ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- קרח
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
אנחנו בשבת ראש חודש. השבת היא ראשית לכל מקראי הקודש, הקדושה העליונה שהיא קביעא וקיימא, לעומת זאת ראש חודש זו הקדושה הכי סמויה ומצומצמת שיש בקדושת הזמנים. קדושת שבת היא קדושה שאיננה תלויה בישראל, לא ישראל יוצרים את קדושת השבת. קדושת המועדים, קדושת הזמנים זו קדושה שתלויה בישראל. הקב"ה נתן לישראל את הכוח להיות מקדשי הזמנים, ואנחנו מברכים 'מקדש ישראל והזמנים', 'מקדש ישראל וראשי חודשים'.
מדרגות מדרגות בהופעת קדושת הזמנים. קדושת השבת, היא הקדושה העליונה, השיא של הקודש, ואחר כך באים ימים טובים שהם גם כן בחינת שבת, כעין שבת אבל לא ממש. יום הכיפורים נקרא 'שבת שבתון'. גם פסח נקרא שבת "וספרתם לכם ממחרת השבת", קרוב לקדושת השבת אבל לא ממש שבת, ואחרי הימים טובים, קדושת חול המועד, שזה לא אותה מדרגה של קדושת יום טוב. מדרגות באיסורי מלאכה, בשבת אסור לעשות כל מלאכה, ביום הכיפורים גם מלאכת אוכל נפש אסורה, אבל חומרת האיסור לא באותה מדרגה של השבת. ביום טוב מלאכת אוכל נפש מותרת ושאר המלאכות אסורות. בחול המועד, חלק מהמלאכות אסורות, ומחלוקת ראשונים אם הם אסורים מדאורייתא, מדרגות. וראש חודש, זו הקדושה היותר מצומצמת. אבל הוא ראשית של הקדושה כי כל הימים הטובים נקבעים על פי קידוש החודש. כשיש פגישה בין שבת וראש חודש פגישה של קדושות, צריכים תמיד לזכור, שכל מפגש כזה יוצר משהו, הוא מפרה. כל מפגש של תורה, מפגש של תלמידי חכמים, כל מפגש הוא יוצר מציאות. מלשון של חכמים זה כמו זיווג, יוצר אילו הופעות חדשות. כך גם במפגש בין שתי קדושות. לכן צריך לדעת ששבת של ראש חודש זו מציאות מיוחדת.
שבת ראש חודש – שתי קדושות שמתחברות לקדושה אחת
הסברנו כמה פעמים, שקדושת שבת וקדושת ראש חודש הם לא שתי קדושות שכנות שחלות באותו היום, שיש קדושת שבת ויש גם קדושת ראש חודש. אלא שתיהן מתלכדות יחד להיות קדושה אחת גדולה. והמקור לזה מהגמרא במסכת זבחים (צ: - צא.) שאומרת שכל המקודש מחברו קודם את חברו, וכל התדיר מחברו, תדיר קודם, ושואלת הגמרא, אם נפגשים תדיר ומקודש, כלומר מקודש שאיננו תדיר, ותדיר שאיננו מקודש, מה קודם. אומרת הגמרא שאפשר להביא ראיה משבת ראש חודש, שיש בה קרבן מוסף של שבת וקרבן מוסף של ראש חודש. קרבן מוסף של ראש חודש יש צד שהוא יותר מקודש מכיוון שהוא מכפר, לעומת קרבן מוסף של שבת שאין תפקידו לכפר. וקרבן מוסף של שבת יותר תדיר, והנה הסדר הוא שקודם מקריבים מוסף של שבת ואחר כך מקריבים מוסף של ראש חודש. זאת אומרת, שתדיר ומקודש תדיר קודם. אומרת הגמרא שזו לא ראיה, והטעם כי קרבן מוסף של שבת שמוקרב בשבת ראש חודש, יש בו גם מקדושת ראש חודש. הואיל והיום ראש חודש, כל מה שעושים בראש חודש יש בו מקדושת ראש חודש. וממילא לא עומד לפנינו תדיר ומקודש, אלא תדיר ומקודש מול מקודש. זאת אומרת, יוצא מדברי הגמרא שכשראש חודש חל בשבת, השבת מתקדשת מקדושת ראש חודש וראש חודש נהיה קדוש בקדושת השבת, וזה דבר אחד. זהו מבט יותר עמוק.
זו לכאורה גם ההתלבטות בגמרא במסכת ביצה (יז.) אם בשבת ראש חודש אומרים את הברכות כל אחת לחוד ברכת השבת לחוד וברכת ראש חודש לחוד, או שאנחנו משלבים שניהם ביחד, ולהלכה בפועל אנחנו משלבים אותם ביחד ואנחנו מסיימים את הברכה במוסף של שבת: 'מקדש השבת וישראל וראשי חודשים', וגם בימים טובים שחלים בשבת 'מקדש השבת וישראל והזמנים'. זאת אומרת, זו אותה ברכה כי הקדושה היא אחת.
אנשים רגילים בשבת לאכול קוגל, ובשבת ראש חודש יש נוהגים לעשות שני קוגלים… לפי זה, אני אומר שצריך לעשות קוגל אחד גדול ולא שניים.. כי זו קדושה אחת, דבר אחד. סיפר לי מישהו, שיש מנהג, שבשבת חנוכה שחלה בראש חודש, עושים שלושה קוגלים, לשבת, לראש חודש, ולחנוכה. אמרתי לו שצריך לעשות אז קוגל עוד יותר גדול, כי כל הקדושות מתלכדות לקדושה אחת, צריך להיות הכול באחד..
