו של התובע הדפיס ספר בתחום המחשבה היהודית. היות שהספר עורר ביקורת, רצה התובע לחזור ולהדפיס את הספר עם מבוא שבו הוא מבהיר את כוונתו של אביו. אחיו של התובע הדפיס מהדורה של ההוצאה החדשה בניו יורק, וקודם שהספיק התובע להדפיס את הספר גם בארץ, קדם הנתבע, צילם את המהדורה שיצאה בניו יורק, והדפיסה בארץ.

התביעה : התובע טוען, שבהיותו בנו של מחבר הספר, יש לו את הבעלות על זכויות היוצרים של הספר. ולכן הוא דורש:
א. לאסור על הנתבע להמשיך ולהדפיס את הספר.
ב. להעביר את הספרים שכבר נדפסו לידיו.
ג. לקבל את ההכנסות מהספרים שכבר נמכרו.
ד. לקבל לידיו את לוחות ההדפסה על מנת שהנתבע לא ידפיס עותקים נוספים.

תשובת הנתבעים : הנתבע טוען, שהספר נדפס במקור בלא סימון המעיד על זכויות יוצרים (©) כמקובל. מלבד זאת, הנתבע טוען שזכויות יוצרים אינן עוברות בירושה.

פסק הדין : בית הדין קיבל את עמדת התובע לחלוטין.

הנימוקים: בתשובת הרי"ף (מובאת כאן מתוך שו"ת הרשב"א חלק ו סימן רפו) נאמר:
" שאלה: אחד מן החברים גנב ספרי פירושים לחברו וכשתבעו ממנו נשבע שבועה חמורה שלא יחזירם לו עד שיעתיק אותם, ויש שהורו שמותר לגונבם. תשובה: הגנב והמורה כולם טעו ושלא כדין עשו, שזה שהורה שמותר לעשות כן והורה לו משום שמתלמד דברי תורה שהיא מצוה ומותר טעה, משום שאמרו לולב הגזול והיבש פסול ואיתמר עלה משום דמצוה הבאה בעבירה הקב"ה שונאה שנאמר ביה אוהב משפט שונא גזל בעולה..."

הרי"ף קובע, שאסור לגנוב ספר פירושים, אף על פי שגונב רק לשם לימוד תורה, ואסור גם להעתיק את הספר לאחר שנגנב, אף אם מתכוון להחזיר את המקור לידי בעליו.

על תשובת הרי"ף הקשו האחרונים מכמה מקורות:
א. בתוספתא (בבא קמא פרק ז הלכה יג) נאמר:
"אבל המתגנב מאחר חבר והולך ושונה פרקו, אף על פי שנקרא גנב זוכה לעצמו, שנא' לא יבוזו לגנב וגו'. סוף שמתמנה פרנס על הצבור ומזכה את הרבים וזוכה לעצמו ומשלם כל מה שבידו, שנ' ונמצא ישלם שבעתים וגו'".

ב. המרדכי (בבא מציעא פרק ג סימן רצג) כותב:
"המפקיד ספר תורה אצל חברו גוללו כל י"ב חודש, ולא יקרא בו לכתחילה. פירש רב יהודה גאון, כשם שאסור לקרות בו כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת שלא ברשות, משום דמרעי ליה לפרעון. והני מילי בבור ועם הארץ, אבל חבר ותלמיד חכם מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו ואפילו לכתחילה שלא ברשות, והוא שאין לו כיוצא בו. לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד חבר וילמוד בו ואדעתא דהכי הפקד אצלו... ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי על הדֵין קרא לא יבוזו לגנב כי יגנוב, שאין לבזות מי שגנב דברי תורה ומעתיקן. מספר המקצועות".

בתוספתא לא מבואר באיזה מקרה בדיוק מדובר, ולכן קשה להקשות משם על דברי הרי"ף. אבל מדברי המרדכי יש יותר מקום לומר שהם סותרים לדברי הרי"ף, שהרי בטעם השני משתמע שמותר לגנוב דברי תורה על מנת להעתיקם.

דברי המרדכי נפסקו בהגהות הרמ"א לשו"ע (חו"מ סימן רצב סעיף כ), ושם הובא רק הטעם הראשון. הסמ"ע (סקמ"ה) הבין, שההיתר של המרדכי נובע מכך שהמפקיד מרשה להעתיק את הספר. אבל אם לא היה מרשה, משתמע מדבריו שאסור להעתיק. ולדבריו אין סתירה בין דברי המרדכי לדברי הרי"ף. אולם הש"ך (סקל"ה) כותב, שרק לגבי הקריאה צריך רשות מהמפקיד, שכן מזיק את הספר בשעה שקוראו; אבל אם כבר יכול לקרוא, רשאי גם להעתיק, אף שמקפיד על ההעתקה.