זה לימוד מאוד חשוב להתבונן בסדרי הקדושות. אנחנו צריכים לחיות את זה. כשאנחנו נכנסים לשבת, מרגישים שנכנסים לאטמוספירה אחרת, נכנסים לעולם רוחני, לעולם של שבת. שבת ראש חודש, זה מיוחד, ראש חודש, יש מושג של קדושת הימים. בראש חודש הקדושה היא מאוד מצומצמת כי אין איסורי מלאכה אף על פי כן נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש, ויש לזה מקורות, נשים לא היו בחטא העגל, אז ניתנה להם המתנה הזאת. על כל פנים המנהגים האלה, מבטאים משהו, ראש חודש יש לו קדושה אבל הקדושה שלו היא קדושה מצומצמת. מה זאת אומרת מצומצמת - היא לא גלויה, היא נמצאת לפני ולפנים, זה כמו גרעין שהוא עדיין לא צמח אבל ממנו יכולה להיות צמיחה גדולה מאוד. ראש חודש, הוא הרי קובע את כל קדושת הזמנים.
ארבעים ימי המרגלים – ימים של סגולה לתיקון
אנחנו מדברים על ענייני הזמנים. ביום כ"ט בסיון, ערב יום א' של ראש חודש תמוז, יצאו המרגלים, זה היה היום הראשון שיצאו המרגלים לארבעים יום עד תשעה באב, ואחר כך התורה אומרת שבגלל ההליכה שלהם, יצא ממנה הדבר הנורא הזה, 'יום לשנה יום לשנה' שנגזר על אבותינו להיות במדבר ארבעים שנה. ארבעים יום האלו השפיעו והיו שווים ארבעים שנה. אנחנו יודעים את המהות של הימים האלה. ואני חושב שתפקידנו בימים האלה, שקרה בהם מה שקרה, לתקן את שהיה, מהיום עד תשעה באב, ולהפוך את הימים האלה לימים של חיבור לארץ ישראל, ימים של תיקון, ימים של התעלות רוחנית. ימים אלו היו אמורים להיות ימים של התעלות. מה שהיה צריך להיות, שהמרגלים חוזרים מארץ ישראל בתשעה באב ואומרים לעם, ראינו את הארץ הטובה, ארץ נפלאה, ארץ זבת חלב ודבש ממש, לא כמו ארץ מצרים, זו ארץ שונה לגמרי, זו ארץ נפלאה שהקב"ה הבטיח לנו, ארץ יוצאת מן הכלל. ויום תשעה באב היה צריך להיות יום חגיגה. המרגלים היו אומרים, אנחנו נתגבר עליהם, ננצח אותם, ריבונו של עולם גדול, אנחנו מאמינים, 'טובה הארץ מאוד מאוד', כמו שאמרו יהושע וכלב, ה' איתנו ואנחנו ננצח. כך היה צריך להיות. זאת אומרת, שיש לימים האלה סגולה חיובית, היא יכולה להפוך לשלילית, כפי שאירע, אבל יש בהם את הצד של הלכתחילה, הצד של התיקון. לכן צריכים לחיות בימים האלה את מעלתם הגדולה.
מציאות המחלוקת בזמננו – הזדמנות לתיקון חטא המחלוקת
הדור שלנו עומד בניסיונות גדולים, ויש לו תפקיד מאוד גדול. הניסיונות הגדולים שאנחנו ממש עומדים בהם בימים האלה, בחודשים האלה, בשנה הזאת שאנחנו עומדים בה, זה הניסיון שעניינו בעצם לתקן את חטא המחלוקת של קורח. המחלוקת זה הדבר שהורס את הכול. ואיך מתקנים את החטא הזה. הרמב"ם אומר (בהלכות תשובה פ"ב ה"א) שאם אדם חס וחלילה חטא בעריות, הייתה לו קודם נפילה באופן איום ונורא, והוא עכשיו מתחרט ומתוודה ושב בתשובה, ובוכה ומבקש, ועושה את כל סדרי התשובה, חרטה בלב, וידוי בפה, וקבלה לעתיד, עדיין לא הוכח שתשובתו היא תשובה שלמה. מתי הוכח שתשובתו היא תשובה שלמה - אם נזדמן לו אותו מצב, אותה פגישה עם אותה אשה שהוא חטא, וכל התנאים שהיו, ממש באופן כזה שהוא יכול עוד פעם לחזור על החטא הזה - והוא מתגבר ולא חוטא. הוא כבר לא נמצא במצב הקודם, זו התשובה השלמה. זאת אומרת, קורה אותו מצב שקרה מקודם, ושבגללו הוא חטא, ועכשיו הוא לא רוצה ולא חוטא, זה התשובה השלמה והתיקון השלם. אותו דבר במחלוקת, כשפורצת מחלוקת בעם כמו שהייתה מחלוקת פעם, ויודעים להתגבר על המחלוקת הזאת ולהישאר באחדות. וגם אם המחלוקת חריפה כמה שיותר, ויש סיבות למחלוקת, וכל צד רואה את הצד השני איך שהוא מתנהג בצורה איומה ונוראה, והוא ממש פוגע ומזיק ומסוכן ומקולקל, ואי אפשר שלא למחות ולחלוק עליו, וכל הסיבות לחלוק הן חזקות מאוד - ומתגברים ולא חוטאים בחטא המחלוקת, זה התיקון.
ברור שהמחלוקת שהייתה בעם ישראל בבית שני ובגלל זה היה החורבן, התיקון של זה הוא שיהיה אותו המצב, ונדע איך לתקן ולחלוק עניינית ולשם שמים.
מחלוקת לשם שמים – מחלוקת עניינית
ואנחנו היום, לא יודע אם בדיוק באותו המצב, אבל באמת המצב של המחלוקת היום הוא כזה שכל הצדדים בטוחים שהם צודקים לחלוטין, והמצב סוער מאוד, והנפש סוערת מאוד. אלה חושבים שהציבור שומר המצוות הוא מקולקל ומעוות ולא שותף בצבא, והמון סיבות לכעוס עליו ולפגוע בו ולחלוק עליו, והצד השני שומר המצוות, ברור שהוא מבין כמה זה חמור ההתנהגות של הרחוקים שנלחמים בתורה ורוצים להרוס את עולם התורה ורוצים להרוס את היהדות, ונלחמים בכל משהו שיש בו הדתה. ומחלוקת בין ימין לבין שמאל, איך צריך לנהוג עם השכנים שלנו, לעשות הסכמים או לעשות מלחמות, מחלוקות קשות, וכל אחד לפי דעתו לגמרי צודק, ולפי דעתו של השני הוא לגמרי לא צודק, ממש בדיוק כמו שהיה פעם. אז מה עושים, לא למחות, לא לחלוק, לא לחלוק על אנשים שהם לדעתנו כל כך מסוכנים מזיקים ופוגעים, לקבל את דעתם?!
המשנה אומרת (אבות פרק ה משנה יז) שיש מחלוקת שהיא לשם שמיים ויש מחלוקת שהיא לא לשם שמיים. מחלוקת קורח ועדתו זו הייתה מחלוקת שלא לשם שמיים. ומחלוקת הלל ושמאי זו הייתה מחלוקת לשם שמיים. מהי מחלוקת לשם שמיים - זוהי מחלוקת עניינית לא אישית. מחלוקת על הנושא, על העניין, אבל לשם שמיים לפעמים יכול להתפשט למחלוקת אישית, כי אם אני אגיד על הצד השני שהוא בעל מידות, אז יושפעו ממנו. אז צריכים גם לבזות אותו לשם שמיים, צריכים להגיד שהוא מקולקל ושהוא רע, צריכים להגיד עליו את כל החסרונות שאפשר. אבל הזוהר אומר שאם אתה רואה מישהו שעשה מעשה של רשע, אסור לקרותו רשע. מותר להגיד שהמעשה שלו מעשה רע, אבל לא להגיד כך על האדם, אבל לכאורה הוא עשה מעשה ממש מרושע! למה אסור לקרותו רשע, צריך להבין שבן האדם הזה הוא מורכב. הוא עשה מעשה רע אבל זה לא המעשה היחידי שהוא עשה בחיים שלו. הוא עושה עוד דברים, הוא עושה גם דברים אחרים. תהיה מדויק ותגנה את המעשה שעשה. תגיד שהמעשה הזה מעשה מקולקל, התנהגת כמו רשע, אבל לא לומר עליו שהוא רשע. אפשר לומר שהוא כמו רשע, אבל להגיד לו רשע אסור. ומי שיגיד על האדם הזה שהוא רשע, לפי הדין הוא ילקה. צריך להגיד שהמעשים האלה מעשים של רשע. הזוהר מתכוון ללמד אותנו שהמציאות היא מורכבת.
ראיית הצד החיובי גם באלו שחולקים
נביא דוגמה, יש אנשים שבתפקיד שלהם הם רופאים והם מטפלים באנשים, לא סתם מטפלים בתור מקצוע כדי להרוויח כסף, הם מתמסרים לאנשים, באים גם שלא בשעות העבודה, כשאדם הוא חולה ועשו לו ניתוח הם באים גם בשעות שלא חייבים והם מצלצלים לברר מה קורה, אכפת להם שאנשים יבריאו כולל אנשים כאלה שהם מהצד השני שבעם. אנשים שבערב הם הולכים ועושים מחאות נגד אותם אנשים שבהם הם מטפלים. בבוקר הם מרפאים אותם, ואחרי הצהריים הם מוחים נגד הדרך שלהם. יש אנשים שהם אנשי צבא שמוסרים את הנפש שלהם על עם ישראל ממש כפשוטו, הולכים למקומות מסוכנים פעם ועוד פעם ועוד פעם כדי לשמור על עם ישראל, אחר כך הם מוחים יוצאים להפגין במחאות בקפלן, עושים מחאות קשות מאוד, ומדברים דיבורים איומים ונוראים, ואחר כך הם הולכים ושומרים עלינו ביהודה ושומרון. איך צריכים להתייחס לאנשים האלה, לראות את מה שהם עושים בערב או מה שהם עושים בבוקר? הם עושים דברים שונים בזמנים שונים. וכך כל בני האדם, הם מורכבים, אנשים עושים גם דברים כאלה וגם דברים אחרים, והכלל הוא שאת הדברים הטובים צריכים לשבח, ואת הדברים הרעים צריכים לגנות. זה הסדר. יש לנו ויכוח איתך על דבר הזה, ואתה בעניין הזה לדעתנו לא בסדר, ואתה מתנהג מאוד גרוע, ומצד שני אתה אדם שעושה גם דברים חיוביים וחשובים מאוד, זה בעצם המצב. וזה מה שצריך גם לחשוב וגם לדבר.
מחלוקת כזאת היא מחלוקת עניינית. מחלוקת שהיא אישית זו לא מחלוקת עניינית, והיא נהפכת 'לשם שמיים', אבל היא לא נכונה. היא לא נכונה כי באמת 'הווי דן את כל האדם לכף זכות', כשאתה מדבר על חלק מהאדם אז אתה רואה את הצדדים החלקיים שלו. אבל אם אתה מדבר על כל האדם מכל הצדדים, אז אתה מוצא בו גם הרבה זכויות ולא רק חובות. המצב הוא מורכב, המצב הוא לא חד צדדי, שיש כאלה קבוצות שהם רק אנשים רעים איומים ונוראים, אם באמת יש כאלה, איתם צריכים להתנהג כמו שהם, אבל רובם ככולם של אנשים בעולם, של אנשים בישראל, הם מורכבים, המציאות היא מורכבת. לכן הדריכו אותנו חכמים שכל מחלוקת שהיא לשם שמיים היא צודקת, צריכים להתווכח בצורה הכי ברורה והכי חדה, לא לטשטש. אדם לא צריך לוותר על דעתו, אבל לדעת שהמחלוקת היא בנושא, על הדרך, ולא על האנשים.