לדברי הש"ך יש לומר, שהרי"ף דיבר דווקא במקרה שהבעלים לא רצה שהגנב יקרא, ולכן אסר על הגנב להעתיק. אבל אם הבעלים לא היה מקפיד על הקריאה, לא היה הרי"ף אוסר את ההעתקה, אף שעל כך הבעלים מקפידים.

כל האמור בסעיף הקודם נגע להעתקת ספר ללא רשות בעליו, אע"פ שמדובר בספר מצוי, והבעלים על הספר אינם בעלים על זכויות היוצרים. השאלה של זכויות יוצרים אינה קשורה לבעלות על חפץ מסויים, אלא לבעלות העקרונית שיש לאדם על המצאה או רעיון שחידש.

בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה קמא חלק א סי' מד) כתב, שברור שיש לאדם זכויות יוצרים בדבר שחידש:
"והנה כל דבריו תמוהים, דזה ודאי שספר חדש שמדפיס מחבר וזכה שדבריו מתקבלים על פני תבל פשיטא שיש לו זכות בזה לעולם, והרי בלאו הכי אם מדפיסים או מחדשים איזה מלאכה אינו רשאי אחר לעשות בלא רשותו. והרי נודע שר' אברהם יעקב מהרובשוב שעשה החשבון במאשין, כל ימיו קבל שכרו מהקיר"ה בווארשא; ולא יהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם. וזה דבר שהשכל מכחישו, ומעשים בכל יום שהמדפיס חבור יש לו ולבאי כוחו זכות".

לעומת זאת, מדברי שו"ת בית יצחק (יו"ד סי' עה) עולה, שזכויות יוצרים אינן קיימות מצד עצמן. אמנם אם ניתן להרוויח משום שדינא דמלכותא הוא שיש זכויות יוצרים, הרי כתב היד מגלם בתוכו את הרווח שניתן להפיק ממנו, וממילא אסור להעתיק אותו ולפגוע ברווח זה, והיורשים יורשים את הרווח יחד עם כתב היד, ואסור להפסיד גם אותם.

נמצא, שלדעת הבית יצחק, זכויות יוצרים אינן קיימות באופן מהותי על פי ההלכה, אלא שהיות שהן מקובלות מצד החוק והמנהג, ממילא יש לדבר תוקף גם על פי ההלכה.
נוסף על האמור לעיל, יש לדון בשאלת השגת גבול.

במשך שנים רבות היה קיים מוסד ההסכמות. עיקרן של ההסכמות נועד לשני תפקידים: האחד, לדאוג שלא יודפסו ספרים האסורים בקריאה. והשני, להגן על רווחיהם של המדפיסים. החתם סופר (בשו"ת חלק חושן משפט סימן מא, ובחלק ו סי' נז ד"ה מזה נראה לי) כותב, שהיות שאי אפשר להדפיס ספרים אלא בהוצאות מרובות ואדם לא יוכל להסתכן בהדפסת ספרים אם הוא צופה שלא יהיה לו רווחים, אם לא תהיה תקנה למניעת הדפסה אף אדם לא יסכים להדפיס ספרים ותיבטל הדפסת ספרי קודש והדבר יפגע בלימוד התורה. וזו הסיבה למנהג ההסכמות.

מוסיף החתם סופר, שהיות שיש מנהג כזה, אף אם במקום מסוים הטילו את החרם שלא כדין, סוף סוף המדפיס היה יכול להניח שכולם יקנו אצלו, וממילא חל איסור להדפיס עכשיו, כדין 'מרחיקים מצודות הדג מן הדג' - שהואיל והדייג הראשון היה יכול להניח שכל הדגים ייכנסו לרשתו, שוב אין השני יכול לפרוס שם רשת נוספת.

דין זה של 'הסכמות' רלוונטי גם בספרים שאינם מחידושו של המחבר, אלא רק מחמת העובדה שהוא טרח והוציא הוצאות על הדפסתם.

נוסף על כל האמור לעיל, המנהג המקובל הוא להגן על זכויות היוצרים, משום שהדבר מועיל וחיוני לכלל הסוחרים.

הדבר מעוגן גם בחוקי המדינה, ועל חוקים מעין אלו, הנוגעים לחיי הנפש של הכלל, ושייכים לדיני גניבה ודיני נזיקין, לכולי עלמא שייך דינא דמלכותא דינא. ולכן, גם החולקים על השואל ומשיב יודו, שבמקום שיש בזה דינא דמלכותא, לכולי עלמא ישנה זכות קניינית על זכויות יוצרים.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il