מחלוקת עדת קרח – קנאה וערבוב תפקידים
מה אנחנו יכולים ללמוד מהמחלוקת של עדת קורח. הם באים עם ביקורת כלפי משה רבינו, עם אידיאולוגיה לכאורה מאוד מושכת, כל העם יכולים להשתכנע ולהימשך אחריה, למה לא כולם יהיו כהנים, הם באים אל הציבור ואומרים להם " כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" (במדבר טז, ג) כולכם קדושים, מה פתאום רק הם יהיו העוסקים בעבודת הקודש, מקטירים קטורת, קטורת זה דבר כל כך מרומם, כולנו רוצים להקטיר קטורת! אנשי עדת קורח היו צדיקים. חז"ל אומרים (סנהדרין קט:) שאון בן פלת אשתו הצילה אותו. און בן פלת היה גם כן מהחבורה של קרח ואשתו אמרה לו: מה אתה מתעסק במחלוקת? אתה בין כה וכה לא תהיה ראש, אם קורח יצליח אז הוא יהיה ראש ואתה תהיה במקום שלך, ואם משה יצליח, אתה גם תהיה במקום שלך, למה לך להתערב במחלוקת הזאת? הוא אמר לה מה אני יכול לעשות? אנחנו נשבענו כולנו שנהיה ביחד במחלוקת הזאת, היא בקשה ממנו להישאר בבית ואמרה לו שהיא תטפל בזה, היא נתנה לו יין לשתות והוא השתכר ונרדם, איך הצילה אותו, היא ישבה בפתח הבית ופרעה את שערה, אתם יודעים שכל אנשי עדת קורח היו צדיקים.. הם באו לקרוא לאון בן פלת והם רואים אישה פרועת ראש, יושבת אישה בצורה לא צנועה, הם ברחו משם, ואז הוא ניצל, הוא לא היה בעדת קורח. זאת אומרת, הם היו צדיקים, הם לא היו סתם אנשים, יכולים להיות 'צדיקים רעים', 'צדיקים שמקולקלים'. איך יכול להיות צדיקים מקולקלים, אנשים שהם צדיקים בין אדם למקום, צדיקים גדולים מאוד, ורוצים לעבוד את ה', רוצים להקטיר קטורת, רוצים להידבק בעבודת ה', אבל משהו אצלם מקולקל, יש להם קנאה. כשאדם יש לו מידת הקנאה, הוא רוצה מה שלא מגיע לו. הוא רוצה מה שיש לאחרים. מידת הקנאה מוציאה את האדם מן העולם (אבות פרק ד משנה כא), וזה מה שקרה לקורח. כל אחד צריך לדעת שיש לו את המקום שלו. יש תפקידים שונים באומה, יש יד ימין ויש יד שמאל, יש אנשים שיש להם תפקיד כזה, ויש אנשים שיש להם תפקיד אחר. וכשכל אחד במקום שלו, ועושה את תפקידו, אז האומה יכולה להתקיים באופן הנכון. אדם לא צריך לקנא במה שיש לאחר, צריך שמה שאתה עושה, תעשה הכי טוב, תהיה הכי שלם במקום שלך. סלק את הקינאה, אתה רואה שמישהו אחר מצליח, תשמח! למה לא, מישהו מצליח יותר ממך, זה מאוד משמח שטוב לבן אדם, למה צריך לקנא בו, אתה יכול להיות כמוהו, אתה יכול גם כן לשקוד על התורה ולהגיע למצב שלו, קדימה, למה לא… אתה עובד ולך קשה ולו קל יותר הוא מצליח יותר וזה מרגיז אותך כי הוא מצליח, למה זה מרגיז אותך, למה אתה לא שמח, מה אכפת לך שמישהו מצליח בלימוד התורה, יש עוד לומדי תורה, כשמישהו מצליח בעבודת ה', כשהכוהנים עובדים את עבודת ה', אדרבה זה צריך לשמח אותך, זה לא על חשבונך, זה לא במקומך. אתה תעשה את עבודת ה' שלך בצורה הכי טובה. לכל אדם בעולם יש את התפקיד שלו.
הזוהר מדבר בהרחבה על זה שהקלקול הזה של קורח היה ערבוב התפקידים. ללויים יש תפקיד משלהם ולכוהנים יש תפקיד משלהם, ואין לערבב את התפקידים. אפילו בין הלויים אסור לערבב את התפקידים, התפקיד של השוערים זה תפקיד אחד והתפקיד של המשוררים זה תפקיד אחר, ואין לערבב. ומי שמערבב הוא חייב מיתה, כי כל אחד יש לו את התפקיד המתאים לו. כשאדם מגיע לו הוא יקבל, וכשאדם רוצה את מה שלא מגיע לו, אז גם מה שמגיע לו הוא מפסיד. זה מה שקרה לעדת קורח. מה שמגיע לך, תקבל. למה אתה תובע יותר ממה שמגיע לך, אתה תובע יותר זה מזיק.
הקלקול שבמידת הקנאה
הקנאה היא מידה מקולקלת מאוד. ואף על פי שהיא מאוד מצויה, היא מידה שהורסת את האדם, היא מרקיבה עצמות. האדם צריך לפתח לעצמו את הבריאות הזאת להיות שמח בחלקו. אני שמח במה שיש לי, בהצלחות שיש לי, ואני לא מסתכל על השני לראות אם הוא מצליח יותר, וזה פוגע בי. זה באמת לא פוגע בך. אף אחד לא יכול לפגוע בך. אם אתה עשית את מה שמתאים לך, את מה שטוב לך, ועשית את זה באופן השלם, אין דבר כזה שמישהו ימנע ממך את מה שמגיע לך באמת. אדם שמח בחלקו, זה אדם בריא. אדם שמקנא, הוא אדם חולה, ומזה אחר כך יוצאות כל הצרות הנוראות שבעולם. כל הקלקול הזה של המחלוקות האישיות זה נובע מקנאה. מחלוקות ענייניות הן מפריחות את העולם, אדרבה אתה בא ומביע השקפה כזאת והשני מביע השקפה אחרת ומתגוששים ודנים בהשקפות זה מפרה את העולם, זה גורם לעולם שיהיה יותר מפותח. בעולם התורה, כל הסדר של עולם התורה הוא התפתחות מהמחלוקות ומהדעות השונות, מההפריה הזאת, מהעושר של הופעת התורה של שבעים פנים לתורה, אבל במידה שזה הולך באופן הרמוני. באופן כזה שכל אחד משלים את השני, ולא כל אחד דורס את השני. תלמידי חכמים שבארץ ישראל הם נקראים נועם, תלמידי חכמים שבחוץ לארץ הם נקראים חובלים (סנהדרין כד.). יכול להיות מצב כזה של תלמידי חכמים שהם חובלים.
מעלת האחדות ובגנות עושי המחלוקת (אם הבנים שמחה)
נביא מדברי 'אם הבנים שמחה', לרב יששכר שלמה טייכטל זצ"ל הי"ד, שנהרג על קידוש ה' בשואה. הרב טייכטל היה מרבני הונגריה והיה שייך לחוגים שהתנגדו לעליה לארץ לפני השואה. ובזמן השואה בתוך כל הצרות התברר לו כמה הייתה טעות ההתנגדות לעלות לארץ ישראל, וכמה טעות המחלוקות הרבות שישנם בתוך עם ישראל. הוא היה תלמיד חכם עצום, הכל הוא כותב מהזיכרון, ידען עצום, וצדיק עצום, מקושר עם הרבה צדיקים והרבה קדושים והרבה אדמו"רים. והוא כותב בעניין האחדות (פרק האחדות והשלום עמו' שמ"ה):
"אל יתמה עלי השומע איך אפשר לכלול יחד בכלל אחד כל אלו הקצוות שיש בישראל? על זה אשיב: הלא מצינו בזמן מרדכי ואסתר שכינס וקיבץ את כל ישראל ביחד", מה אתה חושב שבימי מרדכי ואסתר היו כולם צדיקים? הרי הם אכלו מסעודתו של אותו רשע ונגעלו במאכלות אסורות ואף על פי כן הבינו מרדכי ואסתר ש"התרופה למכה הזאת אינה אלא לקבץ יחד גם כן את כל כלל ישראל בקיבוץ וכלל אחד שיהיו באחדות יחד מן הקיצוני היותר שמאלי עד הקיצוני היותר ימני מבלי שים שום חילוק בין ישראל לישראל. וכאשר אמרה לו אסתר "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים" (אסתר ד, טז), ושזה דווקא תהיה התרופה למכה שאירעה לישראל" - שכמו שהצרה הייתה לכל ישראל, גם התרופה לה, צריך שכל כלל ישראל יתחברו ביחד. "על כן אחי ורעי אל תאמינו לאלו שבאים לעשות פירוד בין דביקות ישראל באומרם שאי אפשר לאחד את כל חלקי ישראל שיהיו לעץ אחד מפני שהוא סכנה ליהדות דאפילו לו יהי כדבריהם, וח"ו היה איזה שמץ סכנה, יותר אהוב לקב"ה שיהיו מאוחדים באחדות ממה שיהיו פרודים. כמו שכתב רבינו השל"ה וכפל בדבריו הראיה מאחאב" וכו'. ראיה שהגמ' אומרת כמה פעמים שכולם היו עובדי עבודה זרה ואף על פי כן היו נוצחים.
אם הבנים מוסיף מדברי מדרש תהילים על הפסוק "תְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עָם" (תהילים יח, מד), "שאמר בן עזאי אמר דוד נוח לי למלוך על כל העולם כולו ולא למלוך על שני עטופי סדינים". מה זה עטופי סדינים? העטופים בטלית וציצית, שני יהודים יפים, כאלו שנראים מאוד צדיקים.. ודוד המלך לא רוצה למלוך על היהודים האלה שהם לכאורה יפים ביהדות, "והוא הפלא ופלא שדוד המלך מתפלל לפני הקב"ה שיצילהו מריבי עם היינו מהני יהודים, שנוח לו למלוך על כל העולם כולו ולא למלוך על אלו העטופים שעוטפים הכל בטלית וציצית זאת אומרת במעטה היראה", אבל בגלל שהם עושים מריבות, המה בעיניו רק מריבי עם וראיה גדולה אלימתא לגדול הנ"ל שהביא מקודם (שם עמ' שמ"ח) שביאר 'העטופים ללבן' שעושים פירוד ועוטפים דבריהם במעטה היראה. ודוד המלך מדבר רק על אלו שהמה מריבי עם שעושים מריבות בישראל באמתלאות שהללו מזיקים ליהדות וכדומה וצריכים להרחיקם ולדחותם ולהדיפם מעדת ישראל, על אלו יצא בתפילתו הנ"ל.
יכול להיות שיכעסו עליו על זה שהוא מדבר דברים כאלה על אנשים טובים וידועים, אבל הוא מוכרח לומר את הדבר הזה. כמובן שהוא מביא גם את דברי המדרש (ספרי נשא פרשה מב) "רבי אלעזר בנו של רבי אליעזר הקפר אומר: אפילו עובדים עבודה זרה ושלום ביניהם כביכול הקב"ה אומר אין השטן נוגע בהם שנאמר " חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ" (הושע ד, יז) אבל כשנחלקו מה נאמר? "חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ" (שם י, ב). והיינו "כשאנו באחדות נחשב כולנו לפניו יתברך כיראים וחושבים שמו יתברך, כמו שהבאתי מרבנו אלימלך".
זאת אומרת, שאם אנחנו מאוחדים אז המקולקלים מתבטלים כי אנחנו העיקר, אז ממילא כשכולם ביחד אז כאילו הקלקולים הם בטלים בגלל הצדיקים ולכן היחד הזה הוא מציל אותנו, אבל אם מפרידים אז בולטים הקלקולים וזה מזיק לכולנו.
במבט אמוני גדול – אין חשש במפגש עם רחוקים
כמובן אלה שחושבים שצריכים להתרחק מהמקולקלים, הם יגידו על האיש הזה שמדבר על האחדות, שהאיש הזה הוא פשרן או שהוא תמים או שניהם ביחד, כי הרי חייבים להילחם ברשעים, אחרת תהיה סכנה ליהדות, חייבים לעשות מלחמה נגדם, אם אתה נפגש איתם ואתה נותן להם לגיטימציה, זאת אומרת, שיש בהם איזה משהו טוב, וזו סכנה מאוד גדולה שיושפעו מהם ובגלל זה יתרחקו וזה נזק גדול מאוד. ההסתכלות הזאת נובעת מדבר אחד - מפחד ומחוסר ביטחון. מפחד שיתקלקלו, שאם נפגשים עם אנשים רחוקים, כאילו אומרים שיש להם מקום, וזה יכול להשפיע. אבל על מי זה ישפיע, איך אדם יושפע מזה, אדם שמאמין באמונה גדולה בריבונו של עולם, מאמין בתורה, למה שהוא יושפע, למה שהשני שהוא נפגש אתו לא יושפע, למה אתה פוחד שאנחנו נושפע, למה לא לחשוב שאחרים יושפעו, המפגש הזה יש לו שני צדדים, לא צד אחד. אתה נפגש עם אנשים אחרים אם אתה חושש שאתה תושפע, אל תיפגש! אבל למה אתה חושש, האם אתה לא מספיק חזק, האם אתה לא מלא ביטחון ואמונה. מי שהוא מלא ביטחון ואמונה הוא לא מפחד מהמפגשים האלה. הוא חושב שהמפגשים האלה רק יכולים לקרב ולא להזיק. אנחנו לא מדברים דווקא על מפגשים, אנחנו מדברים בעיקר על ההסתכלות. ההסתכלות צריכה להיות מתוך אמונה גדולה. אנחנו מאמינים בריבונו של עולם ואמונתנו היא חזקה ועוצמתית והיא לא מוטלת בספק. זה ההבדל, אלה שמאמינים גדולים, וחזקים באמונה הם לא חוששים, ואחרים חוששים, וגם עליהם צריך ללמד זכות. אלה שחוששים ונלחמים הם מפחדים מהשפעה וזה מובן למה הם רוצים להתרחק. לא צריכים ללמד זכות רק על הרחוקים, צריכים ללמד זכות גם על האנשים האלה כי כוונתם באמת לשם שמיים. יש בזה בפעולה הזאת שמתרחקים ומפרידים, גם נזקים גדולים מאוד, אבל הם רוצים לעשות דברים טובים. אנחנו שואפים כל הזמן לפתח את המידות שלנו להיות אנשים בריאים, אנשים חזקים ומאמינים שלא מפחדים, אנשים ישרים ונקיים ממידות מקולקלות, מקנאה ומתחרות. אנשים שבונים דרך גדולה של אמונה, דרך גדולה של ביטחון, דרך גדולה של עוצמות חיים, ומתוך כך רואים את המציאות בשלמותה.
המבט האחדותי של תלמידי חכמים - פועל אחדות בישראל ובעולם
אחזור לדבריי הראשונים. אני לא אומר איך לעשות בפועל. אני אומר יותר איך להסתכל, אנחנו בתוכנו, לא כולם, אי אפשר לקוות שכולם יגיעו להסתכלות הגדולה הזאת. צריך להיות במדרגה בשביל להגיע להסתכלות הזאת. אבל אם יתרבו אנשים כאלה שהם רוצים לאחד את עם ישראל, והם במבט שלהם מסתכלים ורואים גם את הצדדים של המעלות שיש אצל הרחוקים וגם אצל הקרובים. תמיד מחפשים ורואים את המעלות של כולם של צד זה ושל צד זה ובליבם הם מאחדים את ישראל בפועל, מה שהם עושים זה בלב. הם רוצים שתהיה אחדות, ומאחדים בליבם, הם יוצרים את האחדות בישראל, וזה כלפי שמיא פועל פעולות גדולות מאוד. גם אם אנחנו רואים בפועל שהאחדות עדיין לא מתגלה, אבל אם האחדות הזאת תתגלה על ידי אנשים במדרגה רוחנית של גדולה ואמונה, שבתוכם הם מבינים שעם ישראל הוא עם אחד, וכולנו בעצם מופיעים את ריבונו של עולם ביחד, ועניינינו להיות מאוחדים, אם ירבו אנשים כאלה במבט הזה, זה התיקון לחטא עדת קורח, וגם כמובן ממילא זה יהיה תיקון לחטא המרגלים כי בגלל שנאת חינם חרבה הארץ ובגלל אהבת חינם תיבנה הארץ.
זה תפקיד ליחידי סגולה, לא כולם יכולים להתבונן כך, לא לכולם יש את הבריאות את החוזק את החוסן ואת ההרגשה הזאת, שיכולים לראות את הדברים האלה בשלמות מתוך עוצמה ולא מתוך חולשה לא מתוך פשרנות. אלה שיכולים להתבונן במבט הזה, הם צריכים להגיע למדרגה הזאת, והם מבטאים את המציאות האחדותית הזאת.
חז"ל אומרים שאברהם אבינו איחה את העולם. " אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה" (שיר השירים ח, ח) זה אברהם אבינו שאיחה את העולם כמי שמאחה את הקרע. כיצד אברהם אבינו איחה את העולם - הוא הכיר שהעולם הוא אחד, וידע שיש ריבונו של עולם הוא אחד, וכך הוא עשה אחדות בעולם. בהכרה הזאת הוא הופיע את האחדות בתוכו, וכמובן עם עוד כמה אלפים שהוא גייר, כל הנפשות שהוא קירב, כך הוא הופיע ואיחה את העולם. אם יש אנשים שמסתכלים על העולם במבט אחדותי, ויודעים שריבונו של עולם אחד, ועם ישראל הוא אחד, ורואים שכל המחלוקות מבטאות רק את החיצוניות של המצב, ולפני ולפנים עם ישראל הוא עם אחד - הם מאחדים את העולם.
אנחנו נכנסים עכשיו לחודש תמוז, שיהיה לנו חודש טוב ומבורך, ויהיו לנו ארבעים יום אלו של סיום הזמן בסימן של עלייה, בשקידה ובעליה בקודש בעזרת ה' ונוסיף עוד הרבה זכויות כדי שנגיע לגאולה השלמה.
האם מותר לפנות למקובלים?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
לקום מהתחתית של התחתית
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
למה משתכרים בפורים? איך עושים זאת נכון?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
למה לשמור על הקדושה?
דיני קדימה בברכות
"בזאת התורה" - איזו תורה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
דברים פרשת דברים – השם אוהב אותך
הדור שסרב להיכנס לארץ טען שהשם שונא אותו ומכאן יש ללמוד על חשיבות האמונה בטוב ד' ואהבתו והמנוע לכיבוש וישוב הארץ
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת דברים
איך יתכן דמשה רבינו ע"ה וכל ישראל יסתפקו בטעות גדולה כזאת שהוא במשך ששה ימים. מט' באב ועד ט"ו באב. ומדוע לא נתייחד הדיבור עמו מיד כשכלתה גזרת מתי מדבר בעשירי באב. שֶׁיְּהֵא חָבִיב עָלֶיךָ דִּין שֶׁל פְּרוּטָה כְּדִין שֶׁל מֵאָה מָנֶה, שֶׁאִם קָדַם וּבָא לְפָנֶיךָ, לֹא תְּסַלְּקֶנּוּ לָאַחֲרוֹנָה. מה ההוה אמינא דיש להקדים הדין של מאה מנה לדין פרוטה. והשכל מחייב כן שהרי לעני חשיב. וכן קי"ל דאין מעבירין על המצוות. סמוך למיתתו הוכיחן. למה חשש משה אם יוכיחם כמה פעמים. וגם אם אינם מקבלים תוכחה בפעם אחת מה יפעול אם יוכיחם קודם למותו פעם אחת, הלא סוף סוף לא יועילו ולא יתקנו את מעשיהם.
אחדות ומחלוקות אחדות ישראל - ערך עצמי
האם לאחדות בעם ישראל יש ערך עצמי בפני עצמו או שהיא כלי בלבד, האחדות היא יסוד רוחני והלכתי עצמאי ותמצית התורה כולה. האחדות והשלום הם תנאי הכרחי להשראת השכינה ולקבלת שפע וברכה, ואף דוחים גזרות קשות גם כאשר העם שרוי בחטא או בעבודה זרה. בשל מרכזיותה של האחדות, חכמים אף הקלו באיסורים הלכתיים כדי למנוע פירוד, בעוד שגישה של פירוד והתרחקות מהכלל נתפסת כחמורה ביותר ופוגעת ביכולת להופיע את השכינה בעולם.
תפילה ובית כנסת סודות התפילה
איך להעלות את התפילה שלכם רמה?
מתי חולצים תפילין? | סיום התפילה של השליח ציבור בקדיש תתקבל | מעלת "ברכו" על פני שאר הברכות | סיום הוויה בקריאת שמע | קידוש ה' במניין ובמסירות נפש | הבדלים בין סוגי הקדושות
מאמר שלישי המשך עבודת החסיד
מאמר שלישי המשך סיכום פסקאה י"א
השיעור עוסק בתפיסתו של ספר הכוזרי אודות החשיבות המכרעת של השבת והמועדים בשמירה על קיומו וייחודו של עם ישראל לאורך שנות הגלות. בנוסף, השיעור מנתח את דמות "החסיד" המקפיד על קיום המצוות האלוהיות (העל-שכליות), ומשלב דיון וסיפורים מרתקים אודות מהותם ומקורם של חלומות.
מלחמת "חרבות הברזל" סולם יעקב בקיבוץ כרם שלום
השיעור עוסק בחזון היהודי של חיבור בין העולם הרוחני והגשמי, רעיון עמוק המשתקף דרך סולם יעקב וסודם של הכרובים בזמן חורבן בית המקדש. חזון אידיאלי זה בא לידי ביטוי מעשי בסיפורו מעורר ההשראה של קיבוץ כרם שלום, שהפך מקהילה חילונית מובהקת בקצה הארץ לסמל של אחדות, אמונה וחיים משותפים בין חילונים לדתיים.
אורות התשובה - הרב הראל כהן דור מסובך
אורות התשובה פרק ו פסקה ד'
הרב מלמד אותנו שהשיקוע בגסות החיים החומריים הוא השורש לפגמים המוסריים הטבעיים, והוא זה שמביא לנטיה מהמוסר האלוקי ומרידה במצוות ה'. אך כיוון שזה לא הטבע שלנו אלא זו מחלה- זה לא יתמיד, "התשובה היא תמיד מוכרחת לבוא ולהתגלות".
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו סמכות, אחריות ומשפט התורה
הקשר ההכרחי בין סמכות לאחריות במערכות המדינה, לצד בירור הזהות העמוק שמביאה עמה המלחמה הנוכחית לעם ישראל. השבת סמכות הדיון בדיני ממונות לבתי הדין הרבניים מהווה הזדמנות היסטורית לחשוף את הציבור הרחב לצדק, ליושר וליעילות של משפט התורה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו מעמד בתי הדין בדיני ממונות
הרב מנתח את השלכות החוק החדש המשיב לבתי הדין הרבניים את הסמכות לדון בדיני ממונות כבוררים, ומשווה את מעמדם הרשמי לזה של בתי הדין הפרטיים. דרך בחינת מושגים הלכתיים ומשפטיים כגון "בית דין קבוע" ויכולת האכיפה של פסקי הדין, מוסבר כיצד פניית הציבור לבתי הדין השונים היא הדרך האמיתית להצמחת משפט התורה בישראל מלמטה למעלה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו אחריות הדיינים ודין אמת לאמיתו
השיעור עוסק באחריותם הכבדה של הדיינים ובתפקידם להשכין את השכינה בישראל על ידי פסיקת "דין אמת לאמיתו". הרב מדגיש כי על פסיקת ההלכה להתאים למציאות המשתנה ולהתיישב עם השכל הישר והסברה, בפרט בתחום דיני הממונות. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו דיני בוררות ומעמד בתי הדין
השיעור עוסק בדיני בוררות ובסוגיית "זה בורר לו אחד" (זבל"א), תוך בחינת ההבדל ההלכתי בין פנייה לבורר מוסכם לבין התדיינות בפני בית דין קבוע. המרצה מציג את שיטותיהם של גדולי הפוסקים בנושא, ומדגיש את מעמדם הייחודי של בתי הדין הרבניים הממלכתיים כבתי דין קבועים המייצגים את כלל הציבור. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו השבת סמכות בתי הדין לממונות
השיעור עוסק במאבק ההיסטורי והמשפטי להשבת סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות כבוררים מוסכמים, תוך סקירת פסקי דין ותהליכי חקיקה מרכזיים בהיסטוריה של מדינת ישראל. הרב מדגיש את תפקידו הקריטי של בית המדרש בפיתוח משפט התורה והתאמתו למציאות המודרנית, לצד קריאה לציבור הרחב לבחור להתדיין על פי דין תורה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו השבת דיני ממונות לבתי הדין
בשיעור זה עומד הרב על חשיבותו המכרעת של משפט התורה לזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ומתאר את המאמצים ההיסטוריים להקמת בתי דין לדיני ממונות בארץ ובתפוצות. בהמשך לכך, הרב קורא לנציגי הציבור לפעול להענקת סמכות ותוקף חוקי עצמאי לבתי דין אלו, במטרה להנגיש את משפט התורה לכלל הציבור ולחזק את מעמדו העצמאי במדינה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו תפקידם של בתי הדין בתיקון המציאות
לימוד דיני ממונות אינו נועד רק לפתרון סכסוכים אקראיים בקודש, אלא מהווה כלי מהותי להדרכת הכלל ולתיקון החברה. תפקידו של בית הדין הרבני הוא ליזום ולפעול בשיתוף עם המחוקקים לתיקון המציאות מראש, ובכך להביא לחברה מתוקנת וערכית יותר המונעת מחלוקות. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו השבת משפט התורה: מאבק של אמת מול שקר
במהלך שיעורו, מציג חה"כ שמחה רוטמן את מאחורי הקלעים של הליכי החקיקה להשבת סמכויות בתי הדין הרבניים, תוך חשיפת הפער בין הטיעונים המשפטיים הרשמיים לבין המניעים האמיתיים שעמדו מאחורי פסק הדין ששלל סמכויות אלו. בדבריו הוא מדגיש את החשיבות ההיסטורית והערכית של חיזוק משפט התורה במדינת ישראל כחלק מתהליך שיבת המשפט העברי למקומו הראוי. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
יסודות התורה והאמונה חזרת עשרת השבטים והשותפות עם הציונות החילונית
בהמשך וכהשלמה לשיעורים הקודמים על משיח בן יוסף וסגולת ישראל בא השיעור הנוכחי. בהמשך להבנה שמשיח בן יוסף הוא מנהיגם של עשרת השבטים עסקנו גם בסוגיית חזרתם לעתיד לבוא. וכמו כן, בהמשך ובדומה לדברינו על משיח בן יוסף גם בדברינו על חזרת עשרת השבטים הבחנו בין העניינים העיקריים לבין הדקדוקים המשניים שבסוגייה. עוד עסקנו בקשיים שהיו בשותפות עם הציונות החילונית, וביארנו את דרכם של רבותינו שהדריכו להשתתף עימהם מתוך הכרעותיהם בסוגיית נקיטת היוזמה המעשית לקידום הגאולה בידינו, ובסוגיות מהות סגולת ישראל והיחס לכופרים מישראל בדורותינו.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן השגות רוח הקודש
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ז'
השיעור עומד על הפער שבין השגות החול המפוצלות, המפעילות את כוחות האדם (כמו שכל, רגש ודמיון) בנפרד, לבין השגות הקודש – המאחדות את כלל הכוחות לחוויה רוחנית שלמה שנובעת ממקור אלוקי עליון. לאור הבדל זה מסביר הדובר כי בימי "בין המצרים", האבלות העמוקה על חורבן המקדש היא למעשה על אובדן אותה מדרגת תפיסה רוחנית ואחדותית, שרק מתוך הבנת חסרונה נוכל באמת להצטער ולשאוף לתיקון.
